עוזי אילת ז"ל מקיבוץ בית השיטה הלך השבוע לעולמו לאחר מאבק במחלה קשה והוא בן 82. הוא השאיר אחריו את אהבת חייו חנה, חמשת בניהם אסף, גלי, תומר, דרור ועומרי, כלות ו-15 נכדים ונכדות.
אילת ז"ל נולד ב-17 בדצמבר 1940, בן לשושנה ואברהם ואח לראובן, רמי, מיכל ואלון. בנעוריו היה רועה צאן ועובד אדמה וכשהגיע גיל גיוסו התנדב לצנחנים והיה ללוחם בגדוד 890. הוא יצא לקורס קצינים והפך לקצין דומיננטי, מנהיג, ערכי ומקצועי מאוד.
הקריירה הצבאית של אילת בקבע ובמילואים הייתה גאוות הקיבוץ. אישיותו הכובשת כמי שהיה בן של דור המייסדים ומי שינק את ערכי הרעות והערבות של הפלמ"חניקים הייתה נערצת על ידי לוחמיו וחבריו הרבים שאסף עם השנים.
הוא היה מפקד פלוגה בכוחות הצנחנים משחררי ירושלים במלחמת בששת הימים; ממגני הבקעה כקצין מבצעים בתקופת מלחמת ההתשה והמרדפים; סגן מפקד הגדוד שהוביל את הצליחה במלחמת יום הכיפורים. באותה מלחמה נהרג אחיו אלון ז"ל; במלחמת לבנון הראשונה שירת את העם והמדינה כסמח"ט בחטיבת מילואים של הצנחנים.
בקיבוץ שימש כמרכז ענף הכותנה, ולאחר מכן מרכז המשק. בהמשך הפך למנהל המנפטה במפעלים האזוריים, לאחר עשור שב אל המשק לתפקיד המזכיר ואז חזר לאהבת נעוריו - הבקר.
במהלך חג החנוכה הגיע לביתו מח"ט הצנחנים אל"מ יואב ברונר והדליק עם אילת ז"ר נר חמישי. לאחר מכן התנהלה בין השניים שיחה מרגשת מאוד.
בשבת לפני קצת יותר משבוע חגג אילת ז"ל את יום הולדתו ה-82 עם חבריו מהשירות הצבאי ומתקופות שונות בחייו וכמובן עם משפחתו המורחבת.
באותו אירוע אמרה חברת המשפחה מהקיבוץ יהודית פלד: "מביטה בחבריך משדות הקרב, וחושבת - 'איך עברו הזמנים בשדותינו, ואיך הרעות נותרה אפורה עקשנית ושותקת מאז לילות האימה הגדולים'... ומלאת הערכה להתמדה שלך ושל חנה בשמירת הקשר עם החברים במפגשים של סיפורים, בדיחות, כזבים שתייה ושמחת חיים ועל הנאמנות הנמשכת של החברים הבאים ומעודדים.
"לאורך כל השנים נתת את עצמך בפשטות ומובן מאלוויות למאבק על הזכות לחיות בחלקת הארץ הקטנה שלנו. היום אנחנו יודעים ורואים את התלמים שחרצו המלחמות הרבות בגוף ובנפש ומודעים גם לקיומם של סיפורים שתוקים המתחבאים במעמקי הנפש.
"עוזי יקר, בספר דברי הימים שלך יש לנו פרק משותף בו חברנו לפני שלושים שנה להיות מזכירי הקיבוץ", המשיכה יהודית לספר בדבריה ביום הולדתו, "לא בקלות התרציתי לבקשתך לעבוד לצידך, זה היה מסע לא קל ומלא אתגר. לצד לימוד המתרחש במחילות התת קרקעיות של בית השיטה, התוודעתי לראשונה לחלקים המוסתרים שלך. גיליתי שמתחת לחזות הקשיחה והביטוי העז והמחוספס– מסתתרת רגישות רכה ופריכה. זו הייתה תגלית נהדרת. לאורך שלוש השנים ראיתי אותך יוצא בעוז לקרבות ומתרכך, נוכח מורכבות הדברים ומוותר על עקרונות קשוחים למען שלום החברים".
כלתו עדי ספדה לו במילים מרגשות עד דמעות וכך כתבה: מלחמת יום הכיפורים הייתה קו שבר. כסגן מפקד גדוד צנחנים במילואים לחם בסיני. ביום הראשון למלחמה נהרג אחיו, אלון. רעיו סיפרו שברגע הבשורה עמד עם הרופא הגדודי על תלולית חול, משקפי שמש לעיניו. עשרות זוגות עיניים עוקבות אחרי כל זיע בפניו. חרק שיניים, נשם עמוק, וחזר להוביל את הכוחות שצלחו את התעלה. תמיד בראש הכוח.
קראו גם >>>
"כל חבר שאיבד, וכל קרב בו לחם, חתכו בבשרו. הותירו צלקת. מהמלחמה הזו חזרו הלומים, צפופים, מולחמים זה בזה. שנה אחרי שנה התאספו פקודיו בבית השיטה במפגשי רעים, "בקול דברים, בשחוק וגדף". ובשיאו של המפגש, אחרי כוס או שתיים חזרו שוב ושוב לקרב אחד, הסרפאום. כשהיינו שואלים מה קרה שם, השיב "קרב קשה". את הפרטים השלמנו מפקודיו. בלוויה אמרו שללא הנחרצות שלו והיכולת לאסוף את כולם למרות הכל, הגדוד היה מתפרק.
"הלוחם, והחקלאי, איש העמק, היה איש של אנשים ומעש. עם שכניו מהיישובים הערביים קשר קשרי חברות עמוקים. לא דיבר דו קיום. חי אותו. עוזי הפרטי שלנו היה סבא של בקר וטרקטורים, טיולים, כי דרך הרגליים מכירים באמת, כדורגל בים, עיתון ביד וערמות של ספרים ליד המיטה. נוכח בכל שיחה בשקט, דואג בשקט, עוזר בשקט. ממעט להרים קול, וכשהוא מדבר נשמע היטב, חד, ברור, נוקב".