שנתיים לאחר תום מלחמת ששת הימים החליט צה"ל להעביר את בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים למחנה נטוש של הלגיון הערבי בבקעת סנור בצפון השומרון. הבסיס הירדני לשעבר שכן סמוך לכפר סאנור ובקרבת הכפרים ג'בע וענזה. צה"ל קרא לבא"ח החדש של החטיבה האדומה מחנה גבע, אבל אף אחד לא קרא לו בשמו. כולם קראו לו סנור.
30 צפייה בגלריה
טירונים בדרך למטווחים, סנור 1990
(באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום 'במחנה', שם הצלמת: רחל רייס)
אלפי לוחמים, מאות קצינים, עשרות אלופים וכמה רמטכ"לים, ביניהם הנוכחי רב אלוף אביב כוכבי, עברו בסנור. הבסיס עם 'הטריג' היה התחנה הראשונה שלהם בשירות הצבאי ולמרות שהיו בו תקופה קצרה, הוא עיצב אותם כחיילים ובעיקר כצנחנים.
בשנת 2003, בעקבות האינתיפאדה השנייה והמסוכנות בנסיעה אל הבסיס וממנו בלב שטח עוין, הוחלט לפרק את סנור, אבל המורשת הארוכה שלו, המיתוסים שנולדו בו והסיפורים הרבים סביבו נשארו לנצח - בזיכרונות, בספרי סוף מסלול ומתוך תמונות באלבומים ביתיים. אחרי שסנור פורק עבר בא"ח תחילה לנבי מוסא ולאחר מכן למקום מושבו הנוכחי והקבוע בשומריה.
30 צפייה בגלריה
מגורי הטירונים, מבט מבפנים
(באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום 'במחנה', שם הצלמת: רחל זמיר )
18 שנים אחרי שהצנחנים עזבו את סנור לתמיד חזרנו אליו. לבסיס הייחודי שהצמיח אלפי לוחמים ומפקדים שלחמו במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים, בשנות הלחימה הארוכות בלבנון, ממבצע ליטני ועד מלחמת לבנון השנייה, ובעשרות מבצעים ביהודה, שומרון ועזה.
לעלות אל הטריג
הבסיס המיתולוגי של הצנחנים שכן על צלע של רכס. מהש.ג, עם הקשת המפורסמת ועליה צמד המילים 'ברוכים הבאים', עלה ציר מרכזי תלול יחסית שטיפס מעלה, שחצה את הבסיס. בש.ג היה מבנה של כיתת המשמר ובית המעצר. בצד המזרחי של הבסיס בחלקו התחתון היה מסלול מכשולים ומגרש כדורגל, בהמשך במעלה הרכס היו מגורי טירונים שהיו מבנים ירדנים/בריטים שכונו פריקסטים או צריפים, מעל המגורים שכן בונקר התחמושת ובהמשך במעלה הרכס בריכת מים.
בחלקו המערבי של הבסיס הייתה רחבת המסדרים עם במת בטון חצי עגולה והשלט עם המשפט שטבע יצחק רבין: 'לצנוח לנצח לנצח', ליד במת הבטון ניצב דגם מסוק, המפקדה במבנה ירדני מרשים, אולם ספורט, מרפאה, נשקייה, מגורי הרס"ר במבנה שכונה 'הוילה' (לרס"ר עובדיה 'אובי' סבק לא היה בה ג'קוזי. זו אגדה. י.ו), חדר אוכל מפקדה, מגורי מפקדה, חדר אוכל מרכזי ובחלק המערבי ביותר מגורי טירונים של היחידות החטיבתיות. מהצד השני של הש.ג, כלומר מדרום לבסיס, נמצאו המטווחים.
המחזור הראשון של סנור היה נובמבר 1969 ובראשיתו הפעילות בו כללה מלבד טירונות צנחנים גם קורס מ"כים. כמו כן במשך מספר שנים לוחמי סיירת מטכ"ל ושייטת 13 עברו בבסיס את שלב ההכשרה הראשון שלהם.
האלוף במיל' אלעזר שטרן, תושב מצפה הושעיה, הגיע לסנור כטירון בנובמבר 1974 ושובץ בגדוד 890. אחר כך הוא הגיע לשם כמ"מ ובשנת 1984 פיקד על הבסיס. "סנור היה המקום הראשון בו חייל הפך ללוחם, מ"כ הפך למ"כ וקצין שסיים בה"ד 1 הפך לראשונה למ"מ", סיפר שטרן, היום חבר כנסת ושר המודיעין, "למשל אביב כוכבי היה מ"מ כשאני פיקדתי על סנור. זה המקום שבו אתה מלמד, מחנך, מעצב ומשפיע על כולם".
30 צפייה בגלריה
אהרון ארול אשל (מימין) יחד עם רחבעם 'גנדי' זאבי. פיקד על סנור בתחילת שנות ה-70
(צילום באדיבות אהרון ארול אשל)
על ימיו כטירון בבא"ח המיתולוגי סיפר שטרן: "טרטרו אותנו עם מיטות ברזל על הכתפיים עד קבר השייח'. היינו עושים שם מסדרי בוקר. המ"כים שלנו אמרו לנו בהתחלה תחפשו את 'אתגר' בין עמודי החשמל. ואנחנו לא הבנו מי זה. אז כשהעירו אותנו ב-2 בלילה הם אמרו לנו אתגר שאתם מחפשים הוא ההחלטה שלכם לבוא לצנחנים וטרטרו אותנו כל הלילה. אני זוכר שהרס"ר ג'בל הכניס אותי ליום אחד למעצר כי נשרף איזה אוהל. יש הרבה סיפורים".
ראש העיר מגדל העמק אלי ברדה הגיע לסנור באוגוסט 1975 ושובץ בגדוד 890. המ"מ שלו היה אוני עמיאל והמ"פ דוד ליפיץ. 46 שנים אחרי, ברדה זוכר דבר אחד בלבד – את הק"דרים לטריג.
הטריג הוא נקודת ציון גובה, אך בסנור הוא היה הכינוי לקד"ר (קליטה דרך רגליים) בציר המרכזי של הבסיס מהש.ג ועד לבור הבונקר במעלה הרכס ובחזרה. "המ"כים אהבו לעשות לנו תחרויות ריצה מי רץ הכי מהר את העלייה של סנור, מה שנקרא הטריג, וחוזר לש"ג", נזכר ברדה, "אני, עוזי ואלכס היינו הכי חזקים ומהירים. לצערי הם נהרגו. עוזי יקותיאלי ז"ל נהרג באסון הנ"ד ואלכס לזר ז"ל נהרג במבצע ליטני. השארנו את האחרים בפער גדול. כשאנחנו כבר גלשנו חזרה לש.ג היו כאלה שעוד היו באמצע הטיפוס".
שעות שינה
האלוף במיל' גיורא איילנד פיקד על סנור בשנים 1980-1981. לבסיס בצפון השומרון הגיע לראשונה כטירון באוגוסט 1970 ושובץ בגדוד 890, אחר כך עשה בו קורס מ"כים, יצא לקצונה וחזר אליו כמ"מ ולאחר מכן היה בו גם מ"פ ובתחילת שנות ה-80 כאמור היה מפקד הבסיס.
"ביליתי לא מעט בסנור", סיפר איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, "הזיכרונות הכי משמעותיים שלי הם מהטירונות. סנור היה מקום די מפחיד. הוא מחובר אצלי לכל הדברים הקשים שיש בתחילת הדרך בצבא ולמפקדים הקשוחים. המ"כים שלי הם מחזור מאי 1969 ולאחרונה נערך מפגש של המחזור הזה והם הזמינו אותי. אני צעיר מהם בשנה והגעתי למשהו בחיים, אבל כשראיתי אותם אני עוד נעמד דום ומפחד שהם יענישו אותי".
איילנד, שכמפקד סנור ייסד את האימונים בחמאם אל מליח, מלא בחוויות מהבית הראשון שלו בצבא. "סנור צרוב אצלי חזק בתודעה", הודה איילנד וסיפר: "חודש אחרי שהגעתי לסנור כטירון הגיע לביקור מח"ט הצנחנים חיים נדל. לקחו אותו לדבר עם חיילים ובמקרה יצא שהוא דיבר עם הכיתה שלי. הוא עמד מולנו והמפקדים עמדו בצד. הוא היה אומר לחייל לקום ושואל שאלה. כשהגיע אלי הוא שאל אותי את השאלה הכי קשה: 'כמה שעות אתם ישנים בלילה?'. העפתי מבט מבוהל למפקדים שלי ופחדתי להגיד את האמת. עיגלתי את הזמן כלפי מעלה והשבתי לו: 'ארבע שעות'. הוא הקשה ושאל: 'זה מספיק לכם?' ואני השבתי לו: 'לפעמים אנחנו קצת עייפים'. נגמר הביקור שלו, עבר זמן והגיע הרגע לצאת לרגילה. עבדנו יומיים על מסדר המפקד ואז הגיע הרגע לצאת. המ"פ, יוסי ברכמן מקיבוץ מעגן מיכאל, עמד והקריא את רשימת 'הפושעים' של הפלוגה. זה נשאר יומיים, אחר שלושה וחייל אחד מכל הפלוגה מרותק כל הרגילה – אני. באתי למ"פ שלי בדמעות ואז הוא אמר לי: 'אתה זוכר את השיחה עם המח"ט שבה אמרת שאתם לא ישנים מספיק? אז צה"ל הולך לקראתך ומאפשר לך לישון שבוע שלם על חשבונו'".
חוויה בלתי נשכחת כמפקד סנור?
"הגעתי לפקד על סנור בתחילת מחזור אוגוסט 1980. אחד המ"מים היה עופר שלח. הוא היה מ"מ דעתן, כמו היום, וקשוח מאוד. כדי להדיח חייל מטירונות צריך את אישור מפקד הבסיס. עופר היה מ"מ שבערך כל יומיים רצה להדיח מישהו. לעופר יש רטוריקה מרשימה מאוד והטיעון שלו היה חוזר על עצמו: 'זו תהיה בושה למורשת הצנחנים שאחד כזה יגיד שהוא בצנחנים. הוא יקלקל את כל המורשת של הצנחנים'. זה היה עופר".
הבאר והמסוק
אחת המשימות של טירוני סנור, במשך רוב שנות קיומו, הייתה לשמור על הבאר שממנה הגיעו המים לבסיס. המטרה הייתה למנוע את הרעלת המים ולכן כל לילה שמונה חיילים ומ"כ אבטחו את המקום, שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים מהבסיס.
הבאר היה מתחם מגודר בגדר תיל עם שער ברזל וכלל את מבנה הבאר ומבנה קטן למגורי חיילים. "כל שמירה בבאר זה היה כמו חצי יום חופש כי לא התאמנו", סיפר דני מלול (64) מעפולה שהגיע לסנור באוגוסט 1975, "הבאר היה מקום מסוכן. היינו טירונים עם M-16 ארוך. בקושי ידענו מה זה נשק ומה זו מחסנית. לא ממש שלטנו בנשק וכבר שמו אותנו לשמור שם. זכור לי מקרה שאחד החבר'ה פתאום ירה והקפיץ את כולם. הוא זיהה אנשים מתקרבים. זה היה מקום מפחיד".
בנובמבר 1981 הגיע לסנור בעז שילה מכפר יהושע כטירון ביחידה החטיבתית עורב. הוא ועוד כמה חברים מהמושב החליטו להתגייס יחד לצנחנים. אחד מהם הוא עודד יזרעאלי ז"ל, לוחם בגדוד 890, שנפל במלחמת לבנון הראשונה.
"את סנור אי אפשר להוציא מהראש", אמר שילה בגעגוע, "הצריפים שלנו היו בחלק המערבי של הבסיס ותמיד כשהייתי נכנס בש.ג השאלה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה: מתי יקד"רו אותנו עד למעלה? הבסיס עצמו היה בסיס מיושן. כדי להגיע למפקדה או למרפאה או לאפסנאות היה צריך ללכת הרבה. זה למעלה, השני למטה. זה היה כמו קד"ר. למ"מ שלי קראו שמעון בן שושן, היום הוא שגריר ישראל בניגריה. הוא מקריית שמונה במקור. עבורי הוא היה מחנך גדול. הייתה לי זכות גדולה להיות חייל שלו. מצד שני הוא דרש מאיתנו דרישות גדולות".
בוגרי סנור זוכרים, מי לטוב ומי לרע, את 'המסוק', שניצב בחלק המערבי של הבסיס בצמוד למגרש המסדרים – אחד הסמלים של הבסיס.
לא היה מדובר במסוק אמיתי שיצא משימוש, אלא בדגם של מסוק מסוג אנפה שצבעו היה ורוד. הוא הגיע לבא"ח על מנת לתרגל עלייה וירידה ממסוק, אך עם הזמן הוא הפך להיות חביב הרס"רים של הבא"ח, שנהגו לקד"ר אליו את הטירונים. אחד המשפטים המפורסמים הקשורים למסוק אמר הרס"ר עובדיה 'אובי' סבק: "תקיפו את המסוק עד שיתרומם".
הרס"ר האחרון של סנור איציק עמיאל, מחזור מאי 1981 בגדוד 890 תחת המ"פ יצחק 'ג'רי' גרשון לימים אלוף בצה"ל, העביר את המסוק אחרי פינוי סנור לנבי מוסא ולאחר מכן לבא"ח החדש בשומריה שם הוא ניצב בקריית המטווחים.
קבר השייח'
המסע הראשון של טירון בסנור היה לקבר השייח' שנמצא בג'בל חוריש, הרכס הנשקף מדרום לבסיס מעל המטווחים. ככל הנראה מהיום שהבסיס נפתח החלה מסורת המסעות אליו.
בזיכרונם של בוגרי סנור קבר השייח' הוא נקודת ציון משמעותית בחוויה כטירון. עבור רבים מהצנחנים הוותיקים ביותר, מחזורי שנות ה־70 ותחילת ה־80, הוא אף זכור לא לטובה שכן בתקופתם נהגו המ"כים או הסמלים לתזז אותם הרבה לקבר השייח' ובחזרה. זה היה אחד העונשים הכבדים.
30 צפייה בגלריה
מתחם מגורי טירונים, 1990
(באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, צילום 'במחנה', שם הצלמת: רחל זמיר)
בעז שילה לא יכול לשכוח את ההר שממול: "היו לנו לשם קד"רים נוראיים. היינו עולים לקבר השייח' כמו רכבת נוסעים. כל הזמן תיזזו אותנו לשם. לפעמים גם עם המיטות ולפעמים את כל החדר העברנו למעלה לקבר השייח'. עשו לנו שם מסדרים".
העלייה לקבר השייח' הייתה דרך המטווחים. מהנקודה הדרומית של המטווחים (קו ישיר מהש.ג של סנור) עלה שביל עזים שטיפס במעלה תלול עד מבנה הקבר. מה היה המרחק מלמטה עד למעלה? לא מדדו, אבל הערכה היא בין 3 ל-4 קילומטרים.
"חלק מההווי של הבסיס היה שהמ"כים נהגו להעניש את החיילים ולשלוח אותם לטפס לקבר השייח'. אני לא אהבתי את השיטה הזו", סיפר אל"ם במיל' אהרון (ארול) אשל שפיקד על סנור בראשית דרכו בין השנים 1969-71, "כשבאתי לסנור כבר עשו את המסעות לקבר. בסך הכול סנור זכור לי כבסיס יפה ומרווח".
בנובמבר 1989 הגיע לסנור רז קרני מנצרת עילית, צעיר חדור מוטיבציה עם שאיפות ללכת בעקבות אביו. קרני שובץ בגדוד 202. "הנסיעה הראשונה לסנור נראתה לי מאוד ארוכה. כאילו המקום נמצא בקצה העולם. מקום רחוק מאוד", נזכר קרני, אל"ם במיל' והיום תושב היישוב שמשית, "בלילות הראשונים החושך בסנור היה חושך מטורף. שלא היה אותו בשום מקום אחר. וברקע קולות המואזין מהכפרים שמסביב. הרגשתי שהגעתי למקום מיסטי".
מה החוויה החזקה שלך מסנור?
"כמובן שבהתחלה הייתי שם בהלם. הטרום-טירונות היה קייטנה. היו לי שני מ"כים רני ועמי, שאיך שהתחילה הטירונות הם פירקו לנו את הצורה. אז זה היה צבא עם שיטה שבה קודם שוברים את האזרח ואחר כך בונים את החייל. שיטה בדיעבד גרועה שדיכאה אותנו. אחרי כמה שנים כמפקד בית הספר של מגלן בדרגת רב-סרן הגעתי שוב לסנור לפגישה עם איתי וירוב וגדי שמני. כשנכנסתי בשער של הבסיס הלב שלי החסיר פעימה".
כיכר השמוק
מעל מגורי הטירונים, במעלה הציר המרכזי, נמצא בונקר התחמושת של הבסיס, אחד המקומות שעליו שמרו הטירונים. סביבת הבונקר זכתה במהלך השנים לכינוי לא שגרתי: 'כיכר השמוק'.
הכינוי נולד לאחר שאחד המפקדים תפס טירון נרדם בשמירה על הבונקר. בעקבות כך החלו לספר לטירונים החדשים שהגיעו, כל מחזור בתורו, שמחבלים נכנסו לבסיס, תפסו שומר ישן ליד הבונקר וחתכו לו את ה..."המציאו את הסיפור הזה כדי להפחיד את הטירונים כדי שלא יירדמו בשמירה", הסביר רס"ר הבא"ח האחרון איציק עמיאל.
ויש גם סיפור אחר איך נולד הכינוי לכיכר. אריאל פופר, שהגיע לסנור כטירון בפברואר 1986 ושובץ בגדוד 890, זוכר שהמקום זכה לכינוי 'כיכר השמוק' כי היה שם סוג של מגדל חביות שהזכיר איזה פרט שיש לגברים.
באוגוסט 1990 הגיע לסנור ליאור גוטליב מעפולה. אחרי תקופת הטרום-טירונות הוא שובץ בפלוגת המסלול של גדוד 101 תחת המ"פ אופיר דור והסמ"פ צביקה שיינפלד. המ"מ שלו במחלקה 3 היה אסף בית אריה. לסנור חזר בשנית אחרי המסלול כסמל טירונים.
גוטליב (49), היום רופא בכיר במיון בית חולים 'העמק', זוכר היטב את השמירה בבונקר של סנור. "השמירה הכי לא נעימה הייתה בכיכר השמוק, שזה היה מקום לא ברור כזה", מודה גוטליב, "היה מפחיד לשמור שם. אני לא אהבתי את סנור. היה מקום מעייף כזה. טירונות זה הרי סוג של עונש. גם כשחזרתי לשם כמפקד לא אהבתי את המקום הוא עדיין עייף אותי. אני זוכר שבעלייה של הכביש המרכזי כל 10 מטרים היה שלט עם פתגם אחר כמו 'חבר מביא חבר' ו'קשה באימונים, קל בקרב'".
מה החוויה שהכי נצרבה לך מהבסיס?
"התגייסתי בתקופה מיוחדת, בדיוק כשסדאם חוסיין פלש לכווית. אז בכל תקופת טרום טירונות היה עוצר יציאות. לא יצאנו הביתה מעל חודש. הרבה ימים של קליעה. במסלול המכשולים היה לי קשה לעבור את הקיר. הוא היה ממש גבוה ובמקרה הזה לא עשו הנחות לנמוכים. זכור לי שממש בתחילת הטירונות, ליד המטווחים, שלושה מ"כים עשו לנו תצוגה של הסתערות. כל אחד עשם שם פזצט"א. זה היה נורא מרשים".
במחלקה 3 שירת יחד עם גוטליב סגן עזרא אשר ז"ל, שנפל בלבנון ב-1993. "עזרא ז"ל היה בחור חכם עם המון מוטיבציה", סיפר גוטליב, "הוא מבוגרי ישיבת עלי. היה חייל טוב. המפקדים אהבו אותו מאוד. הוא בלט מאוד כטירון ובכלל בכל המסלול. אחרי קורס קצינים הוא חזר לגדוד לפלחו"ד. הייתי הסמל שלו כשהיינו במוצב טייבה בלבנון. אחרי שהוא נהרג קיבלתי פיקוד על המחלקה".
דודו בן שושן מנצרת עילית (נוף הגליל), היום תושב צפת, גם כן הגיע לסנור באוגוסט 1990 ושובץ בגדוד 202. "הבסיס היה ישן עם מקלחות משותפות. ליד המטבח תמיד היו דבורים שאין כאלה בשום מקום", נזכר בן שושן, "סנור בשבילי היה הגשמת חלום. כאחד שגדל על אריק שרון ומאיר הר ציון לא יכולתי שלא להגיע לצנחנים".
השמירה בנשקייה
שרון אביטל-גולדהמר (47) מקיבוץ תל קציר שירתה כצפתית בסנור בין השנים 1993-1995. היא הייתה יושבת בחדר קשר ומקבלת הודעות מוצפנות. עבודה של 24/7 והיציאות שבת כן שבת לא. "הזיכרון הראשון שלי מסנור הוא שכל שני וחמישי היו הקפצות ולא הבנתי למה", נזכרת אביטל-גולדהמר, "אם טירון ראה שועל או חתול הוא הקפיץ את כל הבסיס כי הוא חשב שזה מחבל זוחל. באיזה שלב הבנתי שמאחר וזה בסיס שטירונים שומרים עליו אז זה מה שקורה".
היה לכן כצפתיות קשר לטירונים?
"בחדר קשר היה חלון גדול שממנו ראינו את הנשקייה. הטירונים המסכנים שמרו בנשקייה כל לילה. הם היו שומרים אחרי יום שלם של טרטורים, כשהם גמורים מעייפות. היה להם קשה להחזיק מעמד ולא להירדם. המ"כים שלהם היו באים מציירים להם מטרה על העורף ונותנים להם עונש. אנחנו היינו הולכים לישון מאוחר. ריחמנו על הטירונים האלה אז כדי להצליח לשמור אותם ערים היינו שמים את הטיפ שלנו בחלון ומשמיעים להם שירים, מחלקות להם וופלים ועושות הרבה רעש. יצרנו להם עניין כדי שיחזיקו מעמד בשמירה".
אביטל-גולדהמר זוכרת היטב גם את התאריך ה-22 בינואר 1995 בו אירע הפיגוע בצומת בית ליד בו נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. היא הייתה באותו יום בבסיס ובין ההרוגים היה מפקדה בסנור סגן אייל משה לוי ז"ל.
ציור התרנגולים
רון קובי מטבריה, ראש העיר לשעבר, הגיע באוגוסט 1992 לסנור כמדריך אימון גופני של פלוגת המסלול של גדוד 202 תחת פיקודו של המ"פ איתן בלחסן ז"ל, שנהרג בשנת 1999 כמפקד סיירת צנחנים בלבנון. קובי הגיע לצנחנים אחרי מסלול ביחידת דובדבן.
"כשהגענו לסנור בקיץ כדי לקבל את הטירונים החדשים הבסיס היה נטוש. מספר חודשים לא היה שם אף אחד. הכול היה מלא קוצים ועשבים. ממש עזובה. בטרום טירונות יחד עם הטירונים שיפצנו את הפלוגה", סיפר קובי, "על קיר חדר האוכל של הפלוגה היה ציור מחוק לגמרי של תרנגולים ואנחנו פשוט חידשנו את הציור והוספנו משפטים.
"אין לי מושג מי צייר אותו בפעם הראשונה", הוסיף קובי, "כידוע זו הייתה תקופה בלי פלאפונים, אבל לי תמיד הייתה מצלמה, שאיתה תיעדתי את כל המסלול. יום אחד, כשכול החיילים שלנו עמדו בפתח של חדר האוכל וחיכו להיכנס לארוחת הצהריים, שלפתי את המצלמה וצילמתי את התמונה המיוחדת שהפכה עם הזמן לאייקונית. אהבתי את סנור. מקום מיוחד. גם זכיתי להיות שם בחורף של שנת 92 שהיה גשום מאוד. כל בקעת סנור הוצפה במים. מחזה מדהים".
על התקופה תחת פיקודו של בלחסן ז"ל הוסיף קובי: "איתן היה המ"פ הכי טוב בצה"ל אי פעם. לוחם, מפקד, חבר ובנאדם. הייתי צמוד אליו כל המסלול. להיות איתו זו הייתה חוויה מדהימה".
הקשיחות של אובי
רס"ר הוא דמות משמעותית בכל בא"ח ובסנור שירתו מספר רס"רים, שהפכו לאגדות בחטיבת הצנחנים. כל אחד בתקופתו הטביע את חותמו על הטירונים ועל הקצינים ששירתו בסנור.
בין הרס"רים המיתולוגים: מורנו יוסף ז"ל, חביב אמיתי, חיים ג'בל עוזיהו, אובי סבק ואיציק עמיאל, שהיה הרס"ר האחרון של סנור. אותו החליף עוד בנבי מוסא ניסים מימון, שמכהן כרס"ר הבא"ח בשומריה עד היום.
30 צפייה בגלריה
עובדיה 'אובי' סבק (מימין) היה הרס"ר של סנור 11 שנים. איציק עמיאל, הרס"ר האחרון של סנור
(צילומים: צלם לא ידוע, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
"הרס"ר בסנור בתקופתי היה אמיתי חביב. איש מדהים", סיפר בעז שילה מכפר יהושע, "אמיתי היה קשוח כמו בטון, אבל מצד שני הוא היה אבא של כולם. הוא דרש מאוד. פחד אלוהים היה ללכת בבסיס ולפגוש אותו. לפני הגיוס גידלתי זקן כדי שאשן יותר בלילה. כמו היום, גם אז לא אהבו בצה"ל את הזקנים. איך שהגענו לסנור הרס"ר אמיתי העמיד את כולם בשלשות במגרש המסדרים ועבר אחד-אחד ובדק את הזקנים. את כולם הוא שלח להתגלח. אני היחיד שהצליח לשכנע אותו להשאיר את הזקן. מצאתי לו תירוץ שיש לי בעיה בפנים. הוא שלח אותי לרופא ואצלו היה הרבה יותר קל. כולם היו קמים 7 דקות לפני ואני ישנתי עוד 7 דקות בזכות הזקן".
גיל מימון, חיפאי במקור, הגיע לסנור מקיבוץ גשור שברמת הגולן בפברואר 1987. המ"פ שלו במסלול היה אביב כוכבי. את הת"סחים (תרגילי סדר) לקראת טקס ההשבעה בכותל עשה למחזור שלו הרס"ר חיים ג'בל עוזיהו, שנחשב לרס"ר המיתולוגי של הצנחנים. "ג'בל כרס"ר היה דמות אבהית", נזכר מימון, היום תושב פצאל, "למרות שהיה רס"ר ולמרות שהוא איש גבוה, חסון ומרשים הוא לא היה מאיים בכלל. הוא הקפיד על עניין המשמעת, אבל דאג מאוד לחיילים החלשים".
כשאל"ם במיל' רז קרני משמשית נחת בסנור קיבל אותו הרס"ר אובי סבק, שכיהן בתפקיד משנת 1989 ועד שנת 2000. פרק זמן משמעותי, דבר שהפך אותו לרס"ר האגדי של סנור. סבק נמוך הקומה היה קשוח מאוד, דיבר משפטים קצרים ועורר פחד אצל הטירונים. "אובי היה קטן ומפחיד. הוא היה שולח אותנו להקיף את המסוק והיה צועק: 'תרוץ, תרוץ, תרוץ'", נזכר קרני, "מצד אחד הוא היה קשוח מאוד, אבל הוא היה נגיש וחם. הרגשנו שהוא אוהב את החיילים. הוא דאג לנו והיה לו איכפת מאיתנו".
גם ליאור גוטליב מעפולה לא יכול לשכוח את הרס"ר הקשוח. "פחדנו מאובי", מודה גוטליב, "הייתה לו נוכחות והוא היה קשוח, אבל איש טוב. הוא דאג שנצבע כל הזמן את האבנים באדום-לבן ובטרום טירונות נתן לנו מעדרים לנקות את הקוצים".
סנור, הסוף: בשנת 2003 פונה הבסיס סופית (המחזור האחרון פברואר 2002). חיילי הנדסה הגיעו ופוצצו את כל המבנים שצה"ל בנה. המבנים הירדנים נשארו, אך הפלסטינים הרסו אותם במהלך השנים. היום אין כמעט זכר לבסיס, נשארו ממנו רק שרידים מעטים והכביש המרכזי המכונה הטריג.