ב־22 בפברואר 1999 יצאו 27 לוחמי סיירת צנחנים ושני קציני הנדסה קרבית לפעולה חוצת קו אדום בדרום לבנון במטרה לחסום מעבר של מחבלי חיזבאללה מהכפר מיידון אל נקודות תצפית על רצועת הביטחון.
כשהגיע הכוח לעמדות באזור ג'בל קלעת ג'בור נפתחה עליו אש מנשק אוטומטי מטווח קצר. במקום התנהל קרב קשה עם מחבלי חיזבאללה שתוצאתו היתה טרגית: שלושה הרוגים - מפקד סיירת הצנחנים רס"ן איתן בלחסן, קצין הנדסה קרבית לירז טיטו ומפקד צוות סגן דוד גרנית זכרם לברכה וחמישה חיילים נפצעו.
באותו הזמן בבסיס בירנית שהו בכוננות ארבעה טייסים של שני מסוקי קרב מדגם אפאצ'י. בין הטייסים אופיר שדמי, תושב היישוב שמשית שבעמק יזרעאל, טייס מוביל, בכיר ומנוסה. קצת אחרי חצות, ב־23 בפברואר, מצלצל הפעמון בחדר והטייסים מוקפצים לעומק לבנון כדי לסייע לכוח הצנחנים שנתקל. 22 שנים אחרי שדמי מדבר לראשונה על אותו לילה ארוך בלבנון ואיך נראה המבצע שקיבל את שם הקוד 'צמצום טווח' מהזווית שלו. זהו סיפורו.
חדור מוטיבציה
שדמי (58), נשוי ואב לשתי בנות, נולד וגדל בקיבוץ שער העמקים. הוא למד בתיכון עמקים תבור ולפני הצבא עשה שנת שירות בקריות.
בחודש נובמבר 1982, בחורף הראשון של צה"ל בלבנון, הוא התגייס לצבא חדור מוטיבציה ורצון לעשות את השירות הכי משמעותי שיש. "לא רציתי להיות טייס", הוא מודה, "רציתי להתקבל לאחת הסיירות, אך פסלו אותי על איזה פגם בגב שלא מפריע לי עד היום. ברירת המחדל היתה ללכת לקורס טיס ומהרגע שהתחלתי לטוס ידעתי שזה המקום שלי. עשיתי את הקורס הכי ארוך - שלוש שנים וחמישה חודשים. תחילה במגמת קרב של מטוסי קרב ולקראת סיום הקורס הוסבתי למגמת מסוקים והתחלתי את המסלול מההתחלה".
את השירות המבצעי שלו התחיל שדמי על מסוק הקרב דיפנדר, המשיך למסוק הקרב קוברה ולאחר מכן עשה הסבה למסוק הקרב מדגם אפאצ'י. במהלך שירותו הוא עשה לצד פעילויות מבצעיות רבות בכל הגזרות גם מגוון תפקידים בחיל האוויר - מפקד קורס אימון מבצעי, סגן מפקד טייסת שני בטייסת 190 של הדפינדרים, סגן מפקד טייסת ראשון בטייסת אפאצ'י, מפקד טייסת בבית ספר לטיסה ונציג חיל אוויר בפיקוד צפון. במהלך שירותו גם יצא ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר-אילן במסלול של כלכלה וניהול.
בכוננות תמידית
בתקופת השהייה ברצועת הביטחון בדרום לבנון החזיק צה"ל בכוננות בבסיס בירנית בגליל העליון ארבעה מסוקי קרב, שהיו זמינים באופן מיידי לפעילויות המבצעיות של כוחות הקרקע בגבול לבנון ובתוך רצועת הביטחון.
כחלק משירותו כטייס מסוק קרב החזיק שדמי מפעם לפעם כוננות בגזרת לבנון. ביום ראשון ה־21 בפברואר 1999 הגיע שדמי לבירנית. "ארבעה טייסים החזיקו שם כוננות. שני מסוקים, מוביל והאחורי שלו, על גזרה שבין ראש הנקרה להר חרמון", מספר שדמי, אז רב-סרן ומוביל ותיק בטייסת 113 של מסוקי אפאצ'י, "בחדר הטייסים בבירנית היה פעמון וכשהוא היה מצלצל כל החדר היה רועד. היינו מזנקים מהמיטה כמו מטורפים, לוקחים את הנשק ורצים למסוק. הציוד והקסדה כבר חיכו לנו על מושב המסוק. למעשה תוך שניות היינו מוכנים להמראה".
תאר לי את שגרת היום של כונן מסק"ר בבירנית.
"כל הזמן יוצאים לגיחות אימונים ולגבי לבנון היו עליות וירידות ברמת הפעילות. היו תקופות רגועות שלא קרה שום דבר והיו תקופות סוערות שבהן היה לנו מספר רב של אירועים ביום אחד. לפעמים הרגשתי שכשיש למישהו כאב ראש הוא מזניק מסק"ר. היו מטרטרים אותנו המון, כמעט לכל דבר. יש אירוע או אין אירוע היו מעלים אותנו לאוויר ומורידים אותנו מהר בחזרה. הרם מסק"ר והורד מסק"ר. ולמרות זאת הבנתי שזאת העבודה. המראתי המון פעמים כדי ללוות שיירה של משאיות ספארי שעולה לבופור או כדי לתצפת על חיילים שהולכים לשכב עכשיו במארב. האנשים שעשו את זה פשוט עשויים מברזל. הערכתי אותם מאוד כי בסוף הם עם הרגליים בבוץ ואני זה שיושב בתוך מיזוג, במקום יחסית מוגן ועוד מעט אסתובב, אחזור הביתה ובתוך חצי שעה אשב במועדון. הם יישארו בלבנון חודשים בפחד אימים, כשבחורף קר ובקיץ חם".
עובר על החומר
בבוקר יום שני ה-22 בפברואר 1999 קיבל שדמי עדכון שגרתי למדי שבלילה יהיו שתי פעולות, אחת של סיירת צנחנים והשנייה של פלס"ר נח"ל.
"את מפקד פלס"ר נח"ל באותה התקופה הכרתי אישית מהלימודים יחד בבר-אילן. הוא התקשר אליי והזמנתי אותו לבירנית. ישבנו על המבצע שלו לפרטי פרטים. הכרתי את הקודים, ידעתי בדיוק איך קוראים לכל החיילים, איפה הכוח מתפצל ואיפה הוא חובר. הכרתי את המבצע שלו מלפני ולפנים. אמרו לי שיגיעו גם מהצנחנים, אבל אף אחד לא בא. בינתיים יצאתי לטיסת אימונים. חזרתי ועדיין אף אחד מהצנחנים לא הגיע. אחר הצהריים, כשאני בתוך המסוק רגע לפני המראה לעוד גיחת אימונים, מגיע קצין מהצנחנים, נותן לי תצלום אוויר של המבצע, דף לוחם עם אותות הקריאה ומוסר פרטים על השעה. אין לי מושג מי זה הקצין הזה. אני לוקח את החומר, מכניס לתיק שלי וממריא לגיחת אימונים. חוזר לבירנית אחרי שעה וחצי".
מה אתה עושה עם החומר שקיבלת על המבצע של הצנחנים?
"אני ומספר שתיים שלי, עומרי חייט (הטייס של המסוק השני), עוברים על חומר. העזר מאוד בסיסי; תמונה גדולה של הוואדי שעולה, הנתיב של הכוח, העמדות ואותות הקריאה. המספר של מפקד הכוח הוא 10. אנחנו לומדים גם את המבצע של הנח"ל, עשינו תדריך ערב והלכנו לישון".
דקות מורטות עצבים
בשעה 20:20 של אותו יום שני, ה-22 בפברואר, החל לנוע ממוצב צד"ל בדרום לבנון הכוח של סיירת צנחנים בפיקודו של מפקד הסיירת רס"ן איתן בלחסן מרמות נפתלי אל היעד באזור ג'בל קלעת ג'בור. בשעה 00:30 בערך הגיע הכוח לנקודה שבה הוא התפצל.
בלחסן, לירז טיטו ומספר לוחמים נעו קדימה לשיא גובה כדי לסרוק את השטח, שהיה סבוך ומסולע. תוך כדי סריקת העמדה נפתחה לעברם אש תופת. בלחסן וטיטו נפגעו וסגן דוד גרנית, שהיה מאחור, הגיב בירי, נפצע אנושות אך הצליח להזעיק את שאר הלוחמים. גרנית מת מפצעיו לאחר מכן. בתום קרב קשה עם המחבלים עוד חמישה חיילים נפצעו.
"מאוחר בלילה פתאום הפעמון בחדר צלצל. יש הזנקה", משחזר שדמי את הלילה הכי ארוך שהיה לו בלבנון, "פקידת המבצעים של האוגדה עולה מולי בקשר ומעדכנת שאני מוזנק לאירוע של סיירת הצנחנים. אנחנו טסים מזרחה ומעל קרית שמונה פונים צפונה וחוצים את הגבול מעל מטולה. אני מתחבר לתדר של הכוח ומתחיל לקרוא לו. כ-22 דקות מרגע ההזנקה אני כבר בגובה מעל הכוח. עבור מספר שתיים שלי (טייס המסוק השני) זו היתה ההזנקה הראשונה לאירוע בלבנון. הוא היה נרגש מאוד. אני מקבל עדכון שיש לכוח נפגעים, אבל לא מודע למה שקורה. אני מתחיל לקרוא בקשר ל-10, אבל אף אחד לא עונה. עם מערכת התצפית אני מסתכל על השטח ומנסה לקבל אינדיקציות. אני מזהה שקט מוחלט למטה ואף אחד לא עונה בקשר".
מה עושים בשלב כזה?
"המשכתי לקרוא ל-10 בקשר ואחרי כשלוש דקות ענה לי מישהו בקול מהוסס ומפוחד. הוא אמר לי משהו כמו: '10 לא יכול לענות'. שאלתי אותו: 'מי אתה? ותסביר לי מה קורה', אבל לא קיבלתי תשובה".
מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"שאני חייב להבין מה קורה, שאני חייב שמישהו יענה לי וייתן לי סימן. ממערכת התצפית שלי ראיתי תא שטח ענק ומאוד הומוגני. כולו נראה אותו הדבר. זה כמו להסתכל על צילום של הר הכרמל. פתאום ראיתי איזה הבזק ואז חייל יצא מתחת לעץ ונופף לי עם הידיים. אני ממשיך לבהות בשטח, לא רואה שום דבר ולא מצליח לדבר עם מישהו שמשתף איתי פעולה. איש הצוות שלי מטיס את המסוק והוא גם אחראי להיות בקשר עם המסוק השני. אנחנו חשוכים לחלוטין ואני כל הזמן חושש שלא אתנגש במסוק השני. בעוד אני עסוק בלהבין את השטח, המסוק שלי תוקע פתאום פנייה מטורפת של 90 מעלות ונכנס לצלילה. אני שואל את איש הצוות שלי: 'מה קרה?' והוא עונה לי: 'ירו עלינו'. אני מרים את הראש, מיישר את המסוק ורואה צרור מנשק קל חמישה קילומטרים צפונה מאיתנו. אני מבין שאין שום סכנה וחוזר לרחף מעל השטח שבו נמצא הכוח".
דקות ארוכות ומורטות עצבים חולפות על שדמי, שרוצה מאוד לסייע לכוח הצנחנים. "אחרי מספר דקות שאני קורא ל־10 בקשר, החייל שענה לי התחיל סוף סוף לדבר", ממשיך שדמי לתאר, "הבנתי באותו הרגע ש-10 לא עונה לי כי הוא לא יכול לענות. החייל מדווח לי שכל הזמן יורים עליהם, אבל הוא לא יודע מאיפה. אני שומע בקשר את היריות, אבל לא ממש ראיתי אותן מהגובה שהייתי בו. אני מבין שלא אקבל את התמונה המלאה ושלחייל יהיה קשה להסביר לי מה קורה. אני גם מבין שהכוח במצוקה ובהחלטה של רגע לקחתי את התותח של המסוק ויריתי צרור ארוך מאוד כקילומטר צפונה, רחוק מהכוח ולכיוון משוער של נסיגת המחבלים. ברגע שיריתי את הצרור הזה למעשה הסתיים האירוע".
תחושת תסכול
כל הסיפור, מהרגע ששדמי מגיע למקום האירוע ויורה את הצרור, לוקח עשר דקות בלבד. בזמן שהוא מחפש כל דרך לסייע לכוח הצנחנים, הוא מתחיל לקבל תמונה ברורה על האירוע. "אני מדבר עם הכוח ומבין שיש להם שלושה הרוגים ופצועים. הם היו שבורים", חזר שדמי לרגעים הקשים של סוף התקרית, "הכוח למעשה מתחיל במסע אלונקות מאזור ההיתקלות ואני מחפה עליו מלמעלה. אני רואה אותם הולכים ומדי פעם נופלים. דרשתי פינוי מוסק, אבל נאמר שהם צריכים להיתפנות רגלית. התעקשתי שהם לא מסוגלים ושאנחנו מכניסים מסוקים. באוויר כבר היו יסעור, ינשוף וזוג קוברות שהגיע מפלמחים להחליף אותנו. יצאתי משמי לבנון חזרה לשמי הארץ, הינשוף הצטרף אליי, ליוויתי אותו וסימנתי לו את נקודת הנחיתה".
מה היו התחושות שלך כשאתה מבין את תוצאות האירוע?
"תחושת תסכול בעיקר בגלל שלא הצלחתי להבין מה קרה שם. לא היה לי מושג למה חיילים נהרגו, לא ידעתי מתי הם נהרגו, לא ידעתי אם פגעתי במחבלים ובכלל מה היתה איכות הסיוע שלי לכוח. התסכול גם נבע מכך שלא הצלחתי להגיע לאינטימיות עם הכוח. לא הבנתי מה הערך של מה שעשיתי. הכוח היה במצוקה ולא הרגשתי שאכן סייעתי לו בצורה מועילה. בתום האירוע נחתנו בגיבור ליד קרית שמונה לתדלק וגם הכוח של הסיירת הגיע לשם. ראיתי אותם סופרים נשקים ובודקים מי נמצא ומי לא. היה שם בכי וכעס. אחרי התדלוק חזרנו לבירנית ולהמשך הכוננות".
מתי אתה יודע מי נהרג?
"למחרת בבוקר. לא הכרתי את איתן בלחסן ז"ל וגם לא את האחרים שנהרגו. האירוע הזה ליווה אותי הרבה שנים. עבורי זה היה אירוע מכונן. רק אחרי שנים הבנתי שתרמתי משהו בזה שהחלטתי לקחת סיכון ולירות לצד הכוח. מספר שתיים שלי באותו אירוע עומרי, שהוא אח שכול, הלך לאזכרה של איתן ונפגש עם המשפחה. עברו מאז 22 שנה והאמת שהייתי רוצה לפגוש היום את החייל שדיבר איתי בקשר".
חוויה שונה
בחודשים האחרונים מחלק צה"ל את אות המערכה ברצועת הביטחון. גם שדמי קיבל אותו. "קיבלתי את האות למרות שכף רגלי לא דרכה בלבנון", אמר, "לא שכבתי במארב במשך 72 שעות ולא חששתי שבצעד הבא שלי אעלה על מטען, אך יש לי מאות שעות טיסה מבצעיות ברצועת הביטחון. הסתכנתי, פחדתי וירו עליי, אבל בתחושה שלי זה לא אותו הדבר כמו החיילים שהיו שם פיזית על אדמת לבנון. החוויה שלי שונה מאוד מהחוויה של אנשים ששירתו שם".
הח"ירניקים ששירתו בלבנון טוענים עד היום שחיל אוויר לא סייע להם מספיק בהתמודדות שלהם ברצועת הביטחון.
"אני בהחלט מבין את הלוחם ששכב שם בלבנון, אבל כטענה גורפת היא לא נכונה. לי יש אלפי שעות טיסה ברצועת הביטחון. היו לי לא מעט מקרים שליוויתי כוח במשך שעות ארוכות. צעד אחרי צעד. אין לי שום ספק שהמקור של הטענה הזו הוא שבסוף לא אכלנו מאותו המסטינג. גם אם הייתי מגיע ל-10 דקות, יורה טיל או צרור ומציל את אותו לוחם, בסוף לא שכבנו יחד במארב. במבצע 'כחול וחום' חיל אוויר הוציא אנשים מתוך התופת. היו המון אירועים שלחלקם לא הזניקו אותנו בגלל מזג האוויר, אך במקרים רבים הסיוע שלנו היה חשוב ומשמעותי".
שש שנים אחרי אותו לילה בלבנון ואחרי 23 שנות שירות השתחרר שדמי מצה"ל בדרגת סא"ל. אחרי שפשט את המדים הוא החל לעבוד ברפאל ובמקביל המשיך לטוס במילואים. טיסתו המבצעית האחרונה היתה במהלך מבצע 'צוק איתן'.
ביום הולדתו ה-52 תלה שדמי את 'הכנפיים' ופרש מטיסה מבצעית, אך עדיין משרת במילואים (כבר אל"ם) בתפקיד של אחראי על כל הסיוע האווירי לאחת האוגדות הסדירות. משנת 2017 הוא עוסק בהוראה והיום הוא מנהל את בית הספר רעות לאמנויות בחיפה.