גיל מימון מהמושב פצאל שבבקעה נולד לתוך זיכרון כואב: נפילתו של דודו, רס"ר משה מימון ז"ל מעפולה במלחמת ששת הימים. מימון נולד אחרי שהוריו החליטו להביאו לעולם בעקבות האובדן הטראגי, ומאז גדל לתוך דמותו של הדוד האהוב המלווה אותו כל חייו.
הוא התגייס לצנחנים בעקבותיו ומקפיד לעלות מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל לבית הקברות הצבאי בעפולה, לפקוד את קברו ולהנציח את זכרו.
לוחם ללא חת
משה מימון ז"ל עלה ארצה מתוניס בשנת 1956, בן זקונים למשפחה של עשרה אחים ואחיות שנקלטו בעפולה. אביו של גיל, גד ז"ל שעלה ארצה קודם לכן בגפו בגיל 17 וגם נלחם במלחמת העצמאות, קיבל את משה ושאר אחיו שעלו ארצה ועזר להם להתבסס ולמצוא עבודה. משה ז"ל למד בבית הספר התיכון החקלאי בקיבוץ גברעם, היה ספורטאי ושיחק בקבוצת הכדורגל של הפועל עפולה. בשעות הפנאי אהב לקרוא ותחביבו היה צילום של בעלי חיים ונוף.
בשנת 1961 התגייס לגדוד 890 בחטיבת הצנחנים. אחרי שעשה קורס מ"כים, כשהחלו בהקמתו של גדוד 202 בצנחנים, עבר אליו יחד עם כל בוגרי הקורס. הוא התחיל כמ"כ בגדוד ואחר כך התקדם לתפקיד סמל ורס"פ, כשבין היתר היה הרס"פ של האלוף במיל' מתן וילנאי. "הוא אהב מאוד את החיילים", מספר עליו אחיינו גיל, "מדי פעם אני פוגש בבית הקברות חיילים שלו שמגיעים ומספרים עליו שהוא היה איש של חיילים. הוא היה מאוד קשוח, אבל דאג לחיילים שלו ללא לאות".
לפני מלחמת ששת הימים ביקש ממנו מפקד הגדוד להיות רס"פ של הגדוד ובסופו של דבר הוא התרצה וקיבל עליו את התפקיד. "הוא התלבט ולא כל כך רצה. גדוד זה דבר מאוד גדול ופלוגה זה יותר אינטימי, אבל בכל זאת הוא הסכים לקבל עליו את התפקיד לניסיון".
בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים הכין משה ז"ל את הגדוד עד שפרצה המלחמה. "אלו היו שלושה-ארבעה חודשים מורטי עצבים של אי־ודאות אם תהיה מלחמה או לא. כשפרצה המלחמה גדוד 202 נלחם בעזה. בתפקידו כרס"פ גדודי הוא לא היה אמור להילחם, אבל הוא בהחלט נלחם".
ביום החמישי לקרבות נפל משה ז"ל, כתוצאה מפגיעה של פגז-טנק בשעה שניסה לחלץ פצועים אחרים שהיו בזחל"ם שבו הוא היה.
"הוא היה בזחל"ם של הסמג"ד יעקב חסדאי, באחד הקרבות הכי קשים שגבו הרבה קורבנות בכניסה לעזה", מספר גיל, "היתה שם תערובת של פלסטינאים עזתיים יחד עם הצבא המצרי. באחד מסבבי הקרבות הם נכנסו למארב של כוח טנקים מצריים וחטפו פגיעה ראשונה בזחל"ם והיו מלא פצועים. היחידים שנשארו כשירים היו משה והנהג. הוא הוריד את הפצועים כולל את חסדאי. אני שירתי בצנחנים ויצא לי לדבר עם חסדאי והוא אמר לי שהוא זוכר שמשה הוריד אותו מהזחל"ם. אחרי שהוא הוריד את האנשים לתעלה להמשך הטיפול, הוא והנהג המשיכו וביצעו הסתערות על טנק מצרי ואז הם חטפו פגיעה ישירה בזחל"ם והוא והנהג נהרגו במקום. הוא השתתף בכל פעולות התגמול קודם בשנות ה-60 בסמוע. הוא היה לוחם ללא חת ברמות הגבוהות ומוזכר כמה פעמים באנציקלופדיה של הצנחנים".
הלך בעקבותיו
אחרי שמשה ז"ל נהרג במלחמה החליטו הוריו של גיל להביא לעולם עוד ילד וכך הוא נולד, בשנת 1968, שנה לאחר המלחמה. "אצלנו בעדה התוניסאית לא נהוג לקרוא על שם מישהו שנפטר מוות לא טבעי, אז קראו לי גיל, מלשון שמחה שנולדתי אחרי המלחמה. הם לא תכננו עוד ילדים, ההפרש ביני ובין אחי הגדול הוא 16 שנים אבל אבא שלי אמר לאמא שלי שבישראל רוויית המלחמות לא מספיק שלושה ילדים. אני הרביעי במשפחה ושנה ושמונה חודשים אחריי נולדה לי אחות נוספת. האחים שלי עזבו די מהר את הבית ופרחו מהקן ואני ואחותי גדלנו כמעט כתאומים בבית לבד".
מגיל ארבע ועד היום הוא מקפיד לעלות לקברו של דודו בחלקה הצבאית מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל בבית העלמין בעפולה; בהתחלה יחד עם אביו ומאז שאביו נפטר הוא ממשיך במסורת. "אני היחיד מבין אחיי שהייתי עולה עם אבא שלי לבית הקברות לפקוד את קברו של משה ביום הזיכרון ומאז אני מקפיד מדי שנה לעלות לקברו. גם כשהייתי בצבא היו משחררים אותי להגיע לבית הקברות בעפולה. כמעט שלא החסרתי אף פעם".
לגיל היה חשוב להמשיך את המסורת של דודו בצנחנים והוא התגייס לצנחנים בעקבותיו, למרות שהמשפחה המורחבת, שחששה לשלומו, לא אהבה את זה.
"חלק מהאחים של אבא שלי לא ראו בעין יפה שהתגייסתי לצנחנים, הם חשבו שכבר נתנו את התרומה שלנו. אבא שלי לא התערב לאורך כל הדרך, אבל אמא שלי התעקשה שחייבים לתרום למדינה, היא היתה ציונית ענקית. הרמטכ"ל אביב כוכבי היה המ"פ שלי וכשהייתי בזמן המסלול, הוא הלך לדבר עם ההורים שלי כדי לנסות לשכנע אותם שאני אסכים לצאת לקורס קצינים", נזכר גיל, "בסוף החלטתי שאני לא יוצא לקורס. עשיתי את שלי על הצד הטוב ביותר והייתי חייל טוב ומפקד טוב. משיקולים שלי החלטתי לא לצאת לקורס קצינים, אבל עשיתי תפקידים מקבילים לקצינים; הייתי מפקד מוצב בלבנון, כל מה שביקשו עשיתי. בני גנץ היה המג"ד שלי והוא ואביב מאוד כעסו עליי, אבל לא היתה ברירה, זו החלטה שקיבלתי בנקודת הזמן ההיא ואני לא מצטער עליה".
היום גיל גר במושב פצאל ומשמש כרבש"ץ היישוב. "המשכתי בעקבותיו של דוד שלי, ניסיתי לחקות אותו. גדלתי בצלו ואני חי בצלו כל החיים. הוא מלווה אותי בעשייה היומיומית בביטחון היישוב, תמיד אני מרגיש אותו. כשהייתי בבית קברות פגשתי את החברים שלו שתמיד אמרו לי שאני דומה לו מאוד. השתדלתי לפחות לא לבייש את הפירמה. הייתי לוחם ומפקד בצנחנים ועד היום אני מתעסק בתחום הביטחון כרבש"ץ פצאל".
הנצחת אותו גם באיזשהו אופן?
"אני עושה את מה שצריך לעשות. אני משתדל להיות לוחם טוב ובן אדם טוב, זו ההנצחה הכי טובה. אנחנו משפחה שמאמינה שבסוף הכל בידי הגורל. כל שנה אני ממשיך לפקוד את קברו יחד עם הבת שלי. הוא קבור בבית העלמין הצבאי בעפולה ממש בכניסה. אחרי שהוריי נפטרו אני מרגיש חובה גדולה יותר, זו המורשת".