השבוע הוא השתחרר. זה אומנם קרה באיחור ניכר ואחרי שאף אחד מסביבו, כולל הוא עצמו, לא האמין שאי פעם הוא יקפל בפעם האחרונה את מדי הזית ולא ילבש אותם יותר. אבל זה קרה כי הוא השתחרר. משה ברק, בן 74, תלה את המדים בארון וחתם 53 שנים של חיילות (אליהן צריך להוסיף גם את שלוש שנים כחייל סדיר). תעשו לבד את החשבון כמה שנים הוא היה מילואימניק.
מי מחכה בעמדה?
ברק, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בכפר תבור. השבוע הוא עשה את הדרך הארוכה מביתו להיכל הצנחנים ב'בית ליד' לטקס שהוא היה מכוכביו. פרידה של הצנחנים מכל מסיימי שירות המילואים. ברק, ששירת בעוצבת חצי האש (חטיבה 551, חטיבה מובחרת של החיל שהוקמה על ידי רפול ב-1968), היה המבוגר מכולם. וגם כנראה הנמרץ ביותר. בניו – עמית (44) ורועי (42), שעדיין עושים מילואים, ליוו אותו לטקס ("רק הבת שלי הלכה לגדוד 13 בגולני", ברק צוחק. "אנחנו לא סולחים על זה עד היום").
מה אמרו עליך בטקס? התרגשת?
"אמרו עלי שהשתתפתי בכל הפעולות של החטיבה מיום היוסדה עד היום. אני לא התרגשתי, לא הייתי שמח בכלל. זה אומר שאת המלחמה הבאה אני אראה מהטלוויזיה בבית. אני לא מאמין, אני אחזור לשם ואעשה משהו. זה עצוב מאוד שאני לא יכול להמשיך עם הבנים ועם הגדוד, אבל אין מה לעשות, דור הולך ודור בא".
רועי היה המפקד שלך.
"כן. לפני כמה שנים עברנו לתאג"ד ורועי הפך להיות חובש גדודי וגם המפקד הישיר שלי".
איך הרגשת עם זה?
"נהדר. במלחמת לבנון השנייה הלכתי אחריו בלבנון ועזרתי לו כמה שאני יכול עם הציוד. אנחנו סוחבים המון על הגב. עמית סחב את התחמושת ספייר ואני סחבתי לנו את האוכל והציוד. הלכתי צמוד אליו ככה בכל זמן המלחמה בלבנון".
מה הקטע של להמשיך לעשות מילואים כשמזמן אתה כבר לא צריך?
"מילואים כששני הבנים שלי איתי זה קצת כמו להישאר במשפחה. בתוכנית המקורית שלי רציתי לשלוח גם את שני הנכדים שלי לגדוד, אבל הם ילדים קטנים בני 5 ו-6 אני מקווה שלפחות הבנים שלי יצליחו לצנוח עם הבנים שלהם כמו שאני צנחתי איתם ושאזכה לראות אותם מהקרקע צונחים".
הרבה אירועים משפחתיים קרו בזמן שאתה עשית מילואים.
"כן. באחת הפעמים הייתי מוצב בקו בחברון. בערב בא המח"ט ושאל מי זה ברק משה. אמרתי לו 'זה אני, המפקד!' והוא אמר לי: 'מגיע לך מזל טוב, נולד לך ילד. בוא אני אקח אותך הביתה'. זה קרה כשעמית נולד. אגב, 20 שנה אחרי זה שוב הייתי באותו קו בחברון. ב-2:00 בלילה מעיר אותי ד"ר אריק שכטר ואומר לי 'קום אתה צריך לשמור בעמדת שמירה'. היה קור אימים וערפל. אמרתי לו: 'אריק, איך אני אמצא את העמדה עכשיו בערפל הזה'. הוא אמר לי 'צא החוצה תלך ישר ותצעק 'שומר, שומר' והוא כבר יענה לך ויכוון אותך'. יצאתי החוצה וצעקתי 'שומר, שומר', פתאום אני שומע את עמית עונה לי: 'אבא בוא תעלה פה למעלה'. זה היה מרגש. שמרנו שם יחד כל הלילה".
תפרים בדרך ללבנון
אין מילואימניק שאין לו מיליון סיפורים וחוויות וזיכרונות. גם לברק יש כמובן והם מציפים אותו עכשיו. זיכרון רודף זיכרון, חיוך מגיע אחרי עצב שנצרב.
יש שירות מילואים שלא תשכח אף פעם?
"במלחמת לבנון הראשונה עשינו עם הגדוד שלנו היסטוריה עולמית. הצבנו מארב לסורים ותוך כדי המארב התקיפו אותנו ממסוקים. הפלנו שלושה מסוקים סורים עם טילי טאו שמיועדים בכלל לפגוע בטנקים. אף חייל אמריקאי לא היה חושב להפיל מסוק בטיל נ"ט. פגענו שם גם בהרבה כלי רכב סוריים. אחר כך הייתה לנו לחימה פנים אל פנים עם טנקים סוריים בבאקה. באחת הפעמים עמד טנק ישראלי מול טנק סורי וכל אחד ירה. אנחנו באנו עם הכלי הנהדר שלנו ופגענו בצליפות נהדרות בטנק הסורי. אני זוכר שאחרי שהכל נגמר החיילים שבטנק הישראלי יצאו החוצה ומחאו לנו כפיים, הם היו כל כך מאושרים. ככה זה ביחידה שלנו, אנחנו ציידי טנקים".
מה היה התפקיד שלך בגדוד?
"במשימות רגליות הייתי סוחב את חלקי המשגר על הגב. וכשהיינו נוסעים ברכב אני הייתי נהג צוות, בהתחלה על הג'יפים ואחר כך על הנגמ"שים".
ולא התעייפת? זה נשמע פיזי מאוד.
"תמיד המסעות האלה קשים אבל לא יכולתי להרשות לעצמי ליפול שיסחבו אותי על האלונקה. במלחמת לבנון השנייה הלכנו את כל לבנון ברגל. היינו הולכים בלילות בסבך כדי לא לעלות על המארבים של החיזבאללה ובאחד ההרים פגשנו עדר כבשים שעמד שם ושמעתי כבשה אומרת לכבשה 'תראי את החיילים האלה איך הם הולכים על סלעים, אנחנו לא יכולות ללכת ככה' (צוחק)".
עם יד על הלב, למה באמת המשכת לצאת למילואים כל השנים האלה?
"בהתחלה עשיתי מילואים כי כולם עשו, אחר כך ראיתי שאנשים מתחילים להתפרפר ולא רוצים לבוא. אחרי 2000 שנה בגלות בנינו מדינה ונראה לי טבעי שתהיה פה תורנות שמירה באחזקת המולדת. כל פעם היה נראה לי שאני מחליף את זה ובא במקום ההוא. והמשכתי. אחר כך הבנים התחילו לעשות מילואים ולא רציתי שהם יהיו לבד וככה זה התגלגל. בחומת מגן כבר היינו ביחד שלושתנו. כשהייתי מבוגר יותר והמשכתי להתנדב במילואים היו אנשים שאמרו שלא נעים להם לעזוב אם אני ממשיך.
"לא העליתי בדעתי לתת לאחרים לצאת למילואים ואני אשאר בבית. באחד מימי המילואים אחרי מלחמת לבנון הראשונה היינו הרבה זמן בלבנון וליווינו שיירות. אני הייתי בן בערך 30 וקצת ואחרי ניתוח אפנדציט. קיבלתי זימון לעלות לקו שלושה שבועות בלבנון. היחיד שידע על זה היה צביקה לוי ז"ל, מי שנחשב ל'אבי החיילים הבודדים' ונפטר לפני שלוש שנים. יצאתי מבית החולים והצטרפתי לאוטובוס שעלה ללבנון. פתאום צביקה הגיע. יום קודם הוא ביקר אותי בבית החולים ופתאום הוא ראה אותי באוטובוס. צביקה קרא למ"פ, הרים לי את החולצה והראה לו את התפרים שהיו לי בבטן. הורידו אותי מהאוטובוס ונסעו. לא הפסקתי לבכות. חזרתי הביתה והייתי שבור מזה".
"מילואים כששני הבנים שלי איתי זה קצת כמו להישאר במשפחה. אני מקווה שהבנים שלי יצליחו לצנוח עם הבנים שלהם כמו שאני צנחתי איתם ואני אזכה לראות אותם מהקרקע צונחים"
ברק אולי תלה את מדי החייל שלו, אבל הוא לא מוכן לוותר על אקשן. לאחרונה הוא עבר קורס מאבטחים והוא עובד באבטחת טיולים של כיתות בבתי ספר יסודיים בעמק. "אני מנחיל לילדים ציונות", הוא גאה. "אני מספר להם כל הזמן על הצבא. אני אומר להם שצריך לרצות להיות חייל קרבי ולתת כתף, שלא יכול להיות שהם לא ילכו לצבא וחברים שלהם כן. אנחנו נלחמים ושומרים על המולדת. אני מחדיר בהם רוח קרב ומחלק אותם ליחידות, מי שאני רואה שהולך טוב, אני אומר לו 'אתה תלך לצנחנים', אם למישהו קשה ללכת ונמצא כל הזמן עם הטלפון אז אני אומר לו 'אתה תלך ל-8200'. כשאנחנו מסיימים את הטיול יש לי כבר צבא מסודר, צבא של ילדים".