חודש חלף מאותה תאונת דרכים קטלנית בה נהרג נדב חיים סלימן ז"ל מעפולה, לוחם בחטיבת גולני. חודש שהוריו, בתיה וערן, לא מוצאים מנוח לנפשם, מתקשים לעכל את העובדה שבנם הבכור לא ישוב עוד.
התאונה הקשה אירעה בבוקר יום שבת ה-20 באפריל סמוך לשעה 6:00 בבוקר בכביש 6 סמוך למחלף באקה ג'ת, כאשר הרכב בו נהג נדב ז"ל, שחזר מבילוי עם חבריו, סטה לצד הדרך והתהפך. כתוצאה מהתאונה נדב ז"ל נפצע אנוש ופרמאדיק מד"א נאלץ לקבוע את מותו. שלושת החברים הנוספים שהיו ברכב נפצעו באורח בינוני-קשה.
כמה שעות קודם לכן היה נדב ז"ל בביתו בסעודת שבת עם הוריו ואחיו עינב (16) ומתנאל (15). "ביום שישי בערה בעלי חזר מבית הכנסת, עשינו קידוש וישבנו לאכול ארוחת שבת. הוא ואחים שלי צחקו והסתלבטו, אבל הוא היה ממש עייף ואמרתי לו שיילך לנוח", משחזרת האם, "הוא עלה לישון שעה ואז קם, התלבש ויצא לבלות. הוא אפילו לא נפרד מאיתנו. אני לא יודעת להסביר את זה. גם כשהוא יצא מהבית הוא היה כמו מלאך יפה תואר. לפני כן כשבעלי היה בבית הכנסת הוא אמר לי: 'אמא, בואי חבקי אותי'. ישבתי לידו ואני זוכרת שהוא גם אמר לי: 'עזבי, אמא את לא יודעת לכעוס, זה לא התפקיד שלך'".
בבוקר שלאחר מכן התעוררו ההורים לטלפון שבישר להם על התאונה הקשה. "חבר שלו התקשר ב-7 בבוקר ואמר לנו 'תגיעו מהר לבית חולים הלל יפה, קרתה תאונה'. לא ידענו מה המצב, לא אמרו לנו שום דבר, זו נסיעה שמבחינתנו הייתה נצח. בלי שום ידיעה על כלום. לפני כן אמרתי לילדים שיקומו ויהיו דרוכים עם הטלפון. ואז הילדה ראתה כתבה על שלושה פצועים בינוני-קשה ואחד הרוג בתאונה בכביש 6. אמרתי לה אל תתייחסי לזה, נגיע לבית חולים ונראה מה קורה".
בבית החולים התברר הנורא מכל שנדב ז"ל אינו בין החיים. "כבר לפי הבעות הפנים של האחיות הבנו שמשהו לא תקין", סיפרה האם בכאב, "הם אמרו שהצבא צריך להגיע. לא צריך להיות טיפש בשביל להבין ואני צרחתי: 'זה הילד שלי, תגידו לי איפה הילד. אני אלך להביא אותו', עוד הייתה לי ציפייה שאולי הוא פצוע קשה ופינו אותו במסוק. לא תיארתי לעצמי שהוא נהרג. אחרי שעה וחצי הגיעו שני קציני נפגעים, הכניסו אותנו לחדר ובישרו לנו את הבשורה הקשה".
איך הגבתם?
"נראה לי שכל המיון בהלל יפה שמע את הזעקה שלנו. ערן יצא מכליו. צעקנו במיון: 'לכו תבדקו. אולי הילד עוד חי'. עד היום אנחנו לא מעכלים. אנחנו עוד מחכים שהוא ייכנס בדלת, יצחק עלינו ויגיד לנו: 'מה יש לכם?'. הוא תמיד היה נכנס לבית שמח, שר ומזמר. ילד עם שמחת חיים אדירה. הוא לא אהב לראות אנשים עצובים. הוא תמיד היה זה שדואג לשמח את כולם".
יועד לקצונה
נדב חיים סלימן ז"ל נולד וגדל בעפולה. הוא סיים מסלול הנדסאי חשמל בבית הספר ניר העמק ולאחר מכן התגייס לצבא ושירת כלוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני. "בדיוק חודש לפני האסון הוא מונה להיות סמל על המחלקה שלו", מספרת האם, "באוגוסט הקרוב הוא היה צריך לצאת לקורס מ"כים ותוך כדי הכשרה הוא כבר קיבל את הפיקוד על המחלקה. כל מה שהוא עשה הוא עשה הכי טוב שיש".
האב ערן מוסיף על הרצון העז של בנו לשרת בשירות משמעותי: "מח"ט גולני בא לנחם אותנו בשבעה. הוא אמר לי שבדרך כלל לא קורה דבר כזה בגולני, שמישהו מההכשרה נהיה ישר סמל מחלקה. הם ייעדו אותו כבר לקצונה, היה חשוב לו לשרת שירות משמעותי. הוא ויתר על מסלול ההנדסאים, הוא אמר 'אני אהיה לוחם גולני כמו אבא', בכל דבר הוא הלך בעקבותיי ועשה את זה הכי טוב. הוא רצה להתחתן, להקים בית ולהתקדם בקריירה צבאית. הוא רצה להיות לוחם והיה לוחם בכל רמ"ח אבריו".
נדב ז"ל היה אוהד מכבי חיפה וחבר בארגון האוהדים 'הקופים הירוקים', שבאו בהמוניהם לחלוק לו כבוד אחרון. במשחק של מכבי חיפה נגד מכבי תל אביב ב-10 במאי, אוהדי הקבוצה במחווה מרגשת תלו שלט פריסה ענק לזכרו ביציע.
"בלוויה הגיעו כמויות אוהדים של מכבי חיפה מארגון הקופים הירוקים שכל עם ישראל צריך ללמוד מהארגון הזה מה זה אחדות וערבות הדדית ולהיות אחד למען השני. זו משפחה גדולה. אין לי מילים עד כמה אני מעריכה ומכבדת אותם. הוא נפרד מהם ביום חמישי האחרון לפני שהוא נהרג. הוא נסע לאירוע של אחד החברים מהארגון שהתחתן. הוא נפרד מהם שם ואמר להם כמה הוא אוהב אותם. הוא השאיר להם גם צוואה: 'אם אני אמות, אל תעשו לי שלט פריסה על גליל 'אלבד', תעשו לי פריסה על הבד הכי יפה שיש' והם קיימו את הצוואה שלו במשחק מול מכבי תל אביב. הם תלו שלט פריסה ענק של 25 מטר לזכרו".
האב ערן: "נדב היה תמיד מפקד ואחראי על כולם. בצבא, בעבודה או בבית ספר, תמיד הוא היה מוביל והיה לו תפקיד ניהולי. הוא הצליח לנגוע בהרבה אנשים בזמן כל כך קצר, הוא הגיע למקומות שאפילו לא תיארנו לעצמנו. בכל מה שהוא נגע בו הוא הצליח. הוא הותיר חותם טוב אצל אנשים".
תרמו את הקרניות
מאז התאונה בתיה וערן מנסים להבין מה קרה שם באותו רגע בכביש 6 שהביא לתאונה ולמותו של בנם. ערן: "העייפות יותר גרועה מאלכוהול. בוחני התנועה אמרו לנו שבאלכוהול עוד אפשר להילחם, אבל בעייפות אי אפשר להילחם. מי שמרגיש טיפה עייף חייב לעצור בצד את האוטו ולישון עד שהוא יהיה ערני. הבוחן אמר לנו שהוא לא נסע מהר ולא מצאו עליו סמים ואלכוהול. פשוט ראו על הכביש שהאוטו נסע לאט-לאט לכיוון התעלה. היה גם מישהו שנסע מאחוריהם וראה את התאונה".
בתיה: "באותו יום הוא לא היה אמור לנהוג, אבל הוא אמר לחברים שלו: 'אני הייתי ביום חמישי באירוע, היום אני לא שותה, אתם תשתו ואני אהיה הנהג התורן'. הוא נידב את עצמו. הוא תמיד היה לטובת החברים שייהנו. אנחנו שוברים את הראש ולא מבינים איך זה קרה כי נדב כשהוא עייף הוא מאוד אחראי. חודש לפני זה הוא היה אמור לקחת את אחיו למשחק. הוא אמר לי: 'אני מאוד עייף, אני לא יכול לנהוג ואני מקווה שמתנאל יסלח לי'. בוחן התאונות אמר לי שלמזלם הרע לא היה מעקה הפרדה כשהם ירדו מחריש לכיוון עפולה, הם כולם נרדמו באוטו".
קראו גם:
דיברתם עם החברים שלו שהיו איתו בתאונה?
"לא. כרגע אנחנו לא שם. הבנו רק שהוא לא סבל לרגע ומעבר לזה לא נכנסנו לזה. אנחנו לא פנויים לזה רגשית".
איך אתם מתמודדים עכשיו עם האובדן?
בתיה: "אנחנו עוד מחכים שהוא ייכנס בפתח הדלת ויגיד שכל זה היה בצחוק וזה לא אמיתי. זה טרי לנו ואנחנו עוד לא מקבלים את זה. אנחנו מאמינים בביאת המשיח ותחיית המתים. אנחנו מאמינים שהוא יחזור עם כל הצדיקים, עם כל החיילים הטהורים שמסרו את נפשם. תרמנו את הקרניות שלו לאחר פטירתו. כי זה היה נדב. נדב היה איש של נתינה, תמיד דאג לתת ולעשות. לדעתי זה משהו שהוא גם היה רוצה. רציתי שגם מישהו יזכה לראות מהעיניים היפות שלו. זו החלטה לא פשוטה, אבל אני מקווה שהצלחנו לעשות למישהו טוב. אנחנו מאמינים שהוא יחזור שלם בגאולה הקרובה".
עכשיו מתכננת המשפחה להנציח את זכרו של נדב ז"ל באמצעות ספר תורה שייכתב לזכרו. "אמרתי לעצמי אם לא עשיתי לבן שלי חתונה, אז לפחות אכניס לו ספר תורה ואעשה אותו חתן", אמרה האם בקול חנוק מדמעות, "אנחנו נחסוך שקל לשקל ונכניס את ספר התורה לזכותו. זכותו תגן עלינו והוא יהיה המליץ יושר לכל עם ישראל".