מיכל שריקי מעפולה עדיין מחפשת את הדרך להתמודד עם האובדן הפתאומי של בנה הבכור ליאב אסייג ז"ל, שנרצח בפסטיבל נובה על ידי מחבלי חמאס. שבעה חודשים אחרי והנשמה שלה קרועה מבפנים כאילו ה־7 באוקטובר קרה אתמול.
"לא עוברת שנייה שליאב לא נמצא לי במחשבות, בתחושות ובשיחות הדמיוניות שלנו עכשיו. מה הוא היה אומר לי, איך הוא היה מגיב, איך הוא היה מחייך", מספרת שריקי לראשונה מה מתחולל בתוכה, "אני נזכרת במבטים שלנו בעיניים. זה כל שנייה ושנייה. זה משהו שהוא לא נתפס עדיין".
לאחרונה נחנכה בפארק בשכונת לב העמק, מול ביתה, פינת הנצחה לזכר בנה. פינה עליה היא משקיפה ממרפסת ביתה ולא ממש מצליחה לעכל שהתמונה של הצעיר היפה והחייכן שעל השלט הוא מי שהיה כל עולמה. הכתר לראשה.
שביב מידע
לפני יותר משבעה חודשים, יום שישי, ערב חג שמחת תורה. שריקי ומשפחתה הסבו לארוחת חג ולאחריה בנה ועוד מספר חברים יצאו לפסטיבל 'נובה'. "ליאב בא לקחת את המפתחות של המחסן. ראיתי אותו דרך המרפסת. זרקתי לו את המפתחות לדשא והוא הוציא מהמחסן כסאות. בשעה 2:16 הוא שלח לי הודעה שהם הגיעו למסיבה. החזרתי לו בהודעה שייהנו".
בבוקר השבעה באוקטובר קמה שריקי לסיוט הגדול של חייה. "התעוררתי לקראת השעה שש וחצי, פתחתי טלוויזיה וראיתי התראות צבע אדום. חשבתי בהתחלה שזו טעות או אפילו שידור חוזר ואז עלה ניר דבורי לשידור והבנתי שזה אמיתי", החלה שריקי לשחזר את היום ששינה את חייה, "שלחתי מייד לליאב הודעה. הוא לא ענה לי אז התקשרתי והוא אמר שמפנים אותם מהמסיבה ושהם יוצאים. אחר כך המשכנו להתכתב. הוא כתב לי שהם תקועים בפקק וייקח זמן לצאת ושהוא יעדכן אותי כשהם יגיעו. הוא והחברים שלו תכננו להמשיך בבילוי בנתניה. אחרי זה נכנסתי כבר לסוג של סרט. ההודעה האחרונה שלו הייתה שהוא כתב לי שהם נמצאים ליד טנק ושלושה שוטרים ושמתחיל להירגע קצת. אחר כך שלחתי לו הודעה והוא כבר לא ענה. מאותו הרגע התחלתי להבין שמשהו לא טוב קורה, כי אין סיכוי שליאב לא יענה לי לשיחת טלפון".
החדשות שזרמו מהדרום היו מבהילות ושריקי החלה להתקשר לכל מי שהיא יכולה כדי לקבל אות חיים מבנה. "התקשרתי לשני חברים שלו וגם הם לא ענו. לימים קיבלנו את ההודעה שגם הם נרצחו. טלפנתי לעוד חבר שהיה איתם, הוא ענה לי ועדכן שהוא ועוד מישהי שהייתה איתם נמצאים עכשיו באמצע מנוסה. הפעלנו את כל הקשרים שאפשר כדי לקבל כל שביב מידע. הייתה לנו תמונה שפורסמה שבה ראו אותם מסתתרים ליד איזו אבן. זה מה שהיה לנו. ניסינו לאתר את המיקום של הטלפון שלו אבל מסתבר שהיה שיבוש של ה-GPS וזה לא היה בדיוק המקום".
דפיקה בדלת
12 ימים מלאי מתח וחרדה חלפו עד ששריקי קיבלה את הבשורה הקשה שבנה ליאב ז"ל נרצח.
"זה היה הבוקר היחידי שלא רציתי לצאת מהמיטה. אין לי הסבר למה", משחזרת שריקי, "אופיר, בן זוגי, ביקש שאני אצא מהמיטה. שאלתי אותו למה והוא לא ענה. ואז הוא הוריד את העיניים ואמר לי שנציגים של פיקוד העורף באו. אני זוכרת שקמתי, יצאתי לאט-לאט, הסתתרתי מאחורי הקיר, פחדתי. פחדתי לקבל את ההודעה. כל עוד לא קיבלתי אותה היה בתוכי שביב של תקווה".
איך בכלל אפשר להגיב לבשורה כזאת?
"היו שם נציגה של הצבא ונציגה של הרווחה. אני זוכרת ששאלתי את הקצינה של הצבא איך מצאו אותו ואם הוא נשאר שלם והיא אמרה לי שהוא נשאר שלם. לא הייתי במצב נורמלי והגיוני כדי להבין את מה שהם אומרים. הם צריכים להגיד את מה שהם באים להגיד אחרי הדפיקה בדלת".
את יודעת מה היה עם ליאב ז"ל ברגעיו האחרונים?
"אך אחד לא יכול להגיד לנו מה היה עם ליאב ברגעיו האחרונים. ליאב הוא אחד מתוך מאות שנרצחו. אין לאף אחד תשובות מה עבר עליו ברגעיו האחרונים. אנחנו משערים כמעט בוודאות שהמקום שבו הוא נראה בתמונה מסתתר, זה המקום שזה בעצם קרה - על כביש 232 ביציאה מחניון הפסטיבל, איפה שהייתה בדיוק ההתקפה של המחבלים".
מוביל ומצחיק
ליאב ז"ל גדל בנוף הגליל. הוא התחנך בבית הספר היסודי יודפת ולאחר מכן בתיכון ע"ש יגאל אלון במגמת 'מופת'. כשסיים את לימודיו התגייס להנדסה קרבית ושירת כלוחם ומ"כ. לאחר השירות הצבאי עבד במלון רויאל ביץ' באילת כקב"ט במסגרת עבודה מועדפת. זמן קצר לפני השבעה באוקטובר הוא נרשם ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. "הוא כבר שכר דירה בבאר שבע ואז הכל נעצר", מספרת שריקי בכאב, "החלומות שלו היו להצליח. קודם כל להיות סטודנט טוב ומצטיין, למצוא עבודה טובה, לבנות את עצמו ואת החיים שלו ולדאוג לי ולאח שלו. ליאב היה כולו מיוחד. ילד טוב. תלמיד מצטיין. אי אפשר להגיד עליו משהו שלילי. גבר-גבר, שנון, עם ציניות והומור שחור".
חצי שנה חלפה מאז האסון והאם, רכזת חקירות מרחבית במשטרת ישראל בדרגת רס"ב, מתקשה לאסוף את השברים. "זו התמודדות של כל שנייה ושנייה. יש רגעים שאני למטה ויש רגעים שאני ממש למטה. בחצי שנה הזאת גיליתי רק דברים חיוביים על ליאב, כמה אהבו אותו, כמה הוא היה מקובל, איך הוא ידע ללכד בין אנשים ושאר הדברים שידעתי: שהוא מצחיק, אוהב לספר בדיחות ולהסתלבט. ילד מיוחד, מוביל ובעל דעה. ליאב היה מדריך וחונך ב'כנפיים של קרמבו'. הוא ראה לנגד עיניו את האחר, ידע לקבל את השונה, להוביל ולחבק ולתת לו את התחושה של שווה בין שווים. הוא גם אהב את המדינה. זה כל כך ברור לנו שהוא היה מתייצב למילואים כבר מהשטח. יוצא למילואים ומצטרף לחברים שלו מהצבא".
איזו מזכרת נשארה לך ממנו?
"כל שנייה ושנייה היא מזכרת. כל שיחה זה זיכרון, כל תמונה יש מאחוריה משהו שמזכיר. האהבות שלו לספורט, האנימה, הדמויות היפניות. הוא השאיר לי המון דברים שגורמים לי לחשוב ולהבין כמה הפסדנו אותו".
יצא לך לבקר במקום של האסון?
"כן, זה היה חשוב לי. היינו פעם אחת במקום שבו היה הפסטיבל - אני, בן הזוג שלי, אח שלו אור והחברה שלו. שתלנו עץ זית איפה שהוא נראה לאחרונה וכתבנו לו כמה דברים. שתלנו עוד עץ בחלקה של קק"ל".
שאלת את אלוקים למה זה קרה לך?
"ברור. אין לי תשובה למה שקרה. זה לא הגיע לליאב ולא הגיע לאף אחד מהפרחים המדהימים האלה שהיו שם. בסך הכל הם רצו ליהנות, לרקוד ולבלות".
הלב נקי
פינת ההנצחה בפארק בשכונת לב העמק היא רק ההתחלה במסע של שריקי להנציח את בנה. "היה לנו ברור שאנחנו חייבים להנציח אותו. אם לא ננציח זה פספוס לכולם. גם לאלה שהכירו אותו, כדי שהוא יישאר בזיכרון, ולאלה שלא הכירו כדי שיכירו מי היה ליאב: צעיר עם דרך ארץ, ערכים, מוסר וכבוד לאחר. אלו לא דברים שאתה מוצא היום אצל צעירים. יש הרבה דברים שאפשר ללמוד ממנו".
קראו גם:
איך את מתמודדת עכשיו?
"חזרתי לעבודה. היה קשה מאוד בהתחלה, יש עדיין רגעים שהם קשים, אבל יש לי מקום עבודה שמאוד תומך, ומאוד מבין ומחבק ועוטף".
זה גם מה שליאב היה רוצה?
"חד משמעית. כל דבר שאני עושה אני יודעת שליאב היה רוצה שככה זה יהיה. לפעמים אני מדמיינת שאם אי פעם היה יוצא לנו שוב לדבר, אז ברור לי שליאב היה אומר לי לחזור. הייתה לנו פעם שיחה בנושא כללי והוא אמר לי: 'תמשיכי בחיים שלך. עשית מספיק בשבילנו, זה הזמן שלך לעשות לעצמך'. זה משפט שמהדהד ומלווה אותי. לא ידעתי שהוא יקבל משמעות כזו, כי המשפט הזה נאמר בשיחת חולין סתמית, אבל פתאום הוא קיבל משמעות אחרת. אין לי ספק שליאב היה דוחף אותי לחזור לעבודה, לקום ולעשות את מה שעשיתי לפני. לי אישית זה קצת קשה, אבל החזרה לעבודה, להעסיק את עצמי ולא כל היום להיות בבית מול התמונות והזיכרונות זה משהו שמקל עליי ועוזר לי".
יש משהו שאת מצטערת שלא הספקת לומר לו?
"לא. תמיד אמרתי לו ולאחיו אור שאני 'שרופה' עליהם ואוהבת אותם. הוא ידע את זה. הלב שלי כל כך נקי וטהור מהבחינה הזאת. אין משהו שליאב לא ידע. הייתי מתייעצת אתו, מתלבטת ומשתפת. היינו גם מדברים בעיניים, אני הוא ואור. היינו מבינים בעצמנו מה אנחנו רוצים. היינו משולש שאף אחד לא היה יכול להיכנס בינינו. אני רוצה לבקש סליחה מליאב על זה שה-7 באוקטובר זו הייתה הפעם הראשונה מהיום שהוא נולד שלא יכולתי להיות איתו לידו ולעזור לו, ולהפוך את העולם בשבילו כמו שתמיד הייתי עושה".
יש צוואה או מסר שאת יודעת שהיה חשוב לו להעביר?
"שאני אמשיך בחיים שלי. תמיד זה עשה לו טוב שאני עושה, מצליחה ושואפת ליותר. הוא גם היה גאה בי. ביום ההולדת האחרון שלי של גיל 50 הוא כתב לי ברכה וכתב בה כמה הוא גאה בי וכמה הוא אוהב אותי".