כמעט שמונה חודשים חלפו מאז נכנס ד"ר מאור ממן לתפקידו כמנהל בית החולים העמק בעפולה, שמשרת מאות אלפי תושבים באזור. הוא הגיע לבית החולים בזמן שהוא נמצא בתוך סערה גדולה ומשבר עמוק שלא ידע מעולם. מדי יום פורסמו סיפורים על הזנחה, בעיות במחלקות השונות ומחסור בשירותים, כשבחזית הביקורת ניצבים הרופאים הבכירים.
גם אם זה לא נאמר במפורש, התחושה היא שד"ר ממן נבחר על ידי הנהלת קופת חולים כללית כי היא ראתה בו כמי שיכול לסיים את המשבר. ואכן, מהרגע הראשון פעל ד"ר ממן לייצב את הספינה המיטלטלת ובמקביל ניהל קרב בלימה אל מול איבוד אמון המטופלים בבית החולים.
האם משהו חדש קורה בבית חולים העמק? זה המסר שד"ר ממן רוצה להעביר לתושבי האזור. כמו בכלכלה גם ברפואה ודאות היא דבר חשוב, ולרופא מספר אחת בעמק חשוב שתושבי האזור יידעו שיש בו רפואה טובה.
ממן בן ה־47, נשוי פלוס שני ילדים, גדל במגדל העמק להוריו אתי, מזכירה בבית יד לבנים, ושלום, נהגו של הרב גרוסמן. הוא התחנך בבית הספר היסודי גיורא יוספטל בעיר, ובכיתה ד' הצטרף לפרויקט מחוננים אזורי של יום לימודים בשבוע במכללת עמק יזרעאל ולאחר מכן בכפר תבור. ביום הזה למד דרמה, אמנות, פיזיקה, כימיה ומתמטיקה.
בחטיבת הביניים למד באורט רוגוזין. סבתא שלו עליזה פינטו הייתה אם הבית, ובחדר הקטן שלה בבית הספר הוא היה אוכל בהפסקות הצהריים. בתיכון הוא עבר ללמוד במגמה של תלמידים מצטיינים בבית הספר משה שרת בנוף הגליל, ולאחר שסיים אותו התקבל למסלול עתודה אקדמית ללימודי רפואה בטכניון.
למה דווקא רפואה?
"נרשמתי לעתודה, ורפואה הייתה אחת מהאופציות שאמרו לי שאני מתאים להן. לא חלמתי מגיל שלוש להיות רופא, אבל אחרי שהגיעה ההזדמנות והסתכלתי אחורה וחשבתי, הבנתי שזה היה שם טבוע בי לאורך כל הדרך. מי שלא מתחבר לזה מהר מאוד, לא יכול לעשות זאת אחר כך. כשאתה לומד את נפלאות גוף האדם ואחר כך יש לך יכולת לרפא ולעזור – יש בזה סיפוק".
בתום שש שנים של לימודי רפואה בטכניון המשיך ממן לסטאז' בבית החולים בילינסון, ולאחריו קיבל רישיון לרפואה והתגייס לצבא. במהלך שירותו עשה שלושה תפקידים: רופא גדוד שריון ברמת הגולן, רופא חטיבת 188 ובסוף שירותו היה עוזר ראש מדור ביולוגיה בענף רפואת אב"כ בחיל הרפואה. אחר כך יצא להתמחות דרך הצבא במחלקה הגינקולוגית בבילינסון ובהמשך מילא תפקיד נוסף בענף רפואת אב"כ, כראש מדור תפקידים מיוחדים, וחזר לשלב השני של ההתמחות בתפקיד משולב של רופא בכיר בבית החולים ורופא נשים בצריפין. "הספקתי ליהנות גם מהעולם הפיקודי וגם מהעולם הרפואי".
בנובמבר 2017 השתחרר מהצבא והצטרף להנהלת בית החולים בילינסון. "אחרי ארבע שנים אינטנסיביות, שהייתי חצי שבוע רופא נשים בצבא וחצי שבוע רופא בבית החולים, אמרתי שאני רוצה לבחון את העולם הזה של הניהול. פניתי למנהל בית החולים דאז ערן הלפרין, שהיה בעבר מנהל בית החולים העמק. הוא צירף אותי להנהלה, הייתי העוזר שלו ועשיתי התמחות במינהל".
ממלאים את הכוס
לפני כשנה עבר בית חולים העמק טלטלה גדולה, שבשיאה עזב המנהל ד"ר זיו רוזנבאום. ד"ר ממן, ששאף כבר להיות מנהל בית חולים בכללית, ניגש למכרז ולמרות שלא היה כל כך אופטימי לזכות בו הוא נבחר. "כשאתה מגיע ליעד שהצבת לעצמך, אין שמחה גדולה מזו", סיפר איך הגיב להודעה שמונה לתפקיד.
וכאמור, ד"ר ממן הגיע ל"העמק" בעיצומה של סערה חסרת תקדים. בית החולים לא ירד מהכותרות, רופאים לא הפסיקו לדבר על מה שקורה בו וראשי הרשויות מסביב לחצו על הנהלת הכללית לייצב את המצב.
יש עדיין משבר?
"המשבר כבר מבחינתי ברקע ובעבר. אנחנו לא מתעלמים ממנו, אבל עכשיו פועלים כדי לספר את הסיפור החדש של העמק. יצאנו לדרך חדשה. היו הרבה דברים שתוארו אז כמשבר, אבל לא כל כך התכתבו עם מה שקרה בשטח – כמו הטענות שהיו חסרים תשתיות ויחידות. הגם שהעובדה עצמה נכונה, הייתה פה גם השקעה אדירה של כללית. אי אפשר להרים מתג וצץ בניין. כללית השקיעה מאות מיליוני שקלים, שרק עכשיו אנחנו מתחילים לראות אותם יוצאים לפועל כמו הקמת בית שולמית ובניית חדרי ניתוח חדשים. כל הדברים האלה לא קורים ברגע אחד, ולכן חבל שתוארה רק חצי הכוס הריקה. עכשיו תפקידנו הוא למלא את הכוס הזו. מה שעמד מאחורי המשבר היה סוג של חוסר אמון של המנהלים בשטח בהנהלה. בית חולים העמק הוא הכי גדול באזור וממנו יצאו הרבה תורות ונכתבו הרבה פרוטוקולים ברפואה, ופתאום נוצר רושם שהוא לא טוב. אני חושב שמה שהוכיח שיש יותר מחצי כוס מלאה זה שאנחנו מצטיינים במדדי איכות הטיפול הרפואי".
הרופאים פה היו אורחים בכל כלי תקשורת אפשרי ודיברו.
"מה שאיחד את כולם הוא הרצון של מרביתם לקדם את בית החולים ולהביא אותו להיות הכי טוב שאפשר".
איך היה לך המפגש עם אותם רופאים?
"המשימה העיקרית שלי בשלבים הראשונים הייתה לבנות את האמון מחדש, שיבינו שיש על מי לסמוך. בראייתי היה חשוב לא להבטיח הבטחות שאף אחד לא יכול לקיים. באתי למקום חדש שלא הכרתי. למדתי את המקום ויצרתי תקשורת עם האנשים, הם היו סקפטיים בהתחלה וחלקם עדיין וזה בסדר וטבעי. המשבר הזה הוא כמו יער שנשרף, עד שצומח יער חדש לוקח זמן. עכשיו מתחילים ניצנים בכל מיני מקומות".
תאר שיחה שהייתה לך עם מנהל מחלקה בכיר?
"כשנכנסתי לתפקיד הייתי אצל כל אחד ממנהלי המחלקות. היו כאלה שאמרו: 'יש לך עבודה קשה'. גם המיליטנטים ביותר הבינו שאם אני לא אצליח אז שום דבר לא יצליח, ולכן האינטרסים שלנו משותפים. השיח תמיד היה מכבד ומעריך. פחות נכנסתי לקרבות הקטנים והעניינים הבינאישיים שהיו בעבר. רציתי לקבל מידע מה הם חושבים שצריך להיות פה, ואיך הם רואים את התפקיד שלי כמנהל באירוע. היו מנהלים בודדים שאמרו לי שהסיכוי שלי להצליח פה נמוך והיו כאלה שאמרו לי שהם היו חלק מהמאבק וברגע שהם הבינו שהמאבק הזה יותר פוגע בבית החולים מאשר עוזר לו - הם זזו הצידה. חלק מהתחושה שלי שאנחנו עושים משהו נכון היום היה כשאחד מהם הודיע לי בתחילת דרכי פה, שהוא מגיש מועמדות לנהל מחלקה דומה בבית חולים אחר. הוא התקבל לנהל את המחלקה ולפני חודש הודיע לי שהחליט להישאר פה, כי הוא מאמין בבית החולים ובאיך שאנחנו מובילים אותו קדימה".
מסמן את הדרך
המשבר בבית החולים יצר חוסר אמון ציבורי בבית החולים, וכל מנהל יודע שאם נדבקת בבית החולים תדמית רעה – זו בעיה גדולה.
"להרוס אמון זה משהו שקורה מהר מאוד. לבנות אותו מחדש זה תהליך של עבודה סיזיפית עם השקעה יומיומית, שדורשת קודם כל לדברר לציבור את הדברים שאנחנו עושים. לא כולם ידעו מה עשינו פה בחודשים האחרונים. לדוגמה, הבאתי לפה את ראשי הרשויות באזור, שכל הזמן סיפרו להם שלא מפתחים את בית החולים, ובמקום להראות להם מצגת, שמנו עליהם אפודים זוהרים וקסדות ולקחנו אותם לטייל בכל אתרי הבנייה בבית החולים. הם העבירו את המסרים לציבור שיש משהו אחר שקורה בעמק. אנחנו מפרסמים לציבור כל דבר שקורה פה, ממינויים חדשים ועד שירותים רפואיים חדשים. בסוף האמון של הציבור זה לא רק מה שהוא רואה באתרי החדשות, אלא איך אתה עובד קשה כדי לשפר את השירות למטופל, שירגיש שהוא מקבל את השירות הכי טוב שאפשר".
אתה כבר מעל חצי שנה בתפקיד, מה אתה חושב היום על אמון הציבור בבית החולים?
"הציבור מצביע ברגליים. יש עלייה גדולה בכל הפניות אלינו, גם למרפאות וגם למיונים, לאישפוזים ולניתוחים. הם יודעים שאפשר לסמוך עלינו. אנחנו מקבלים פידבקים שאנשים מרגישים שמשהו חדש קורה בעמק. עדיין יהיו אנשים שלא יהיו מרוצים וכאלו שמחכים הרבה זמן עד שיש בדיקת סי.טי או תוצאות של בדיקת דם, אבל בסוף כשמסתכלים על עקומת שביעות רצון התדמית אחרת לגמרי ממה שתיארו להם".
מה תפיסת הניהול שלך?
"אני חושב שלמנהל בית חולים יש שלושה תפקידים עיקריים: הראשון הוא לסמן את הדרך ואת האסטרטגיה של בית החולים ולכוון אותו לשם, כמו השירותים והתרבות הארגונית והחזון של השירות ואת זה אני מגבש ומפיץ הלאה; השני, לבחור את האנשים הכי טובים שיכולים להיות ולהביא אותם לבית החולים, כי מנהל לבד לא יכול לעשות שום דבר אם אין לו את הצוות שעושה את העבודה האיכותית. צוות כולל גם את חברי ההנהלה, מנהלי מחלקות, רופאים, טכנאים וצוות סיעודי וגם לחבר את כל האנשים האלה; השלישי הוא לגייס משאבים, בין אם זה לשכנע את הממונים עלינו בכללית ובמשרד הבריאות שאנחנו צריכים עכשיו ולא להרפות עד שאנחנו לא מקבלים, ומצד שני גם לגייס תרומות כי מערכת הבריאות היא מערכת שהיא יחסית ענייה במשאבים ורוב המשאבים הולכים על רכישת שירותים ומשכורות ואם אתה רוצה לפתח את בית החולים אתה חייב מערכת חזקה של גיוס תרומות.
"כשמדברים על אנשים הכוונה היא להביא את האנשים הכי טובים – וזה מה שמוביל אותי בשמונה החודשים האחרונים. למרות שהיו כמה שאמרו לי: 'מי יבוא אליך'? ו'אתה לא תצליח לגייס אנשים', אבל בסוף הוכחנו שיש פה עשרה אנשים חדשים שהצלחנו לגייס בכל התחומים. סגנית חדשה, מנהל אדמיניסטרטיבי הכי טוב בתחומו בכללית וכמה מנהלי מחלקות".
איך הצלחת לשכנע אותם לבוא לפה?
"חלק מהם שמעו עלי והכירו אותי מהעבר. הצלחתי ליצור אצלם את התחושה שמשהו חדש מתחיל פה והולך להיות משהו גדול, וזה משהו שכדאי להצטרף אליו כבר עכשיו. הם הצליחו להשתכנע שאני רציני בכוונותיי ולא באתי לסמן 'וי' על התפקיד. המחויבות שלי כמנהל היא לבית החולים, לאזור וגם אליהם. זה גם מה שרופאים מחפשים".
היו כאלה שדחו את הפנייה שלך להצטרף לכאן?
"היו שדחו אותי. אחד החששות של האנשים שאני פונה אליהם זה הנסיעות. אמרו לי שלא אצליח להביא אנשים מהמרכז והוכחתי שזה כן אפשרי".
צריכים מיון חדש
את כל הקריירה הרפואית שלו עשה ד"ר ממן בבתי חולים במרכז הארץ, ועל פי כל המדדים יש פער בין הרפואה שמקבלים התושבים במרכז הארץ לבין זו שמקבלים תושבי הפריפריה. עד כמה הפער גדול? ד"ר ממן: "באיכות הרפואה הפער ממש לא גדול. יש דברים שאנחנו עושים אפילו יותר טוב מהמרכז. יש לנו פה יחידות שנותנות פייט רציני לבתי החולים במרכז הארץ. בסוף זה עניין של אנשים. בכל בית חולים יש יחידות טובות ויחידות טובות יותר, והמטרה שלנו שכל אחד יפתח את בית החולים שלו בשביל שהרפואה תהיה הכי טובה. נכון שיש לי פחות תשתיות והאפשרויות פחות טובות. היום יש לי רק שישה חדרי ניתוח לעומת 23 חדרים שהיו לי בבילינסון".
זו לא שערורייה?
"ואם אני אגיד שזו שערורייה, איך זה יקדם אותי? כשאני כבר מקבל תלונות מחלק מהצוותים שהרעש של הבינוי מפריע להם באוזניים, אני מרגיש שזה קרוב".
מתי הם ייפתחו?
"בתחילת 2024. אנחנו עולים משישה חדרי ניתוח לעשרה".
זה מספיק? מה האידיאל?
"גם ה־23 שיש בבילינסון לא מספיקים. חדרי ניתוח זה משאב שיתמלא ולא יהיו תורים ארוכים יותר. כל חדר שנצליח לפתוח ישפר את הזמינות שלנו. יש לנו אגב עוד ארבעה חדרי ניתוח של אשפוז יום, ואנחנו עובדים על תוכנית איך אנחנו מפעילים את החדרים האלה יותר".
מיון זה הפנים של בית החולים. יש לא מעט תלונות עליו.
"המיון בעמק נפתח בשנת 2000 בבניין חדש, אבל יותר מעשרים שנה זה הרבה זמן במונחים של רפואה, כי היא התפתחה בצורה אקספוננציאלית. נכנסו מכשירי רנטגן וסיטי לחדרי המיון, מה ששינה את כל תפיסת העבודה. היום המיון הזה קטן עלינו ואנחנו צריכים מיון חדש. למרות שהתנאים שהיו אז מודרניים והיום כבר לא בשורה הראשונה, השירות הוא מעל ומעבר, גם כדי שאנשים יהיו מרוצים ויקבלו טיפול טוב וגם שלא יישארו הרבה זמן במיון. זמן השהות במיון התארך בכל הארץ ואנחנו עדיין מצליחים לשמור על זמן שהות ממוצע שהוא פחות מהממוצע הארצי".
יש בעמק זקנה שישנה במסדרון?
"אין לנו פה מטופלים במסדרונות. זה לא קורה".
כמה מיטות חסרות לכם?
"זו תשובה מורכבת. גדלנו בארבע השנים האחרונות ב־120 מיטות, והמיטות שפתחנו הן מיטות מיוחדות של שיקום ואונקולוגיה. זו גדילה משמעותית ועוד ידינו נטויה. 120 מיטות זה כמו ארבע מחלקות".
יש פה מצוקת חניה.
"אני לא מכיר בית חולים שאין בו מצוקת חניה. בחודשים האחרונים הכשרנו כמעט את כל השטחים שהיו לא מוסדרים לחניה. מדובר בשטחים עצומים".
מה הלו"ז של בניית בית שולמית?
"בית שולמית הולך להיות מרכז אונקולוגי מהגדולים והמובילים בארץ, והוא ייפתח לקראת סוף השנה. עוד לא גייסנו את כל העובדים. מי שצריך הכשרה ארוכה כבר גייסנו לפני כמה חודשים. ככל שאנחנו מתקרבים למועד הפתיחה, אנחנו מגייסים יותר ויותר אנשים. נכון לעכשיו כל עבודות הבינוי יסתיימו באוגוסט והכל תלוי מתי נקבל טופס 4".
יש לך שאיפה להקים פה יחידה לצנתורי מוח?
"ברור, זה חלק מהשאיפה המיידית, אבל אנחנו תלויים קודם כל במשרד הבריאות. בהסכמים הקואליציוניים האחרונים נקבע שלא צריך אישור משרד הבריאות, אבל גם פה זה דורש לבנות אותו ולהכשיר. יש היום בסך הכל כ־15 מצנתרי מוח ולהכשיר מישהו זה לוקח זמן".
מה אתה חושב על חוק החמץ?
"אני לא זוכר שנה שבה לא דיברו על החמץ בבתי החולים. אנחנו ננהג על פי החוק כמובן, ברגע שהסמכות היא אצלי אנחנו נמצא את הדרך שבה לא נפגע בכבודו של אף אחד ונאפשר לכולם מצד אחד לקיים את החג ולא להיחשף לחמץ, ומצד שני מי שאוכל חמץ לא למנוע ממנו. אצלנו לא יהיו במהלך חג הפסח מאבטחים שיבדקו תיקים בכניסה".
העבודה באה הביתה
ממן נולד בבית החולים העמק והוא הראשון שנולד בו ומנהל אותו. בשבילו זו סגירת מעגל מכל המובנים. "אני נולדתי פה וגם אמא שלי נולדה פה. כשהייתי קטן אושפזתי פה לא מעט לביקורות, היו לי ענייני ריאות. בילדות הייתי מחובר מאוד לבית חולים".
מה אומרים ההורים על זה שאתה עכשיו מנהל את העמק?
"זה מסב להם גאווה. בהתחלה היה להם קצת חשש איך אסע כל יום והם חששו מהבלגן שהיה פה".
גם אשתך רופאה. יש אתגרים בזה ששניכם בתפקידים חופפים?
"אני לא רואה בזה אתגר, אני רואה בזה הזדמנות. אנחנו מבינים אחד את האתגרים של השני ויודעים מה השני עובר, ומצד שני יש הרבה התייעצות הדדיות ולפעמים גם שיתופי פעולה".
העבודה באה גם לבית?
"העבודה תמיד באה לבית. ברגע שאתה מנהל תורן מתקשרים אליך לפעמים באמצע הלילה ובסופי שבוע וצריך לנסוע לבית חולים".
קראו גם:
איפה אתה רואה את בית החולים בתום העשור הנוכחי, בעוד שבע שנים?
"יש לנו הרבה תוכניות. אני רואה את בית החולים אחרי שהשלמנו תוכנית אב ומימשנו אותה. בנינו לפחות עוד בניין אחד, עם יחידות חדשות שפתחנו ואנחנו הופכים להיות מקום מבוקש אפילו עוד יותר להתמחות ולסטאז' ושאין שירות רפואי, למעט השתלות, שאנחנו לא נדע לעשות. שמרכז רפואי העמק יהיה המרכז של התושבים בעמק, שכל מה שהם יצטרכו יהיה במקום אחד. זה מה שאני רואה לנגד עיניי. אני חושב שחלק מההבטחה כבר מתחילה להתממש, בין אם זה גיוס עשרות מיליוני שקלים לבניין פסיכיאטריה שיקום עד 2027".
אילו תגובות אתה מקבל מהקולגות שלך מאז שנכנסת לתפקיד?
"בהתחלה זה היה 'אתה מתאבד'. הם נבהלו ממה ששמעו בתקשורת, כל יום הייתה כתבה ועוד סיפור על העמק. מצד שני אמרו לי שאם מישהו שיכול להצליח במשימה הזאת זה אני. ברגע שעשיתי את זה ונתתי דוגמה, הם ראו שהשד לא כל כך נורא. גדלתי תחת ערן הלפרין, שתמיד היה אומר לנו שעם כל אהבתו לבילינסון – לעמק יש דנ"א אחר".
כשאתה מסתובב במגדל העמק היום, איזה תגובות אתה מקבל?
"הם מאוד גאים בי. אני זוכר לילה אחד שישנתי במגדל העמק ובנסיעה בדרך לפה בתל עדשים מישהו ציפצף לי וביקש שאפתח את החלון. הוא אמר לי: 'כל הכבוד לך, אתה השראה. אנחנו מספרים עליך לילדים שלנו'. זה היה מאוד מרגש, אבל גם מביך מצד שני. פנו אלי גם מבית הספר שלמדתי בו שאבוא לספר להם קצת על עצמי. אני גאה שיצאתי ממגדל העמק ועשיתי את הדרך הזו. אני מאוד גאה בשם המשפחה שלי. 'ממן' אף פעם לא היה אישיו. זו הזהות שלי וכשאתה לובש את הזהות שלך כשריון אף אחד לא יכול לחדור אותו ולהשפיע עליך".