אי שם במדבר יהודה, כשעה נסיעה מירושלים לכיוון מזרח, החליט צה"ל להקים במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת בסיס אימונים עבור חטיבות החי"ר. הצבא רצה לנצל את האזור הלא מיושב והרחוק מכל ציוויליזציה לאימוני שטח עבור לוחמי החי"ר שכללו גם שיתופי פעולה עם טנקים ומסוקים.
הבסיס קיבל את השם חצצון, על שם נחל חצצון שעובר בסמוך, אבל היה לו עוד שם. השם שניתן לו על ידי אלה ששירתו בו - 'סוף העולם שמאלה'.
תעלה גדולה מסביב
בימים שלפני הסכמי אוסלו הדרך לבסיס חצצון עברה דרך בית לחם, העירייה בית סאחור, היישוב תקוע ואחריו היישוב מעלה עמוס. בשלב מסוים הכביש התפתל לכיוון צפון מזרח לתוך עומק מדבר יהודה ובקצה שלו מצד שמאל, למעשה איפה שהדרך הסלולה הסתיימה, שכן הבסיס.
ברוכים הבאים לחצצון - על שטח מישורי, בין הרים וגבעות צחיחים, הוקם הבסיס. כשמדברים על חור זה היה בסיס חצצון. אזור מדברי שקט, נטול קליטה אלחוטית וסלולרית והאמת, גם מקום שאין ממנו לאן לברוח. אם לצה"ל היו מחשבות על לבודד את החי"רניק במדבר כדי שיתרכז אך ורק בהכשרה של להיות לוחם אז זה בהחלט היה המקום המשולם.
הבסיס היה בסיס גדודי וכמו כל בסיס בצה"ל היה לו כביש מרכזי שחצה אותו לשניים. בחלקו הדרומי שכנו המפקדה של מפקד הגדוד, אפסנאות, מטבח מרכזי, מגורים שירותים ומקלחות ובחלקו הצפוני היו המתחמים של הפלוגות.
חצצון היה בסיס אוהלים גדול. המגורים, המפקדות, האפסנאות, המטבחים ובעצם הכול היו באוהלי 12. המקלחות היו מקלחות שדה עם מכלים שחורים עם מים, שבחורף היו מחממים את המים עם דוד חימום-חיצוני בשם 'גייזר' ובקיץ, איך לא, תמיד היו מים חמים. ומה עם שירותים? שירותי בול פגיעה. בכל פעם שהבור היה מתמלא היו מכסים אותו, חופרים בור חדש ומעבירים את המבנה.
מסביב לבסיס הוכשרה תעלה גדולה כמכשול, שלמעשה גם סימנה את שטח הבסיס מאחר ולא היו גדרות; המים היו מגיעים עם מכלית שהייתה ממלאת את המכלים השחורים; וגנרטורים ייצרו חשמל של 24 וולט לתאורה הפנימית של הפלוגות ו-220 וולט לתאורה החיצונית שהאירה את הבסיס.
יצוין כי בסיס חצצון היה אחד מארבעת בסיסי אימונים שהקים צה"ל במדבר יהודה: תקוע שהיה הגדול מביניהם, אום דארג' ונבי מוסא.
מקום טוב לאימונים
הגדוד הראשון שהתאמן בחצצון ולמעשה חנך את הבסיס היה גדוד 890 של הצנחנים, שהגיע אליו בקיץ 1987. רס"ר הגדוד אז איציק עמיאל היה למעשה הראשון שנשלח למקום עם כוח חלוץ כדי להקים את המאהל.
"הצבא הכשיר שטח שטוח בין ההרים ועליו הקמנו את הבסיס שכולו היה אוהלים", נזכר עמיאל, "את הלשכה של המג"ד הקמנו על גבעה קטנה שהייתה בצד השטח. היא השקיפה על כל הבסיס. בשנים הראשונות בחצצון לכל פלוגה היה גנרטור משלה והיה גנרטור גדול לחשמל חוץ. אם היה הולך גנרטור לא היה חשמל. לצאת משם היה אפשרי רק עם רכבים של הגדוד. אוטובוס של תחבורה ציבורית לא הגיע לשם. כשהיו חיילים שהיו צריכים לצאת בדחיפות היו מקפיצים אותם למעלה עמוס או לתקוע ומשם הם היו ממשיכים בתחבורה ציבורית".
מה אתה הכי זוכר מהמקום?
"את החום. 40 מעלות בצל. אתה למעשה נמצא במדבר. בקיץ אי אפשר היה להוציא את האף מחוץ לאוהל בשעות היום. בגלל החום היה ריח לא נעים באוהלים. לא היה חשק לאכול שם. עם המים היו לנו הרבה בעיות. לפעמים היינו נתקעים בלי מים כי המכלית לא הגיעה או שציפור נכנסה לתוך אחד המכלים. זו הייתה חוויה לא פשוטה. חיילים שם התייבשו, סבלו מהקאות ושלשולים. המקום הזה צרוב לי כמקום דיכאוני. זה היה מקום שהכביש נגמר בו".
מה היה ההיגיון של צה"ל להקים שם בסיס?
עמיאל: "זה מיקום מעולה לצבא. מקום טוב לעשות ניווטים, תרגילים ואימונים עם נגמ"שים. משם היה קל לצאת לתרח"ט ולתרג"ד. שטחי האימון שם היו אדירים".
המסייעת מרדה
הרס"ר עמיאל חזר לחצצון עוד כמה פעמים, גם כרס"ר גדוד 101 במהלך שנות ה-90, ותמיד לקח לו זמן לעכל שהוא שוב שם. "עוד כשהייתי רס"ר 890 פלוגת המסייעת של הגדוד מרדה כשהיינו בחצצון. זה קרה סביב המלחמות בין ותיקים לצעירים. המ"פ של הפלוגה רצה לעשות סדר וזה לא כל כך הלך. יום אחד קמנו בבוקר וכל הפלוגה הייתה על ההר למעלה. ידענו מי אלה ארבעת מנהיגי המרד והם נשפטו לכלא. שניים נשלחו לכלא 6 ושניים למגידו. הטלנו עליהם משמעת כבדה וזה גרם לפלוגה להתיישר".
סיפורים מהמקום שלא תשכח?
"לפני שהגדוד היה יורד מקו בלבנון או באיו"ש הייתי מגיע לשם עם כוח חלוץ ומקימים את הבסיס מאפס. כל גדוד שהיה מסיים שם, למשל גדוד מגולני שסיים להתאמן שם היה מקפל את כל הציוד שלו – אוהלים, מקלחות, מכלים שחורים, חשמל וכו'. אני הייתי מגיע למקום כשהוא ריק לחלוטין ובונה את הבסיס מאפס. זה היה טיפשי. רק לפרק את החשמל היה בזבוז אדיר של כסף. אחרי כמה שנים קיבלו קצת שכל והיינו מחליפים גדוד של גולני בלי לפרק את כל האוהלים.
"הייתה שבת אחת שאפסנאי וטבח לקחו משאית ריאו ונתקעו איתה ליד מצפה שלם. כל השבת חיפשנו אותם. כמעט הכרזנו עליהם כנעדרים ואז מצאו אותם. זו תקופה שלא היו טלפונים ניידים. היה גם מקרה שגמל לא גדול במיוחד נפל לתוך בור שירותים שלא היה מכוסה ומת שם. זה גרם לסירחון מטורף בבסיס. במשך שבוע לא ידענו מאיפה בא הסירחון הזה. החייל בש.ג כל הזמן טען שהוא לא יכול לעמוד שם כי הריח היה חזק במיוחד. יום אחד עשינו סיור ליד הש.ג וגילינו את מקור הסירחון. לא הייתה ברירה ושרפנו את המקום הזה כדי למנוע מחלות וריחות".
יש לך משהו טוב לספר על המקום?
"באזור הבסיס היו מקומות מדהימים לטייל. כמו 'ראס נקב אל חמר', מקום עם מבנה ישן של המשטרה הבריטית ששם היינו עושים פריסות לאחר אימונים. היינו לפעמים מגיעים למצפה דרגות בזריחה – מחזה מהמם שלא רואים כל יום. משם היינו גם משקיפים על ים המלח וכביש 90".
בני גוטליב מחיפה מחזור פברואר 87, היום תושב מושב אלי-עד בגולן, הגיע באביב 88 לחצצון כלוחם ביחידת 'עורב 94', שלימים הפכה לדוכיפת, תחת המ"פ קובי אברג'יל. מה הוא זוכר מחצצון? "סיוט, גועל נפגש, חום, יתושים, חמורים ופחד מוות לקבל דקה ביציאה", סיפר גוטליב, "כשהגענו לחצצון הבסיס עוד לא היה ממש מסודר. אי אפשר היה לשתות שם מים כי הם היו חמים אש. החום שם זוועתי. לא אהבתי אז את המקום וגם לא היום. לפני כמה שנים כשעשיתי טיול ג'יפים במדבר יהודה לא רציתי לעבור דרך שם".
חום, חצץ ואימונים
בקיץ 91 הגיעו לאימון בחצצון גדוד 101 של הצנחנים. בין חיילי הגדוד היה גם רון 'שומי' אשכנזי מקיבוץ חפציבה, היום תושב קיבוץ ניר דוד, לוחם בפלוגת המסייעת תחת פיקודו של המ"פ איתי וירוב (היום קצין בדרגת אלוף שמשמש כמפקד מפקדת העומק ומפקד המכללות הצבאיות). "כשאני נזכר בחצצון מיד עולה לי אבק, מחנה אוהלים עלוב, מקום עזוב ושביל מרכזי שמשני צדדיו אבנים לבנות", מספר אשכנזי, "יצאנו להרבה תרגלים באזור הבסיס".
חוויות מהמקום?
"זה היה קיץ וחם שם מאוד. אז עשינו מחצי דוד שמש בריכת מים. היינו נכנסים פנימה ומצטננים. באוהל שבו ישנו עשינו לנו אחלה אזור ישיבה מדוגם. 'זולה' ברמה גבוהה. שם היינו משחקים וויסט ושותים נס מסייעת".
חברו של אשכנזי במסייעת 101 הוא ערן אבן שושן מכפר יחזקאל, היום תושב כפר תבור, שהיה לוחם במחלקת הסיור. "זה היה מחנה מאובק, אוהלים בלי רצפה, שירותי בור מלאים זבובים, מיטת שדה, כילה נגד יתושים וחצץ. המון חצץ. ליעדים שם היו שמות כמו שולה, חנה או בתיה. אלה היו גבעות טרשים משמימות ואין נפש חיה, צמח או שיח באופק. רק חצץ עד אין סוף".
רגעים שנצרבו בזיכרון?
"היינו עולים על הג'יפים ונוסעים לראס נקב אל חמר. טיולי ג'יפים על חשבון הצבא. יש שם תצפית מרהיבה מהצוק על ים המלח. ראינו את כביש 90 עם מכוניות נוסעות ואמרנו לעצמנו: 'וואלה יש עדיין אנשים בעולם'. באחת השבתות שנשארנו חברים הגיעו דרך מצוקי דרגות והבריחו אותנו הביתה לקצת חיים. עשינו שם תרגילים מוסקים. מסוקים נחתו כמו מוניות על כל גבעה ואנחנו עלינו עם הג'יפים. טסנו בתוך נחל דרגות בגובה אפס. זה היה מטורף והנוף מרהיב. בתרגיל הגדודי היה רגע שיא - הדרגון ירה. זה טיל שעשה רעש כמו של וספא והתפוצץ בעיגולים. לפעמים היינו יוצאים לאפטר בירושלים כשעה נסיעה. הולכים לאנדרגרואנד במדרחוב ומשתוללים. שירתי עם אנשים זהב והיה הוואי מטורף".
אהבה ממבט ראשון
באפריל 1995 התגייסה לצה"ל רויטל הירש, היום תושבת אורנית, עם חלום ילדות – לשרת בצנחנים. "מכיתה ד' חלמתי לשרת בצנחנים", היא מספרת, "ראיתי סרט בטלוויזיה על הצנחנים שלאחריו רצתי מהר לגן השעשועים וזרקתי את עצמי מהמגלשה למטה ועשיתי גלגול על הארץ כמו שהצנחנים עשו בסרט המהמם. הייתי במסלול עתודה לקצונה אבל כל מה שרציתי זה להגיע לצנחנים".
ואכן חלומה של הירש להגיע לחטיבה האדומה אכן התגשם וביולי 95 היא השתבצה לתפקיד רכזת כח אדם בגדוד 101, שבאותו הזמן היה באימון בחצצון. "המפגש הראשון שלי עם המקום היה עם חיוך שלא ירד מפניי הרבה זמן. בדרך לחצצון ראיתי אנשים נכנסים לדיכאון לקראת החזרה לשם ואני רק חייכתי יותר", מספרת הירש, "חצצון היה מבחינתי אהבה ממבט ראשון. גם בגלל שהגעתי לצנחנים וגם בגלל שהיה משהו קסום במדבר. באותו רגע התאהבתי במדבר. לקום בבוקר בזריחות שמכילות את כל הצבעים וללכת לישון עם גשם של כוכבים זה היה שווה הכול. לא משנה כמה חם, זוועות, זבובים, גמלים ובול פגיעה היה באמצע. אהבתי את המקום מאוד".
יש לך חוויה אחרת לעומת מה שהרגישו הלוחמים.
"כן, עבורם המקום היה סיוט. החום היה קשה מאוד".
זיכרונות מיוחדים?
"בגדוד הייתי במשך תקופה מסוימת רכזת כח אדם ולאחר מכן לזמן קצר, לפני שיצאתי לקורס קצינים, הייתי הפקידה הפלוגתית של פלוגת המסלול אוגוסט 95 של המ"פ אורי אזולאי ז"ל שנפל בלבנון. הייתה שם בעיה לפתוח קשר. הייתה שם בעיית קליטה קשה. הרס"ר עמיאל דאג שהכל יהיה צבוע באדום לבן. רוב היום היינו יושבים באוהלים כי אי אפשר היה לצאת החוצה בגלל החום. כדי להצטנן קצת מהחום היינו עושים מהמיטות בריכות. היינו מזיזים את המזרון וממלאים את המיטה במים ונשכבים בפנים רק כדי להצטנן קצת. שיא השיאים היה שהחופ"ל לימד אותנו שאפשר להכניס שקית אינפוזיה למקרר לכמה דקות ואז להתחבר אליה וזה מקרר את הגוף. כמובן שלזה לא היו הרבה קופצים. בחצצון גם גיליתי מה זה נס מסייעת שגם שנים אחרי שהשתחררתי עוד המשכתי לעשות אותו".
הר סלקום והר פלאפון
בסוף קיץ 97 מגיע לחצצון גדוד 12 של גולני תחת פיקודו של סא"ל שלומי כהן. אחד הלוחמים בפלוגת המסלול של המ"פ עידו פלג הוא שי שמש, היום תושב קיבוץ אלונים וסא"ל במיל'. חווית חצצון נצרבה היטב אצל שמש שהיה חייל במחלקה של המ"מ יונתן הופמן וסמל המחלקה שרון מרמלשטיין. "המקום הזה הוא חור מטורף. הכול היה נראה שומם ונטוש", נזכר שמש, "מסביב חמורים וגמלים שמסתובבים מחוץ ובתוך הבסיס וכלבים משוטטים. כשהגעתי לשם בפעם הראשונה הרגשתי שהגעתי לסוף העולם שמאלה. חיילים רכבו שם על חמורים וגמלים אכלו מהפחים של הבסיס. מחוץ לבסיס היה גזלן שהיה פתוח חלק מהזמן".
בשנת 97 כבר נכנסו הטלפונים הניידים הראשונים לחיינו והיו חיילים שהגיעו לחצצון עם טלפונים - או של רשת סלקום או של רשת פלאפון. "בתוך הבסיס לא הייתה קליטה של טלפון סלולרי. למעשה מי שרצה לדבר בפלאפון היה צריך לעלות למקום גבוה. משני צידי הבסיס יש שני הרים גבוהים, שאחד קראו לו הר פלאפון והשני הר סלקום. כך שמי שהיה לו טלפון נייד של סלקום עלה להר סלקום כדי שתהיה לו קליטה ואז הוא יוכל לדבר ומי שהיה לו פלאפון עלה להר פלאפון. מי שהיה מתבלבל היה אוכל אותה. היה מחזה כזה בלילות של חיילים עולים להרים כדי לדבר בפלאפון".
כלוחם המקום הזה היה לך סיוט?
"זה באמת היה מקום הזוי. עשינו שם תרפ"ל ותרג"ד. בסוף האימון הגדוד יצא לרגילה ושאלו מי מתנדב לשמור בחצצון בזמן הרגילה. גם הבטיחו שכשהגדוד יעלה לקו מי שיישאר לשמור יקבל את הרגילה שלו. הייתי חייל מורעל והתנדבתי יחד עם עוד חבר טוב. לשמור בחצצון כשכל הגדוד ברגילה זה היה מחזה סוריאליסטי. זה ממש לא היה מפחיד. כל מה שראינו מסביב זה מדי פעם בדואים ובעלי חיים. אחרי שהגדוד חזר מרגילה הייתי בטוח שעכשיו אני יוצא לחופש שלי, אבל אז קראו לנו והודיעו לנו שאנחנו יוצאים לקורס מ"כים מוקדם. אני התעקשתי לקבל את הרגילה שלי, אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי והבטיחו לי שאחרי שאחזור מהקורס אצא לרגילה. עד היום אני מחכה שיחזירו לי את הרגילה הזו".
המקום הזה הוא טראומה ללוחם?
"זה לא היה כזה נורא, בטח למי שעבר את בזק, פלס וחמאם אל-מליח. חצצון היה מקום כל כך רחוק שאפילו אי אפשר היה לעשות משם נפקדות. מקום שאין לאן לברוח ממנו. שנים אחר כך כשהייתי מג"ד בגזרת גוש עציון הגעתי לשם במקרה. הבסיס כבר היה נטוש והאמת הוא לא היה שונה באופן משמעותי מהתקופה שהיה מאויש".
בקיץ 1998 ירד גדוד 932 של הנח"ל בפיקודו של סא"ל יריב סנדלון מקו בגזרת זרעית בלבנון היישר לחום הקשוח של חצצון. בפלוגת המסייעת, בפיקודו של המ"פ צבי אמיר, שירת אז במחלקת המרגמות אלעד 'טאו' היכל מיקנעם עילית, היום גר בטירת כרמל. "חצצון היה סיוט", נזכר היכל, "זה היה בסיס באמצע המדבר. הייתי אז צעיר במסייעת. החלפנו את גדוד 12 של גולני והמסייעת שלנו נכנסו למאהל של פלוגת רובאית 12, שבמהלך האימון בחצצון עשתה מרד. אם אני זוכר נכון הם גם לקחו נגמ"ש וירדו איתו לים המלח. גם אנחנו קראנו לשני ההרים מצידי הבסיס הר סלקום והר פלאפון. אני זוכר משם בעיקר את החום ואת הצעירות. עשינו שם הרבה אימוני שטח וגם יצא לי לסחוב את הקנה של מרגמה 81 במשך כמה קילומטרים".
טיפח את דור לבנון
יש עוד הרבה סיפורים סביב חצצון שנחרטו היטב בזיכרונם של אלה שהיו בו. לפני כ־20 שנה הבסיס, כמו יתר הבסיסים באזור, פונה כחלק משינוי פריסת בסיסי האימונים של צה"ל לאחר הסכמי אוסלו וגם בעקבות האינתיפאדה השנייה. המקום ננטש ומאחר והוא היה בסיס אוהלים לא היה מה להרוס בו ולפיכך מה שנשאר מהמקום הם משטחי הבטון שעליהם היו האוהלים והתעלה שמסביב.
קראו גם:
בתקופת פעילותו של חצצון התאמנו בו קציני וחיילי גולני, צנחנים, גבעתי, נח"ל, שיריון ועוד - הדור שלחם ברצועת הביטחון בדרום לבנון במוצבים החודרים, במוצבים צמודי הגדר, במארבים ובמבצעים השונים. זה לא היה אימון קל עבור הלוחמים, לא מבחינת התנאים ובטח לא מבחינת האימונים עצמם, אך אין ספק שהמקום הזה חישל ואף הכין היטב מקצועית את הלוחמים לקראת האתגרים המבצעיים בלבנון, בעזה וביהודה ושומרון.