ב־10 באוקטובר בן זוגה של אוריה צהרי (42) ממושב בית שערים קיבל צו 8, עלה על מדים ויצא למילואים. מאותו הרגע שהמציאות הרעידה לה את השגרה ואת האיזונים של החיים היא הבינה מהר שהכול עליה. בחוץ מתחוללת מלחמה שישראל לא ידעה כמותה והיא, כמו הרבה נשים אחרות שנשארו בעורף, צריכה מעכשיו לדאוג בבית להכול, כולל לקחת פיקוד על לא אחרת מאשר הרפת המשפחתית.
צהרי, צורפת במקצועה, רחוקה מפרות, חליבה, האכלה והשכמה מוקדמת בבוקר. זמן לעכל את השינוי הפתאומי לא היה לה וכבר כמה שעות אחרי שבן זוגה מתן יצא לחזית היא הפכה לרפתנית על מלא. היא הפשילה שרוולים ונכנסה למגפיים של מתן ולקחה פיקוד על הרפת. תפקידה היה לטפל בפרות החולות ולהגמיע את העגלות. וכן, במקביל היא המשיכה לטפל בשלושה ילדים, כל ענייני הבית והסטודיו שלה.
"העבודה שלי ברפת הייתה התגייסות בשעת צרה. אנחנו יודעים לגייס את עצמנו ולעזור ומבחינתי זה היה חלקי וזהו ביתי", היא אומרת, "אנשים מבחוץ שראו שנכנסתי לעבוד ברפת בתקופה הכי קשה של המדינה, אמרו לי כל הזמן שזה לא מובן מאליו. היו כאלו שזה הזכיר להם את הסיפור של הסבים שלהם, במלחמות אחרות, שהיו כאן לפני הרבה שנים".
לא פשוט
בשבת שמחה תורה, ה־7 באוקטובר, הייתה משפחת צהרי בטיול בחצבה שבערבה התיכונה. הם השכימו מוקדם והחלו להתארגן לחזור הביתה, צפונה, אבל אז הגיעו השמועות על מתקפה הטרור הרצחנית של חמאס. אחרי שהתעדכנו בחדשות הם גם הבינו שאסור לעלות על כביש 6. אז הם נשארו עוד יממה ורק ביום ראשון חזרו הביתה.
ביום שלישי, שלושה ימים אחרי השבת השחורה, מתן נקרא למילואים ומאותו רגע ובמשך ארבעה חודשים היא החליפה אותו ברפת. "ראיתי שצריך עזרה ונכנסתי לתת יד. הפכתי להיות מאוד טכנית. עשיתי הכל כי צריך לעשות. יש לי ילדים שאני צריכה לשמור עליהם ולשלוח אותם לחוגים. פשוט שמרתי על מה שיש וניסיתי לנהל אי של שפיות. הילדים ישנו איתי בחדר במיטה חמישה שבועות".
התפקיד העיקרי של צהרי ברפת היה כאמור לטפל בפרות החולות ולהגמיע עגלות. תפקיד בו התמידה במשך ארבעה חודשים מדי יום. "בגדול זה די פשוט וגם לימדו אותי מה לעשות. זה דרש ממני לקום ב-5 בבוקר, לארגן את הילדים לבית הספר ולצאת לרפת".
עד כמה זה היה קשה גם לעבוד ברפת וגם לדאוג לבעלך ולילדים?
"לבעלי לא דאגתי כי זה לא היה עוזר לי. הדאגה שלי הייתה בעיקר לשמור על צלם של שפיות. רק בסוף כל יום הבנתי כמה קשה לי וככה זה היה מיום ליום. היו ימים יותר קשים מבחינת השעות והעבודה. זה לעבוד ברפת, לתפעל את הילדים וגם את הסטודיו שלי שבו אני מלמדת צורפות. לסטודיו לא הצלחתי להגיע כי לא היו לי שעות פנויות".
מה נתן לך את הכוח כל יום להמשיך?
"המקום ההישרדותי. ההבנה שזה הבית וצריך לקום בבוקר ולהמשיך לתפקד. כל היום המחשבות על החטופים והחיילים מלוות אותי, והעיסוק הזה לוקח את הראש למקומות אחרים, צריך להיות כל הזמן בעשייה, לעבוד ולהיות עסוקים. היו ימים שסיימתי באפיסת כוחות ואז הייתי צריכה להיכנס למיטה ולישון, בין 4 ל-6 שעות שינה שהצלחתי איכשהו עם שלושה ילדים במיטה. אני לא טיפוס שאומר שקשה לו אבל אני כן יודעת שבכל סוף יום שהסתכלתי על מה עברתי היום הבנתי שמתחיל להיות לי קשה, גם נפשית וגם פיזית. זה היה מאוד לא פשוט לאורך זמן".
תליון התקווה
לאחר ארבעה חודשים הפחיתה צהרי את זמן העבודה ברפת. "באיזשהו שלב אחרי ארבעה חודשים הודעתי לבעלי שאני קורסת ושזה בלתי אפשרי ואם הוא יכול לחזור יותר הביתה. הוא באמת שמע וחזר יותר הביתה. היום רק כשצריך למלא איזשהו חוסר אני נכנסת לעזור ברפת".
עכשיו צהרי פנויה יותר לעיסוקה העיקרי בצורפות. לאחרונה החלה ליצור תליונים מיוחדים עם המילה 'בית', אותם חילקה ומכרה לאנשים שאיבדו את ביתם בעוטף עזה ולמפונים הרבים. "הכרתי בחור מאלונים שאשתו היא חברת קיבוץ ארז. הוא נפצע קשה ולאחר שיצא מכלל סכנה הם פנו אלי וביקשו שאכין להם משהו לאות החזרה לחיים. הרגשתי שאני חייבת להכין לה תליון מזהב בצורת בית", היא מספרת איך עלה הרעיון, "תוך כדי נתקלתי בבית בצמיד שהכנתי בעבודתי הקודמת במרכז השיקומי בהרדוף. בזמנו הכנו צמידים ותליונים עם משמעויות של מילים ואחת המילים הייתה 'ב' זה בית' מהשיר המפורסם. ענדתי את הצמיד הזה תקופה וכשראיתי אותו בתחילת המלחמה מונח בארון פשוט הרגשתי משהו בבטן. הרגשתי שכל המלחמה הזאת היא על הבית, על התמימות ועל הביטחון. מיד אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות משהו עם זה".
השמועה על התליונים המיוחדים פרשה כנפיים במהירות ועד כה יצרה צהרי כבר יותר מ-500 תליוני בית. "לאט-לאט זה הגיע לאנשים מדהימים מהעוטף שכבר אין להם בתים. הם ראו את התליונים והתקשרו אלי בהתרגשות גדולה. הם אמרו 'אין לנו כרגע בית אבל זה יכול לשמש לנו כבית ללב'".
היו סיפורים שנגעו בך באופן אישי?
"כן, אני בקשר מאוד קרוב כבר חצי שנה עם החבר'ה של נחל עוז ובארי ועוד אנשים שחוו את החוויה הקשה הזו מהבית. בהתחלה היה לי מאוד קשה להכניס את זה לקטגוריה של פרנסה, כי זה בא ממקום אחר עד שהבנתי שזה גם משרת את הלב של האנשים. כל התליון הזה הוא מרוקן וממלא בו זמנית. יש בו משהו מאוד חזק".
איזה תגובות קיבלת מהם אחרי שמסרת להם את התליונים?
"מדהימות. כל התגובות מלוות בדמעות. אישה אחת מבארי, שהיא ומשפחתה ניצלו מהתופת, סיפרה לי שהיא מהשכונה הקשוחה של בארי. שלחתי לה את התליון ולא הסכמתי שהיא תשלם. אנחנו בקשר מאוד טוב. עשיתי איתה הסכם לאחרונה - ביקשתי ממנה שתשלח לי שמות וכתובות של אנשים שהיא רוצה להעניק להם בית ואני דואגת להם להכול. אמרתי שאני חייבת למלא את הלב שלי, אני רוצה שזו תהיה התרומה שלי".
את מרגישה שאת נותנת להם קצת תקווה?
"לפי מה שהם אומרים כן. בסופו של דבר אני שמחה שאני יכולה לתת להם את המקום הזה שנותן להם איזושהי יציבות ונותן להם חום בלב וזאת המטרה שלי. הגעתי ממקום מאוד עמוק והרגשתי שזה בוער לי בבטן. ייצרתי את זה מהלב ואני מאוד שמחה שככה הם גם מקבלים את זה, שזה לא עוד תליון. אני מתנהלת ללא אתר, הכל מפה לאוזן והמדיות החברתיות".
משהו עמוק
משמעות המושג בית היא עמוקה ופנימית יותר עבור צהרי שכילדה פונתה מביתה במושב נביעות בסיני. "עברו לי המון מחשבות מה זה עושה לי ומאיפה זה בא ולמה דווקא בית. הטריגר היה המלחמה על הבית, אבל כנראה שזה משהו מאוד עמוק, אני מנסה לבנות את ביתי הפיזי כבר כמעט 19 שנה ועכשיו זה יותר חזק. כנראה משהו עמוק מהפינוי של המשפחה שלי, מהגעגוע לבית ילדותי. אני זוכרת את עצמי כל החיים עוד כילדה, יושבת ומייצרת בית. תמיד שרבטתי בתים. עכשיו אני יוצרת אותם ממתכות לזיכרון עד".
קראו גם:
יש לך תובנה או מסר שהגעת אליהם בתקופה המטלטלת הזאת?
"אני יכולה להגיד על עצמי שנכנסתי הביתה. אני מאוד מושבניקית, אבל אני יודעת היום שאני יותר שלמה ויותר מקורקעת פנימה הביתה".
דווקא כל הארעיות של המלחמה חידדה בך את ההבנה הזאת שהבית זה חשוב?
"לגמרי. אני אומרת שמגיע לכולם בית. גם אם המלחמה ערערה לנו את הביטחון בסוף הבית הפיזי הוא הביטחון שלנו, לכולם מגיע בית – מקום שייתן ביטחון. בתוך כל העצב הזה, נכנס הרבה חיוך ואני לאט-לאט מגלה שזה ממלא הרבה לבבות".