לפני כשבועיים התקיים טקס הסרת הלוט משלט שהוכן לזכרו של מרדכי (מוכיק) שטילמן-שלו ז"ל מיסוד המעלה, יו"ר ארגון נכי צה"ל בצפון שהלך לעולמו לפני כשנה.
השלט - לוח קרמיקה שהכין האמן אחיעם ליפשיץ מבית הלל - מייצג את התחנות הבולטות בחייו וכולל ארבעה אריחים שונים: טנק שמייצג את חיל השריון שבו הוא לחם ונפצע במלחמת יום-הכיפורים; טרקטור שמסמל את החקלאות שבה הוא עבד; אופניים שמייצגים את טיולי האופניים שארגן לקבוצת רוכבי אופניים מיוחדים לנכים והאריח הרביעי בשלט שמייצג את הזוגיות האיתנה והאוהבת עם אשתו אפרת שלו, זוגיות שנמשכה לאורך כמעט 60 שנה.
עכשיו היא מספרת על החיים בלעדיו שהשאיר ועל התרומה הגדולה שלו לארגון נכי צה"ל. "היתה לו נתינה ללא תמורה", היא אומרת.
פציעה קשה
מרדכי (מוכיק) שטילמן-שלו ז"ל נולד ביסוד המעלה. בילדותו עבר עם הוריו לקיבוץ נען שם גדל ולאחר מכן חזר עם משפחתו ליסוד המעלה. הוא התחנך בתיכון נהלל אבל לא סיים את לימודיו כי נדרש בקיבוץ לעבודה חקלאית.
בתחילת שנות ה-60 התגייס לצבא ושירת כמפקד טנק בחיל השריון. את אשתו אפרת הוא הכיר בשנת 63' והם נישאו שנתיים לאחר מכן. לזוג נולדו שלושה ילדים - שתי בנות ובן. "באתי כמורה חיילת לחצור הגלילית מהנוער העובד ושם הכרנו", היא נזכרת, "אחרי שנתיים בחצור עברתי לעבוד ביסוד המעלה. אני סופרת את השנים מאז הכרנו, בשנה הבאה זה יהיה 60 שנה".
ב-24 באוקטובר 1973, יומה האחרון של המלחמה לאחר חציית התעלה, נפגע מוכיק ז"ל מטיל RPG שירו המצרים לעברו. "זה היה יום מאוד עמוס והיו המון פצועים וגם הרוגים. הטיל נורה לחלק התחתון של הטנק ופגע לו ברגליים. הוא עמד כשגופו מחוץ לטנק וזה היה המזל של כולם כי היה להדף אוויר לצאת והוא רק נפגע ברגליים ונכווה בכל הגוף מהאש שפרצה בטנק. למזלנו לא נהרג אף אחד מהחיילים בטנק; שניים יצאו וקפצו החוצה ומוכיק זכר שהוא משך חייל נוסף החוצה".
הטיל שפגע ישירות ברגליו ריסק לו את הירך. הוא הובהל לבית החולים איכילוב שם איחו בניתוח את שני חלקי הירך, מה שגרם לו לצליעה ברגלו השמאלית עמה התמודד עד מותו. את זמן השיקום הממושך בבית החולים שארך כחודשיים הוא ניצל כדי להעניק תמיכה וסיוע לפצועים האחרים.
"אפשר היה לחשוב שהוא בא כאורח ולא כאחד הפצועים ששוכב ומתענה, כי הוא היה מבדר את כולם ומעודד את כולם. אני זוכרת שהיו תשעה אנשים איתו בחדר, וכל פעם שמישהו היה מתאושש היו מעבירים אותו למחלקה אחרת ואת מוכיק לא הוציאו בגלל הדלקת הכרונית שהיתה לו כתוצאה מהפציעה. כל פעם שהיה נכנס מישהו הרופאים היו אומרים 'שטילמן, יש לך מישהו חדש לחינוך' כי הם ידעו שהוא זה שמספק את האווירה הטובה ושאנשים מתאוששים בזכותו בגוף ובנפש".
את העזרה והנתינה לאחר שהתחיל מוכיק בבית החולים הוא המשיך לאורך כל השנים עד יומו האחרון. מיד לאחר שחרורו מבית החולים הוא צירף אליו חבר נוסף והם היו הולכים יחד ומשמחים את החיילים הפצועים בבתי החולים. "אם מישהו היה מתחתן הוא היה הולך לחנויות להביא את האביזרים הדרושים לחתונה, ולמי שנולד ילד הוא דאג לברית מילה ולכל הציוד".
עזרה לאחר
בסוף שנות ה-80 הצטרף מוכיק ז"ל לארגון נכי צה"ל ולאחר מכן בשנות ה-90 מונה ליו"ר מחוז צפון של הארגון. גולת הכותרת של פעילותו היתה קבוצת הטיולים והמפגשים אותם הוא ארגן לנכי צה"ל, כאשר בתחילת שנות ה-2000 הוא יזם את טיולי האופניים המיוחדים לנכים.
"זה התחיל מזה שהוא לא היה יכול לדווש, ואז יום אחד הוא ראה את האופניים המיוחדים האלה שמדוושים איתם בעזרת הידיים. לאט-לאט הוא אסף את הקבוצה, רובם אנשים בגילו שלחמו ונפצעו במלחמת יום-הכיפורים. אני גם הצטרפתי אליהם. בהתחלה טיילנו בתוך אגמון החולה ואחר כך ראשי המועצות האזוריות נתנו לו אדמה אחרת לפני האגמון. הוא קיבל שם שטח, הציבו שם שלוש מכולות ושירותים, וכל פעם הוא היה מביא עוד ציוד ועוד תקנים. בזמן הזה הוא גם ארגן טיולים לחו"ל עם האופניים.
"בפעם הראשונה נסענו לאוסטריה, ואני רכבתי איתם עם אופניים רגילים. אני זוכרת שהוא פנה לשקדי, מפקד חיל האוויר לשעבר שניהל אז את אל-על ובעזרתו הטסנו את האופניים ללא תשלום. קיבלנו גם עזרה מהארגון לטיול הזה. אחר כך היינו בהולנד ובגרמניה. אנשים אמרו לו 'אם אתה לא היית מוציא אותנו, אנחנו לא היינו מסוגלים לעשות את הטיול הזה. גם בארץ עשינו טיולים בנגב עם האופניים בכל מיני ואדיות. היו לנו הרבה מלווים ואם היה קשה לאחד הבחורים, הם היו יורדים ודוחפים את האופניים שלו. קבוצה נהדרת של מתנדבים".
מה הפעילות הזו בארגון היתה בשבילו?
"היתה לו מנהיגות שקטה, הוא לא צעק ולא רב עם אף אחד. הוא עשה את הדברים בשיא הפשטות. עדיין קשה לי לדבר עליו בלשון עבר. הוא לא דיבר על זה כאילו הוא עושה משהו מיוחד. יש פה בחור מאיילת השחר קטוע שתי רגליים ועיוור בעין אחת, הוא היה לוקח אותו שלוש פעמים בשבוע לאופניים ולטיפולי פיזיותרפיה ולבריכה. הוא היה חלק מהמשפחה הזו, משפחה גדולה. זה היה עניין יומיומי. היתה לו סבלנות גדולה ובשיא השלווה, ובלי לחכות לשום תודה".
נוסף על התנדבותו בארגון נכי צה"ל עבד מוכיק ז"ל כחקלאי בשדות יסוד המעלה, כשהוא לא נותן לנכות לעצור אותו. "ברגע שהוא חזר מהשיקום הוא עשה לו בטרקטור ובטנדר קלאץ' ידני כי הרגל השמאלית שהיתה אמורה ללחוץ על הקלאץ' לא תפקדה והוא קיבל על זה אישור ממשרד התחבורה, הוא לא ויתר. היתה תקופה שהוא גידל עם חבר ירקות במטעים, זו היתה עבודת פרך".
חי את היום
ב-2017 חלה מוכיק במחלת הסרטן שתקפה אותו בפעם הרביעית עמה התמודד בגבורה עד היום שבו הלך לעולמו, ב-4 בפברואר 2022, חודשיים לאחר יום הולדתו ה-80. "ב-2001 היה לו סרטן במעי הגס, הוא עבר טיפולי כימותרפיה והקרנות והיה רזה באופן מפחיד, אבל גם מזה הוא השתקם. אחר כך היה לו סרטן בריאות וסרטן העור וגם מזה הוא יצא. האחרון היה סרטן הבלוטות, 'כרוניק לימפטיק', סרטן דם שפוגע בבלוטות וב-2019 הוא עשה טרנספורמציה לסוג אחר של סרטן בלוטות שהוא יותר מסובך. הוא קיבל טיפולים כל הזמן, עד הסוף. בינתיים מכל הטיפולים האלה של הכימותרפיה נפגעו הכליות, הריאות וגם הלב. זה דרדר את מצבו ובסוף בעשרה הימים האחרונים לחייו הוא גם נדבק בקורונה".
קראו גם >>>
גם בתקופה שבה שהה בבית החולים ועד יומו האחרון המשיך מוכיק לעזור ולסייע לכל הפונים אליו. "בשבוע האחרון שהוא היה חולה הבת שלי באה לבקר ושמעתי אותו צועק בטלפון 'אם אני לא אקבל את האופניים בשביל הילד הזה, אני לא אעבוד איתכם יותר'. ביום חמישי, היום שבו הוא נפטר, ישבתי לידו ושמעתי אותו איך הוא דואג לעוד שני זוגות אופניים לאנשים ולמנוע חשמלי באופניים של מישהו מארגון הנכים. ב-12 בלילה, כמה שעות לאחר מכן, הוא סבל מקשיים בנשימה ונפטר מסיבוכי קורונה. זו היתה הפתעה מאוד גדולה שהוא נפטר כי הוא ישב ודיבר עם כולם, זה היה הלם מוחלט. לא חשבנו שזה הולך להיגמר".
ההתמודדות של זוגתו בשמונה החודשים האחרונים בלי בעלה שהיה לצדה כל השנים, היא לא פשוטה. "אני חייתי ליד בן אדם שידע לחיות את היום. זה היה משהו שאפיין אותו והיה מאוד חזק אצלו. הוא נהנה מהחיים וממה שהוא עשה והיה תמיד בן אדם חיובי. אהבנו לשמוע אותו איך הוא פותר בעיות בזרימה וביצירתיות. הוא אהב לשתות ולחגוג. כולם היו רגילים שמוכיק היה מגיע, מכין 'ליקר משמש' והולך לכל ישיבה עם מיכל קטן וכוסיות כדי לכבד את האנשים בליקר משמש או דובדבנים, והכול בשמחה ובנדיבות אינסופית. אין בן-אדם שהיה דופק אצלו בדלת וצריך משהו והוא לא היה נותן לו, הוא תמיד נתן לכולם. כל הזמן הוא בחר לתת, לעזור ולשמח. החבר'ה מטיולי האופניים יודעים את זה ולא שוכחים אותו כל-כך מהר. הוא היה מוציא טיול לרמת הגולן או לים-המלח והיה מתעסק שעות בלמצוא חדרים שיתאימו לכיסאות גלגלים. זה דרש המון עבודה וסבלנות".
עד כמה הוא חסר לך?
"הוא בהחלט חסר. עכשיו אני צריכה לפתור את כל הבעיות לבדי וזה לא קל. הבית גדול וכולו שלי ולבית יש צרכים, וכל מיני דברים שמשתבשים ואני צריכה לקבל את ההחלטות לבד. חסר לי גם חבר שיש עם מי לדבר ולהתייעץ איתו. אני מאוד אהבתי אותו והוא אהב אותי מהרגע הראשון. זה גם היה המסר האחרון שהוא אמר לי, 'תזכרי תמיד שאני אוהב אותך'. האהבה זה מה שקבע לו את החיים. הוא היה מארח בלי סוף ותמיד הייתי שותפה לזה".
איך את רוצה שיזכרו אותו?
"דרך העשייה שלו. זוכרים את מה שעשית ולא את מה שדיברת והוא עשה הרבה. הבת שלנו היתה מפקדת טנק בשריון והמשיכה את מורשתו. היום היא עובדת במשאבי אנוש, בדיוק כמוהו".