ה־23 במאי 2000, שעת צהריים, מוצב עישייה בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון. מפקד פלוגה א' מגדוד 82 של חטיבה 7, הקצין מרקס, קיבל את הפקודה ההיסטורית לפנות את המוצב. אך כמה רגעים לפני שהוא וחייליו עלו על טנקי המרכבה הממוגנים ריכז המ"פ מרקס באחד החדרים מפות סודיות, ספרות מקצועית ועוד חומרים שלא רצה שיפלו בידי האויב, שפך עליהם דלק ושרף הכל. מיד אחר כך נתן את הפקודה לנוע לכיוון מוצב הבופור.
9 צפייה בגלריה
אחיקם משה דוד. "אחת הנקודות הכי כואבות זה היחס שלנו לצד"ל" | צילום: שרון צור
(אחיקם משה דוד. "אחת הנקודות הכי כואבות זה היחס שלנו לצד"ל" | צילום: שרון צור)
זה היה אקורד הסיום של צה"ל במקום שבו שירתו חיילים רבים ב־15 השנים הארוכות והמדממות בלבנון. כמה שעות אחר כך, מטוסי חיל האוויר הפציצו את מוצב עישייה ומחו אותו מעל פני האדמה.
שנתיים בדיוק לפני הנסיגה, חורף-אביב 1998. סמ"ר אחיקם משה דוד (43) מעפולה, לוחם ותיק בגדוד 12 של גולני, הגיע למוצב עישייה לתעסוקה מבצעית אחרונה בסדיר. הוא היה אז בן 21 ולבנון לא היתה זרה לו: הוא כבר עשה בה כמה וכמה סבבים של פעילות מבצעית לאורך השירות. אבל למוצב עישייה, אחד המוצבים המסוכנים של צה"ל ברצועת הביטחון, הוא הגיע לראשונה דווקא חודשים ספורים לפני השחרור. גם באותם ימים, כשהאזרחות כבר היתה באופק, נשאר משה דוד הילד המורעל משכונת עפולה עילית, נטול פחדים וחדור מוטיבציה לשרת במקום הכי מסוכן במטרה אחת: להגן על יישובי הצפון.
מטענים בחסות הערפל
מיד לאחר כינון רצועת הביטחון בדרום לבנון בשנת 1985 הקים צה"ל בפאתי הכפר עישייה, שבו מתגוררים נוצרים מארונים, מוצב שקיבל את שמו של הכפר הסמוך לו. המוצב נחשב למסוכן מאוד מפני שהיה רחוק כ־20 קילומטר מהגבול הבינלאומי. מדרום למוצב היתה העיירה מרג'עיון.
בשנים הראשונות של רצועת הביטחון איישו את המוצב לסירוגין פלוגות מחטיבת הצנחנים או מחטיבת גולני. החל משנת 1994 הוא הפך למוצב גדודי. עוד שירתו בו כוח טנקים, גששים, מודיעין, חימוש וצוות של מכ"ם 'קשת' על נגמ"ש.
ייעודו של המוצב היה מגוון והשתנה במשך השנים. תחילה היתה מטרתו לשמור על הציר שבין העיירה מרג'עיון - עיירת הנוצרים הגדולה בדרום לבנון - למובלעת ג'זין. אך בהמשך נוספו לו מטרות נוספות: מהמוצב יצאו פעילויות, בעיקר מארבי בטן, לכיוון רכס סוג'וד, ע'זלן, ריחן ומעבר חונה - המעבר מאזור הביטחון למובלעת ג'זין; והכוחות בו היוו גיבוי למוצבי צד"ל הצפוניים סוג'וד, ע'זלן, ערמתא וחונה.
משער פאטמה שעל הגבול הבינלאומי יצאה הדרך המובילה למוצב עישייה. היא עברה דרך הכפר כילא לכיוון הבופור, לגשר חרדלה שמעל נחל הליטני ומשם צפונה. הציר, מדרום לצפון, נקרא בלשון הצה"לית 'חנף'. בשנות ה־90 סלל צה"ל ציר נוסף שעלה מגשר חרדלה לעישייה, שנקרא 'דרשנות'.
המוצב הוקם על גבעה ששולטת על המרחב שמסביבה. המבנה שלו היה כמו רוב המוצבים – סוללת עפר גבוהה שהקיפה אותו, עם עמדות שמירה ותצפית. היה בו בניין חמ"ל, מטבח, חדר אוכל, חדר תדריכים, שירותים ומקלחות, מגורים בתוך 'צוללות' (בונקר), מגורי סגל, מגורי חיל קשר ואנשי מודיעין, משטח לטנקים ונגמ"שים. כמו כן, מחוץ למוצב היה מנחת מסוקים מאולתר.
גזרת מוצב עישייה היתה לרוב לא שקטה. צה"ל היה צריך להתמודד בכל התקופה עם איום מרכזי אחד - מטעני הצד שהניחו המחבלים, בעיקר מ'אמל' ומחזבאללה, לאורך הדרכים שהובילו למוצב. חזבאללה הצליח להטמין בסביבת עישייה מטענים רבים בזכות הערפל הכבד האופייני לאזור זה של דרום לבנון. חוליות המטענים של חזבאללה קיבלו את הכינוי 'חוליות הערפל'. החל מאמצע שנות ה־90 נוספו לאיום המטענים גם ירי טילי נ"ט על עמדות, מכוניות תופת וירי פצמ"רים.
לאורך 15 שנות שהיית צה"ל באזור עישייה הרגו כוחות גולני והצנחנים מחבלים רבים; כמו בתקרית בליל שבת, ה־14 בנובמבר 1987, כשכוח במקום זיהה חוליית מחבלים של 'החזית הדמוקרטית לשחרר פלסטין' פלג נאיף חוואטמה, והרג שלושה מהם.
מנגד, הרבה מאוד חיילים נהרגו ונפצעו בגזרת המוצב. תקרית שזכורה לרבים אירעה בבוקר ה־8 ביולי 1993: כוח של חיילי גבעתי היה בפעילות מבצעית באזור עישייה. באחד מפיתולי הדרך נתקל הכוח בכמה מחבלים שירו אש חזקה - נשק קל, רימונים, מטולי אר.פי.ג'י ולאו. בתקרית נהרגו שני לוחמים: ליאור כביר, בן 20 מגבעתיים, ואייל לוי, בן 20 מבת ים, זכרם לברכה.
כשנה אחר כך, ב־20 במרץ 1994, ערך כוח של לוחמים מחטיבת הנח"ל סיור להכרת הגזרה, ובמהלכו נתקל במארב של מחבלי חזבאללה. שני חיילים נהרגו באירוע הקשה: סמל ראשון עמית חסדאי, בן 21 מרחובות, וחברו יקיר שושי, בן 20 מקרית חיים, זכרם לברכה.
במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו ללוחם ותיק בגולני ששירת בחורף-אביב 1998 במוצב עישייה. איך הוא זוכר את אותם ימים, כשברקע המדינה כואבת עדיין את 'אסון המסוקים'; מה נצרב בו מהתקופה ההיא, איך הוא מסביר את היחס של ישראל לצד"ל ומדוע מלחמת רצועת הביטחון נשכחה.
עוגה עם העץ של גולני
אחיקם משה דוד נולד וגדל בשכונת עפולה עילית, בבית בית"רי מובהק. ביוני 1995 הוא סיים את התיכון, וכבר אחרי חודש וחצי התגייס לשירות הסדיר, לחטיבה החומה. "גולני היה חלום מהגיל שהבנתי שאני מתגייס", הוא מספר, "כשהייתי נער לקחו אותי לעצרת של חטיבת גולני בקיבוץ לוחמי הגטאות. שם ראיתי בפעם הראשונה לוחמים שהיו גם אנשים מאושרים ושמחים. רציתי להיות כמוהם. הם היו המודל לחיקוי. לקראת הגיוס התאמנתי, ובמסיבת הגיוס שלי עשו לי עוגה עם העץ של גולני".
9 צפייה בגלריה
אחיקם משה דוד על רקע הנופים הנשקפים מעישייה | צילום: אלבום פרטי
(אחיקם משה דוד בן 21 על רקע הנופים הנשקפים מעישייה | צילום: אלבום פרטי)
ביום הראשון בבקו"ם היה ברור למשה דוד שאין תסריט שבו הוא לא מקבל שיבוץ לגולני: "כשהתגייסתי נתנו לי לרשום במנילה שלוש אופציות. אז רשמתי גולני 12, גולני 13 וגולני 51. כשנכנסתי לקצין מיון בבקו"ם הוא אמר לי שהתחכמתי והוסיף שהוא משבץ אותי לחרמ"ש. נכנסתי ללחץ. הייתי בטוח שהוא לא נותן לי גולני. פשוט התחננתי להיכנס לחטיבה. הייתי עם דמעות בעיניים ואחרי כמה דקות של לחץ הוא אמר לי: 'לך לגולני'. הלכתי לגולני, שהיה לי בית במשך שלוש שנים".
הדרך של משה דוד בגדוד 12 של גולני החלה בטירונות בבסיס 'בזק' ליד ג'נין, ובבסיס 'פלס' בבקעת הירדן. כגולנצ'יק מורעל, חדור מוטיבציה ובעל כושר גופני גבוה, הוא זכה לקבל את הפק"ל היוקרתי – קשר מ"פ. המ"פ של מחזור אוגוסט 95', פלוגה ב', היה לא אחר מאשר סרן רסאן עליאן, מי שלימים יהיה מח"ט גולני ויפקד על החטיבה במבצע 'צוק איתן' (היום הוא בדרגת תת־אלוף ובתפקיד ראש המנהל האזרחי). משה דוד היה לחייל מוערך עד כדי כך שאחרי שסיים מסלול עבר להדרכה. תחילה היה מ"כ וסמל, ואחר כך קיבל קידום משמעותי כמ"מ (מפקד מחלקה) ללא דרגות, של פלוגת מסלול מחזור אוגוסט 96'. אחרי שסיים את ההכשרה לאותו מחזור עבר לכמה חודשים לפלוגה הותיקה של הגדוד - הרובאית.
בסוף חורף 98' עלה גדוד 12 של גולני לפעילות מבצעית בלבנון והוצב במוצב החודר עישייה בגזרה המזרחית.
9 צפייה בגלריה
מנחת המסוקים המאולתר בסמוך למוצב | צילום: עמית ברק
(מנחת המסוקים המאולתר בסמוך למוצב | צילום: עמית ברק)
"חלק מהסיפור של לבנון זה הנוף, שאי אפשר בכלל להעביר במילים כמה הוא היה עוצר נשימה. הדרך לעישייה היתה מרהיבה", נזכר משה דוד, "בדרך למוצב היה צריך לעבור גשר. היינו תמיד אומרים 'כשנגיע לגשר נתפוצץ', שזו היתה בדיחה שחורה שהיא למעשה פרפראזה על המשפט 'כשנגיע לגשר נעבור אותו'. לציר שהיה קרוב למוצב קראו אז 'כביש המוות', כי חזבאללה הטמין לאורכו המון מטענים שהרגו לנו חיילים. תמיד כשהיינו עולים עליו היתה דריכות, אבל לא פחד. עוד דבר שאי אפשר לשכוח מלבנון זה את הקור. היה שם קור שממש חדר לעצמות. המוצב עצמו היה על גבעה ובכניסה אליו מצד ימין היה קיר אבנים ענק בצבע חום, כמו הכותל. כולם היו מצטלמים על הרקע שלו. מעליו היתה חורשה קטנה. הטבח האגדי של הגדוד, שלמה 'בניני' אלחרר מקרית שמונה, ישב איתנו שם. אני זוכר אותו באחד הלילות, כששלג מסביב, ישן בחוץ. הוא לא היה יכול לישון בתוך המבנים. המגורים שלנו שם לא היו בחדרים אלא בתעלות מתחת לאדמה. זה היה מעין מבוך כזה. תלו שם דגלים של הגדוד, כשעל כל דגל היו רשומים שמותיהם של בני מחזור מסוים".
"מאפס למאה בשנייה אחת"
כחייל עם פז"מ כבד שנמצא לפני שחרור שובץ משה דוד עם הכניסה לעישייה בחפ"ק של מפקד הגדוד דאז, סא"ל שלומי כהן. החפ"ק כלל גם את הסמג"ד אבי פלד, שלימים היה מח"ט גולני, ועוד ארבעה לוחמים ותיקים לפני שחרור.
"לקחו חמישה לוחמים מנוסים של המחזור הכי ותיק והפכו אותנו לצוות האבטחה של המג"ד", מספר משה דוד, "התפקיד שלנו היה ללוות את המג"ד. היינו מסתובבים בגזרה בשלושה מרצדסים מסווגים וממוגנים. היו להם לוחות רישוי של לבנון במטרה לבלבל את חזבאללה. כל הרעיון סביב הנסיעה במרצדסים היה להיטמע בשטח. אלה היו נוהלי הסיורים של הקצינים הבכירים. המג"ד שלנו פיקד על הגזרה והוא היה נע בין המוצבים ריחן, דלעת ומוצבי צד"ל. בכל סיור מרצדס אחד הוביל, באמצע היה מרצדס עם שלגון על הגג שלמעשה זה היה אמצעי לאיתור מטענים, ומרצדס שלישי סגר את השיירה. הסתובבנו המון. כל יום כמעט נסענו ברחבי לבנון. בארבעת החודשים שהייתי שם לבנון היתה עבורי בית".
ממרחק של 22 שנים, משה דוד זוכר את אותם ימים כאוסף של חוויות בלתי נשכחות: "הנסיעות הראשונות היו מתוחות, כי לא ידענו מאיפה זה יבוא ומה יבוא. היתה את הדריכות של עלייה ללבנון", הוא נזכר, "בנסיעות היינו נכנסים לתוך יישובים לבנוניים. זה בלתי נתפס להגיד את זה היום, אבל אצלנו בגולני לפעמים המשמעת היתה קצת חורגת. באחת הנסיעות למרג'עיון אחד החבר'ה רצה בובה של סנטה קלאוס. אז עצרנו במרג'עיון והוא ביקש מאחד התושבים בובה של סנטה קלאוס. מצד אחד יש מתח, מצד שני הרבה צחוקים והרבה הומור שחור של ילדים בני 20, שלא הבינו כל כך מהחיים שלהם. היתה אינטימיות קרובה עם החבר'ה מתוך המוצב".
9 צפייה בגלריה
'עיקול המוות' בדרך עישייה 1998 צילום: פרטי
('עיקול המוות' בדרך עישייה 1998 צילום: פרטי)
בארבעת החודשים של משה דוד במוצב עישייה, הגזרה היתה יחסית רגועה. חזבאללה לא ירה פצמ"רים על המוצב ואף אחד מהגדוד לא נהרג וגם לא נפצע, אך הכוננות והדריכות היו בשיאן. "באחד הימים ישבנו במוצב ופתאום היתה הקפצה. כוח של פלוגת הרובאים נתקל במחבלים. תוך שניות היינו בתוך המרצדסים ויצאנו בנסיעה מהירה צפונה, לכיוון מוצב ריחן. מסביב נפלו פצמ"רים. הם ניסו לטווח אותנו. זו היתה נסיעה מלחיצה. כל הגזרה היתה על הרגליים והמג"ד ניהל את האירוע מהמרצדס. חברים טובים שלי היו באותה היתקלות ולא ידענו מה קורה. כשהגענו לריחן התברר שהכוח חיסל שני מחבלים ואין נפגעים לכוחותינו. כל התקופה שם תמיד היה חשש להיתקלויות על הציר ולירי פצמ"רים. היו לנו המון הקפצות. תמיד הייתי עם בגדים ונעליים. ימים ולילות. מדי כמה ימים מישהו היה מחליף אותי בכוננות כדי להתקלח. היינו יושבים במוצב, משחקים שש בש, שותים נס קפה קר או רואים טלוויזיה ובשנייה אחת הפסטורליה הזו היתה מופרת. הייתי צריך לעבור בשנייה מאפס למאה".
"סוף סוף אני יכול לישון"
בשנת 1998, חזבאללה היה כבר כוח משמעותי מאוד בלבנון. הוא התעצם מאוד צבאית ויזם פעולות רבות נגד צה"ל. "הסתובבתי אז בלבנון כמו שאני מסתובב בעפולה. לא היה לי פחד", מספר משה דוד, "המחסנית היתה בתוך הנשק והייתי מוכן לכל אירוע. עצרנו המון בכפרים לפגישות עם אנשי צד"ל. לא היה זלזול בחזבאללה, אבל ידענו מי יותר עדיף".
9 צפייה בגלריה
'עיקול המוות' בדרך עישייה 1998 * צילום: פרטי
('עיקול המוות' בדרך עישייה 1998 * צילום: פרטי)
קראו עוד:
הרבה חוויות בלתי נשכחות אסף משה דוד בארבעת החודשים בעישייה. "מפקד יק"ל באותה תקופה היה ארז גרשטיין ז"ל, שהיה בעבר מח"ט גולני. הוא היה עבורנו כמו אלוהים", הוא מספר. "את ליל הסדר של 98' עשיתי בעישייה, וארז יחד עם אלוף פיקוד צפון עמירם לוין באו לעשות איתנו חג. באותה תקופה כבר היו דיבורים על פינוי לבנון וכבר היתה את תנועת 'ארבע האמהות'. כחיילים, לא אהבנו את הדיבורים שלהן. הן עודדו את חזבאללה להילחם בנו. זה לא היה דמוקרטי, להפעיל לחץ רגשי על מקבלי החלטות. זה גרם להיחלשות שלנו במלחמה מול חזבאללה. הן החלישו את הרוח של צה"ל במלחמה בלבנון. היה כעס כלפיהן. בתום הארוחה של ליל הסדר ארז דיבר על המצב ואמר שאנחנו לא נזוז מפה כי יש לנו מטרה אחת: להגן על יישובי הצפון. הוא נסך בנו ביטחון. כשארז נהרג כבר הייתי אזרח, ואני זוכר שאמרתי לעצמי שאם ארז נהרג, שום דבר בלבנון כבר לא בטוח".
היו לך שם רגעים קשים?
"היתה לי אז כבר חברה, אביבית, שלימים היתה אשתי. היא שלחה לי המון חבילות ומכתבים. פתאום יש געגועים. הבנתי שיש מישהו שמחכה לי בבית. היו לי רגעים קשים שבהם הייתי יושב שעות בטלפון ומדבר איתה. היו ימים של התראות בטחוניות או מזג אוויר קשה, ואז לא היו מגיעות שיירות והיינו נתקעים ולא יוצאים הביתה. אבל יחד עם זאת, יש שבת אחת בעישייה שלעולם לא אשכח. בשבת הזו, ה־9 במאי 98', דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזוין ובית"ר ירושלים זכתה באליפות. זו היתה אחת השבתות האחרונות שלי בצבא. כבר הייתי עם שיער מתחת לכובע וזקן קטן, וחיכיתי רק להשתחרר. זו היתה שבת מיוחדת. היה מזג אוויר מעולה ופינקו אותנו במלא אוכל. במוצ"ש גם עשינו על האש. כל אוהדי בית"ר במוצב הסתובבו עם צעיפים שחורים צהובים. במקום כל כך מבודד בלבנון, לרגע הכל היה פתאום נורמלי. היה טירוף במוצב. כולם קפצו אחד על השני והיו שמחים".
בסוף יוני 1998 סיים גדוד 12 של גולני את קו חורף-אביב בלבנון ללא נפגעים. הלוחם הוותיק משה דוד סיים את הפרק הזה של לבנון בחייו. שמונה שנים אחר כך הוא חזר לארץ הארזים במסגרת מלחמת לבנון השנייה.
"במסיבת השחרור שלי אבא שלי, דניאל, אמר לי: 'סוף סוף אני יכול לישון, אחרי שלוש שנים'. אמא שלי, דינה, הכירה בתקופה שהייתי בלבנון את כל המפות. היא ידעה איפה אני נמצא והיתה צמודה לטלוויזיה 24/7. כשהיה את אסון המסוקים היא ידעה שאני אמור לעבור למוצב בתוך לבנון. היא היתה בלחץ והיסטריה עד שהתקשרתי. מאז לא סיפרתי לה איפה אני", מספר משה דוד בהתרגשות.
"היה אפשר לעשות את זה אחרת"
שנתיים אחרי שהשתחרר, כשהוא כבר עמוק באזרחות ולצד חברתו אביבית, צפה משה דוד ביציאת צה"ל מלבנון והגיש הקלה. "לא היתה ברירה", הוא אומר, "היה צריך לצאת משם. כל השנים האחרונות שישבנו שם היו מיותרות. היו מוצבים מבוטנים בלי סוף וכמעט לא יצאו למארבים. כשחייל נעול בתוך מוצב הוא לא מועיל. הטעות היתה שנתנו לחזבאללה להתעצם בלי להרתיע או להגיב כראוי", מסביר משה דוד שלימים היה כתב צבאי בעיתון 'מעריב', כתב חמישה ספרים על חטיבת גולני והיום הוא בעל חברה לייעוץ תקשורתי, "הנסיגה היתה בלגן מאורגן. התכוננו לזה חודשים ובסופו של דבר, בגלל שצד"ל קרס, יצאנו בצורה מאולתרת תוך ימים. אהוד ברק התחייב פוליטית שייצא מלבנון, וזה מקור הטרגדיה הלבנונית. היה אפשר לעשות את זה אחרת".
9 צפייה בגלריה
אחיקם משה דוד. "לבנון לא תעזוב אותנו" | צילום: שרון צור
(אחיקם משה דוד. "לבנון לא תעזוב אותנו" | צילום: שרון צור )
זוכר שהפציצו את מוצב עישייה?
"לא זוכר. אבל הייתי רוצה לבקר שם עוד פעם. במקום הזה יש את הנופים הכי יפים בעולם".
למה לדעתך המלחמה ברצועת הביטחון נשכחה?
"הרבה העדיפו לא לדעת מה קרה שם, מעבר להרי החושך. אולי יש כאלה שחושבים שמדי פעם התנהל שם קרב וזהו, אבל זו היתה מלחמה לכל דבר. צריך להכיר בתקופה הזו כמלחמה, כפי שהכירו במלחמת ההתשה. לבנון לא עזבה אותנו ולא תעזוב אותנו. חזרתי לשם כחייל מילואים במלחמת לבנון השנייה, ולצערי הרב חיילי צה"ל יצטרכו לחזור לשם במלחמת לבנון השלישית. זו שאלה של זמן. לבנון היא דוגמה טובה לכך שכשמחזירים שטחים אין שלום. מי שרוצה להסתכל למציאות בעיניים, שיסתכל על מקרה לבנון. יצאנו משם, החזרנו הכל והם עדיין נלחמים בנו".
טעינו עם היחס לצד"ל?
"אחת הנקודות הכי כואבות זה היחס שלנו לצד"ל. התמונה הקשה הזו של מאות לוחמים ומשפחותיהם מתדפקים על הגדרות ומתחננים להיכנס לישראל, היא קשה אסטרטגית. היא אומרת 'אל תעזרו לישראל כי ברגע האמת היא תפקיר אתכם'. יש הרבה יוצאי צד"ל שהשתלבו יפה בישראל, אבל יש הרבה שלא, שעד היום משלמים מחיר".
פורסם לראשונה: 15:55, 05.03.20