תחילת פברואר 1997. מדינה ישראל מלווה 73 לוחמים ואנשי צוות של חיל האוויר בדרכם האחרונה. החיילים נהרגו בהתנגשות אווירית מעל עמק החולה בין שני מסוקי יסעור שהובילו לוחמים מחטיבת הנח"ל, חטיבת גולני, חיל השריון ויחידות נוספות למוצבי צה"ל דלעת ובופור ברצועת הביטחון שבדרום לבנון. האירוע הבלתי נתפס הזה מוכר יותר כ'אסון המסוקים'.
סא"ל במיל יפתח גיא. "אני פחות עסוק בענייני כבוד" סא"ל במיל יפתח גיא. "אני פחות עסוק בענייני כבוד"
סא"ל במיל יפתח גיא. "אני פחות עסוק בענייני כבוד"
(צילום: שרון צור)
כמה ימים אחרי האסון הנורא מגיע לפקד על גדוד רכס עלי טאהר, לו שייכים המוצבים דלעת ובופור, הצנחן סא"ל יפתח גיא (55), היום תושב היישוב אלוני אבא שבעמק יזרעאל. גיא, אז בן 32, היה כבר קצין עתיר ניסיון בלבנון, מוערך מאוד, שנחשב ללוחם יצירתי, אמיץ וחד, שחושב מחוץ לקופסה. אלוף פיקוד הצפון באותו זמן עמירם לוין ראה בו את האיש הנכון והמתאים ביותר לשקם את הגדוד שספג מכה קשה כל כך.
סא"ל גיא פיקד כאמור בגזרתו על מוצב הבופור ועל מוצב דלעת - המוצב הצפוני ברכס עלי טאהר, שהוקם בשנת 1982, בתום מלחמת לבנון הראשונה. המטרה של מוצב דלעת היתה לתצפת על העיר השיעית נבטיה והמרחב שמסביב לה. את המוצב איישו לוחמי חי"ר, צוות טנקים, מודיעין, גששים, צוותי תצפית וצוות 'קשת' - מכ"ם קרקעי נייד שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה.
גיא. "השנים שבהן גדלתי היו השנים של טרור הפת"ח"גיא. "השנים שבהן גדלתי היו השנים של טרור הפת"ח"
סא"ל במיל' יפתח גיא. "השנים שבהן גדלתי היו השנים של טרור הפת"ח"
(צילום: שרון צור)
המוצב היה בנוי כמו רוב מוצבי צה"ל החודרים: סוללת עפר גבוהה הקיפה אותו ובתוכה תעלות לחימה ועמדות תצפית, חצר קטנה במרכז, מגורים בתוך בונקר־צוללות, מטבח, מקלחות וחמ"ל. בכניסה למוצב היה משטח רק"מ ומנחת מסוקים. בשנות ה־80 האויב היה בעיקר ארגונים פלסטיניים, אך החל משנות ה־90 האויב העיקרי היה ארגון החזבאללה. בליל ה־24 במאי 2000 פונה המוצב ופוצץ על ידי פלוגת פלנ"ט נח"ל בפיקוד רן כהנא.
במלאת 20 שנה ליציאת צה"ל מלבנון חזרנו למג"ד רכס עלי טאהר בתקופה שאחרי אסון המסוקים. איך הצליח לשקם את הגדוד מהטרגדיה הבלתי נתפסת, איך מנע אסון גדול במוצב דלעת, מה יחסו אז והיום לארגון 'ארבע אמהות' ולאיזו תובנה חינוכית הגיע בעקבות השירות הממושך בלבנון.
הצבא קרא לו לחזור
יפתח גיא נולד, גדל והתחנך בקיבוץ כפר גלעדי שבגליל העליון. הוא סיים תיכון בעמק החולה, יצא לשנת שירות ובנובמבר 1984, שנתיים אחרי שהסתיימה מלחמת לבנון הראשונה, התגייס לגדוד 50 של הצנחנים במסלול ייעודי לפיקוד - פלוגה ג', מחלקה 2. "כפר גלעדי הוא קיבוץ של 'השומר', שאתוס ההגנה על בטחון המדינה נוכח בו בצורה מאוד בולטת. בטקס בר המצווה מקבלים נשק, כמובן בצורה סמלית", מסביר גיא איך הגיע להתנדב לצנחנים, "השנים שבהן גדלתי היו השנים של טרור הפת"ח, שכלל חדירות לישראל ופיגועי מיקוח, וכמובן קטיושות על קרית שמונה. אבי, עמי, היה מראשוני הצנחנים, ככה שלא היתה שאלה בעניין הזה".
"צריך להגיד בכנות שדי אהבנו את לבנון. זה אפשר לנו להיות גיבורים, אפשר לנו להרגיש חשובים. היינו אז צעירים וטיפשים ולא הבנו את המחיר שנצטרך לשלם"
המסלול המיוחד שאליו התגייס סא"ל במיל' גיא כלל טירונות במחנה 80, אימון מתקדם בבית סחור, קורס מ"כים, מ"כ בפלוגה, קורס קציני חי"ר בבה"ד 1, מ"מ בגדוד 50, לאחר מכן סמ"פ ולבסוף מ"פ של פלוגת מסלול נובמבר 1988. במשך חמש שנים, מגיוסו בשנת 1984 ועד שהשתחרר בשנת 1989, עשה גיא היכרות משמעותית עם לבנון. "כחייל מסלול עלינו לתפוס קו בבקעה בלבנון עוד לפני הנסיגה לרצועת הביטחון. יאיר גולן היה אז המ"פ", הוא נזכר בפעם הראשונה שלו בארץ הארזים, "שכבנו מול הסורים ועשינו פטרולים שקראו להם 'חרגולים' על רכס ג'בל ברוך. יום אחד הודיעו לנו להיות מוכנים לתנועה אחורה. בבוקר עלינו על הנגמ"שים, חזרנו לארץ וצה"ל התייצב ברצועת הביטחון. הפעם השנייה שלי בלבנון היתה כשהייתי מ"מ במוצב גלגלית, שנמצא מעל כפר גלעדי, והפעם השלישית היתה כשכבר הייתי מ"פ במוצב יקינטון בגזרה המערבית".
בסוף שנת 1989 השתחרר גיא מהצבא, אז בדרגת סרן, ויצא לטיול הגדול בדרום אמריקה. כשהיה באקוודור קיבל מברק בהול מהארץ עם הצעה להתמנות למ"פ עורב צנחנים, אך הוא דחה את ההצעה והמשיך בטיול. אחרי שחזר לארץ פנה ללימודים, אבל שוב, באמצע שנת 1992, הצבא קרא לו לחזור ולהתמנות לסמג"ד גדוד 101 של הצנחנים. הפעם נענה גיא להצעה, עלה שוב על מדים והגיע לגדוד, שמפקדו היה אז סא"ל שרון דוידוביץ. בתום ארבעה חודשי אימון בנבי־מוסא עלה גדוד 101 בתחילת 1993 לפעילות מבצעית בלבנון, בגזרת רכס רמים. גיא חזר בפעם הרביעית לארץ הארזים.
יפתח גיא בשירותו בצנחנים  יפתח גיא בשירותו בצנחנים
יפתח גיא בשירותו בצנחנים
(רפרודוקציה: יוסי וקנין)
"בקו הזה, המג"ד שרון עבד עם שתי הפלוגות הוותיקות, המסייעת שישבו במוצב על הגדר והפלחוד שישבו במוצב החודר טייבה. אני עבדתי עם שתי הפלוגות הצעירות, שישבו במוצבים על הגדר. הפעילות כללה סיורים ומארבים. ואז קרה האירוע עם פלוגת הפלחוד", מתחיל גיא לספר על האירועים הקשים שלא עוזבים אותו עד היום, "כוח בפיקודו של המ"פ אלעד בן דוד ז"ל יצא ל'טווס' בסלוקי. אלעד, שהיה קצין מקצוען, זיהה פתאום תיל שעובר במעלה הסלוקי. הוא עצר את הכוח, קרא לסגן שלו - המ"מ סגן משה ברי ז"ל - והשניים הרימו משקפת ותצפתו על השטח החשוד. אלעד אמר, נחלץ מפה אחורה. הוא ביקש מהקשר שלו, פיטר רפפורט ז"ל, שיביא לו דקר כדי לחלץ לאחור. פיטר עשה צעד קדימה ודרך על 'מוקש נעל' שהפעיל את כל המטענים בזירה. אלעד, משה ופיטר נהרגו במקום. חיים דסה שעמד לידם וגיא אוכפלד שעמד טיפה יותר גבוה נפגעו קשה מאוד. הרופא שהיה עם הכוח, ד"ר אלכס מרגוליס, עשה שם פעולות הרואיות והציל את החיים של שניהם. למחרת יצאנו להלוויות ואחרי שחזרנו התכנסנו עם המח"ט מתי הררי, והחלטנו להשאיר את הפלוגה בטייבה. שבועיים אחר כך, כוח מאותה פלוגה יצא למארב בשני כוחות - מתריע והולם. המארב הזה הסתיים בירי כוחותינו על כוחותינו ובתוצאה קשה מאוד של ארבעה הרוגים".
שבוע אחרי האירוע הקשה והכואב של פלוגת הפלחוד נתקל כוח מפלוגה צעירה בחוליית מחבלים; הכוח הורג שניים מהם, ושניים אחרים מצליחים לברוח. סא"ל גיא היה זה שהכין את הכוח למארב, ניהל את האירוע מהחפ"ק וגם זה שנתן את הפקודה לא להסתער על שני המחבלים שברחו, לאחר שלמאגיסט היה מעצור בנשק. "עם אור ראשון הגעתי עם כוח חילוץ לזירת ההיתקלות וסרקנו את השטח. בתחקיר אמר מח"ט הצנחנים ישראל זיו (שמונה במהלך הקו במקומו של מתי הררי - י.ו) שהכוח לא עמד במשימה. התווכחתי איתו ואמרתי לו שכן, כי כל החיילים כאן. במקום הזה חלחלה לי ההבנה שהמלחמה פה היא על כמה מחבלים נהרוג. בעקבות האירוע הזה אימצתי את התובנה שמה שחשוב זה לא כמה מחבלים נהרוג, אלא כמה חיילים שלנו יישארו בחיים".
אחרי הקו המדמם והכואב ברכס רמים, שבו איבד גדוד 101 שבעה מפקדים ולוחמים, עזב גיא את החטיבה ועבר ללמוד בפו"מ במשך שנתיים.
"מלחמה על כל נפש"
במהלך לימודיו בפו"מ לא חשב גיא שישוב עוד לשרת בלבנון, אבל המציאות הכתיבה אחרת. ב־4 בפברואר 1997 אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. 73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו. אחד ההרוגים היה סא"ל משה מועלם ז"ל, מפקד גדוד רכס עלי טאהר. מי שאלוף פיקוד הצפון דאז עמירם לוין בחר בו להחליף את מועלם היה סא"ל גיא.
דלעת, מבט לכיוון מערב דלעת, מבט לכיוון מערב
דלעת, מבט לכיוון מערב
( צילום: גיל רהב)
"אסון המסוקים היה אסון ברמה לאומית ואני נקראתי לדגל", מספר גיא בכאב, "להגיע לפקד על גדוד רכס עלי טאהר אחרי אסון המסוקים היה איום ונורא. זה היה להיכנס לגדוד שהתפרק. 65 הרוגים (המספר לא כולל את שמונה אנשי צוות חיל האוויר), כולם מהגדוד. עליתי למוצב הבופור כשהיחידות שספגו את האבידות עדיין שם. נכנסתי לחדר המג"ד כשהציוד של משה מועלם ז"ל עדיין על המיטה שלו. בעצם עשיתי תהליך של בניית הגדוד מחדש".
מפקדת גדוד רכס עלי טאהר ישבה במוצב הבופור וביום הראשון של גיא בתפקיד, שיירה שעשתה את דרכה לבופור עלתה על מטען ליד כפר ארנון וגם נורו אליה שני טילים. חובש חטיבה 769 אבנר חזי ז"ל נהרג ואחד הגששים נפצע קשה.
"'ארבע אמהות' היו אויב מר. חזבאללה הפעיל יותר לחץ בעקבות המאבק שלהן. אז כעסתי עליהן. היום הן הגיבורות שלי. הן הובילו מהלך שאין הרבה כדוגמתו"
"בעקבות האירוע אני לוקח איתי צוות של הנח"ל ונכנס לכפר ארנון. אמרתי לעצמי שאני חייב לייצר תדמית של 'המשוגע' החדש שהגיע ואיתי לא משחקים. אחרי שעשינו רעש וצלצולים ביקשתי שיקחו אותי למוכתר של הכפר. ביקשתי מהגשש יוסף להגיד לו שיש עכשיו מפקד חדש ושחזבאללה לא יהיה בכפר. זה היה מסר קצר, אבל יוסף דיבר איתו כמה דקות. אחרי שחזרנו למוצב הגיעה תלונה מהאו"ם שאני מאיים על המוכתר של כפר ארנון שאהרוס בתים ואשרוף שדות. לאחר השיירה הזאת ועם התודעה שנטעה בי בקו של 101 אני אוסף את המפקדה ואומר: 'אבנר חזי ז"ל היה ההרוג האחרון שלנו. המלחמה שלנו עכשיו היא על כל נפש'. התודעה הזו נבעה משתי סיבות: האחת, הבנה עמוקה שצריך לשמור על חיי אדם והשנייה, שהמלחמה כרגע היא גם על דעת הקהל בישראל והאמונה שלי שצריך להישאר בתוך לבנון. כבר אז הבנתי שהיכולת להישאר בלבנון תלויה בחוזק של החברה הישראלית, שצריכה לשאת את המחיר. ככל שהמחיר יהיה נמוך, כך נצדיק את השהייה בלבנון".
עמדת המודיעין של דלעת עמדת המודיעין של דלעת
עמדת המודיעין של דלעת
( צילום: גיל רהב)
כמפקד גדוד רכס עלי טאהר חילק גיא את זמנו בין מוצב הבופור למוצב דלעת, כשכל העת הוא מנהל קרב מוחות מול ארגון חזבאללה. המטרה שלו היתה להיות כל הזמן צעד אחד לפני המחבלים. "הכנו המון תרחישים כדי שנהיה אלה שמובילים ולא אלה שמובלים", הוא מסביר.
חלק מהזמן ישב גיא כאמור במוצב דלעת, שהיה במרחק של שמונה קילומטרים מהבופור. "מוצב דלעת ישב מעל נבטיה ותבנית, מרחבים מיושבים בצפיפות שנשקו לקו המגע איתנו, כך שזה אפשר למחבלים לפעול משולי השטח הבנוי", זוכר גיא היטב את הגזרה, "למוצב הזה היה קושי גדול נוסף, שהשלוחה שעליה הוא ישב היתה מיוערת. כל המדרון המערבי שירד לכיוון נבטיה ותבנית היה מיוער בחורש ים תיכוני. בעצם, מאז אירוע ה'בז' – אירוע שבו כוח נח"ל שיצא מדלעת וערך מארב בנקודה שנקראה 'בז' נפל למארב של חזבאללה וספג חמישה הרוגים - לא היתה כניסה של חיילינו לאזור המיוער. כשהגעתי לדלעת הבנתי שהפיגוע האסטרטגי הבא יהיה באזור המיוער. ניהלתי מול הפיקוד מאבק להיכנס לשם. התפיסה שלי היתה שככל שנצא יותר קדימה, נהיה יותר בשטח ונשלוט בו, ככה יהיו לנו פחות נפגעים.
גיא. נקרא לדגלגיא. נקרא לדגל
סא"ל גיא. נקרא לדגל
(צילום: שרון צור)
"אחרי מאבק קיבלתי אישור לפתוח את ציר הרק"ם שבתוך המדרון המיוער, שצה"ל לא נכנס אליו כבר שנתיים. עשינו נוהל קרב ויצאנו לפתוח את הציר. תוך כדי פתיחת הציר, הגשש עצר אותי והצביע אל תוך הסבך - שם הוסתר מאגר חומר נפץ שיכול היה להרים באוויר שתי שיירות. המון מוקשים ומטענים. היה ברור לנו שמתבשל אירוע גדול. חזרנו לדלעת והזעקתי למקום כוח יהלום שמלכד את כל האזור. חיכינו שבועיים שמישהו יגיע וכשזה לא קרה, פוצצנו עצמאית את כל השטח".
התקופה שבה פיקד גיא על מוצב דלעת היתה עמוסה אירועים, כשהחודשים אוקטובר ונובמבר 1997 היו עמוסים במיוחד. "כמעט בכל יום נורו פצמ"רים על דלעת או שהיה ירי נ"ט. דלעת היה מוצב שכל הזמן חטף. היתה הרבה לחימה. כל אירוע כזה נמשך חצי יום. אם לא היו נפגעים, אף אחד בארץ לא שמע על זה בחדשות. בכל פעם שהיה ירי פצמ"רים היה חשש שהחזבאללה עושה תרגיל הטעיה במטרה לחטוף חייל. ליד מוצב דלעת היה מוצב הדר שאותו אייש צד"ל. מדי פעם אנחנו היינו מאיישים אותו. באחת ההפגזות על המוצב נהרג סגן אבי בוק ז"ל. פגע בו פצמ"ר בתוך תעלת הקשר".
"היו לי שאלות גדולות"
באפריל 1998, כשנתיים לפני היציאה מלבנון, סיים גיא את תפקידו כמפקד רכס עלי טאהר עם 15 פצועים ושני הרוגים. למעשה, הוא נפרד מלבנון והתמנה לפקד על הפנימייה הצבאית בחיפה למשך שנתיים, אבל בפועל נשאר שם 13 שנה. בשנת 2010 השתחרר מהצבא ופנה ללימודים במכון מנדל למנהיגות חינוכית. לאחר הלימודים ניהל בית ספר בתפן ועבד כסגן מנהל מינהל חברה ונוער במשרד החינוך בירושלים. לפני כחודש מונה למנהל אגף החינוך במועצה האזורית עמק יזרעאל. הוא נשוי לנעה ואב לשלושה.
רכס עלי טאהר רכס עלי טאהר
רכס עלי טאהר
(צילום: גיל רהב)
במרחק של 20 שנה מהיציאה מלבנון, היתה הצדקה לשבת ברצועת הביטחון 15 שנה?
"היום אני יודע שלא. אז שכנענו את עצמנו שאם לא נשב ברצועת הביטחון, המגע עם חזבאללה יהיה על גדר. הנחת המוצא היתה שכדי להגן על היישובים צריך לשהות ברצועת הביטחון. חזבאללה היה אז כוח קטן שניסה לגרש את הכובש, והוא כל הזמן הלך והתחזק - ואת זה לא הבנו. זו היתה טעות חמורה לשהות שם. כל שנה נהרגו לנו על אדמת לבנון כ־30 מטובי חיילינו, ואני שואל, בשביל מה? כך מצאתי את עצמי שנה אחרי הנסיגה אומר לחניכים שלי בפנימייה שמאזרח במדינה דמוקרטית לא רק נדרש ללכת להצביע או לשרת, אלא להיות אזרח משפיע, מעורב, אקטיביסט, שלוקח אחריות ונוקט יוזמה. כי הכוח, העוצמה והשכל הם בקרב העם ולא רק בקרב הממשלה".
איך הרגשת עם ארגון 'ארבע אמהות', שנולד מיד אחרי אסון המסוקים?
"הן היו אויב מר, מכמה סיבות. הן שמטו את הקרקע האידיאולוגית שבה השתמשנו כדי לטפח את רוח הלחימה – הגנה על יישובי הצפון, וכשהחיילים יצאו הביתה לחופשה הם שמעו שהם סתם מסכנים את חייהם בלבנון. ואז התחילו גם הפגנות וגם דעת הקהל השתנתה. חזבאללה הפעיל יותר לחץ בעקבות המאבק שלהן. הרגשנו איך ההתקפות מתעצמות. אז כעסתי עליהן. היום, במרחק השנים, הן הגיבורות שלי. מתוך אמונה בדרך הן יצאו החוצה להילחם את המלחמה שלהן, ובעצם הובילו מהלך שאין הרבה כדוגמתו".
יפתח גיא עם אורנה שמעוני מארגון 'ארבע אמהות' יפתח גיא עם אורנה שמעוני מארגון 'ארבע אמהות'
יפתח גיא עם אורנה שמעוני מארגון 'ארבע אמהות'
( צילום: פרטי)
איך הרגשת בליל ה־24 במאי 2000, ליל היציאה מרצועת הביטחון?
"תימהון גדול. היו לי שאלות גדולות, כמו לאן זה ייקח אותנו. לא שמחתי מהיציאה מלבנון, כי אז עוד חשבתי שצריך להישאר שם".
מפריע לך שהלחימה ברצועת הביטחון לא מוכרת כמלחמה?
"אני פחות עסוק בענייני כבוד. נלחמנו שם ושילמנו מחירים כבדים מאוד, בגוף ובנפש. סחבתי משם לא מעט מטענים שרק בשנים האחרונות אזרתי אומץ לטפל בהם. זה לא יעלה או יוריד בעיניי אם יקראו או לא יקראו לתקופה הזו מלחמה. צריך להגיד בכנות שדי אהבנו את לבנון. זה אפשר לנו להיות גיבורים, אפשר לנו להרגיש חשובים, בעלי ערך ולממש את עצמנו. כל חייל רוצה לממש את ייעודו, ולנו בלבנון זה ניתן במנות גדושות. היינו אז צעירים וטיפשים ולא הבנו את המחיר שנצטרך לשלם".
מדוע התקופה נשכחה מהתודעה הציבורית?
"לכל דור היתה את הזכות להגן על הארץ. עד היום, כל דור עשה את זה במסירות, במקצועיות ובהצלחה גדולה. אנחנו הצבא הכי טוב בעולם שנלחם מול גרילה, ועשינו את זה טוב. יש לי הרצאה על התקופה שהמסר שלה הוא חינוכי - אני רוצה שיהיו פה אזרחים לוקחי אחריות. אני פוגש חבר'ה צעירים ואני שומע שהם לא שכחו את התקופה הזו. כשאני מדבר על בופור יש סוג של הילה. הלחימה שם היתה אחרת, לא כמו בעזה. לחימה בניחוח וייטנאמי. אני לא מרגיש שהתקופה הזו נשכחה".
פרסום ראשוני: 13:27 , 19.03.20