לפני כחודש, רנ"ג עופר וקנין מקצרין - איש החימוש הוותיק של חטיבה 188 - פשט את המדים, אחרי 32 שנות שירות בחיל השריון. וקנין התגייס לצה"ל בשנת 1988, כילד בן 18 שזה עתה סיים תיכון. עתה, בשנת 2020, הוא משתחרר כאדם בוגר, איש משפחה בן 50, עם רזומה מטורף של פעילות מבצעית - מלחמות, מבצעים וכמובן הלחימה ברצועת הביטחון בדרום לבנון.
עופר וקנין, בבסיס החטיבה  עופר וקנין, בבסיס החטיבה
עופר וקנין, בבסיס החטיבה
(צילום: שרון צור)
בחיל השריון נחשב וקנין לאגדה. חייל מקצועי, מסור, ערכי, נחוש וספוג מוטיבציה שזכה עם השנים - ביושר, יש לציין - לכינוי המכבד 'האבא של החיילים'. 32 שנים שירת באותה חטיבת שריון, מתוכן 30 שנים רצופות בגדוד 53. לא פלא שיש כאלה שאומרים עליו שהוא ראה הכל.
ואכן וקנין עבר לא מעט, כשהתקופה שעיצבה את אישיותו והשפיעה באופן הדרמטי ביותר על המשך שירותו היתה השנים שבהן שירת באזור הביטחון בדרום לבנון. לרגל 20 שנה ליציאה מלבנון מביא וקנין את הסיפור של אלה שקולם כמעט אף פעם לא נשמע, החיילים המוגדרים כתומכי לחימה. הוא אמנם לא שכב במארבי בטן מעבר לקו האדום, הוא לא ירד ועלה חזרה את הסלוקי וגם לא יצא למארבי ארטישוק, אבל הוא סיכן את חייו כמו כל אחד מאותם לוחמי שריון, צנחנים, גולני, נח"ל וגבעתי. וקנין אייש כמעט את כל המוצבים החודרים בגזרה המערבית והמזרחית, מרותם במערב ועד ריחן במזרח. נסע בשיירות, טחן שמירות, יצא לחילוצים תחת אש והתחמק מפצמ"רים. הוא וכל אותם חיילים המוגדרים כתומכי לחימה היו שותפים מלאים ל־15 שנות הלחימה של צה"ל ברצועת הביטחון, ולמאמץ להגן על יישובי הצפון.
וקנין בשיירה למוצב עישייה, סמוך לגשר חרדלה וחורשות הארזיםוקנין בשיירה למוצב עישייה, סמוך לגשר חרדלה וחורשות הארזים
וקנין בשיירה למוצב עישייה, סמוך לגשר חרדלה וחורשות הארזים
( צילום: פרטי)
"הייתי כלב שמירה"
וקנין נולד וגדל בבת ים. ביוני 1988 סיים ללמוד בתיכון המקצועי 'שבח מופת' בתל אביב והתגייס לחיל החימוש, בתפקיד מכונאי טנקים. "כבר בתקופת התיכון אמרו לנו שהייעוד שלנו בצבא הוא מכונאי טנקים, שזו הדרך שלי", הוא מספר, "חלק מהחברים התנגדו כי הם רצו להיות לוחמים. מבירור שעשיתי הבנתי שאני יכול גם להיות מכונאי טנקים וגם לשרת ביחידה לוחמת, וזה גם היה התנאי שלי. עשיתי קורס מכונאי טנק 'שוט' בבה"ד 20 ושם שמעתי בפעם הראשונה בחיי על חטיבת ברק – 188. בסיום הקורס ביקשתי להצטרף לחטיבה הזו, אבל בלי שכיוונתי לזה סיימתי כאחד המצטיינים בקורס והחליטו להשאיר אותי בבה"ד 20 כמדריך. אני, כמובן, סירבתי".
"בתקופה הזו, שנת 1989, היה רגוע בבופור. זה היה פסטורלי. לבנון מדינה יפה. נסענו בשיירות והתושבים המקומיים עשו לנו שלום, אז נסענו ברכבים לא ממוגנים"
בדצמבר 1988 הגיע וקנין לאוגדה 36 שישבה בצומת נפח ושובץ, כפי שרצה, בחטיבה 188. עם הגיעו לחטיבה הופנה לפלוגה ב' בגדוד 53, שישב אז במחנה סופה ברמת הגולן. "לכל פלוגת טנקים יש נגמ"ש פלוגה עם קשר, חובש וחוליה טכנית, שכוללת טכנאי צריח, שלושה מכונאי טנקים וחשמלאי טנקים. בהמשך, אחרי שעברנו למרכבה סימן 3, התווסף גם טכנאי מערכות אש. בשגרה אנחנו מטפלים בטנקים ועושים להם בחינות. בפעילות מבצעית הנגמ"ש למעשה משמש כאמבולנס בשטח. אם יש אירוע והטנק נפגע אנחנו קודם כל מחלצים את הפצועים, אם יש כאלה, ורק אחר כך מטפלים בבעיות הטכניות של הטנק".
קבלת הפנים של וקנין בגדוד היתה אימון בחורף קשה מאוד ומיד אחר כך, לקראת אביב 1989, הוא עלה לראשונה לתפוס קו בלבנון. הפלוגה שלו איישה את המוצבים בגזרה המזרחית - עיישה, בופור, דלעת וכאוכבה. וקנין שובץ במוצב הבופור, כמכונאי טנקים שאחראי על כל המוצבים בגזרה.
"לפני שהגעתי לבופור דיברו איתי כל הזמן על המקום. מהרגע שהגעתי לגדוד רציתי להגיע אליו. עליתי לבופור בשמחה גדולה, אבל כשהגעתי לשם הבנתי שאני הולך לשמור, כל עוד אין לי משהו אחר לעשות. האמת שבקו הזה הייתי כלב שמירה. שמרתי ללא הפסקה. כשהיו תקלות הגעתי וטיפלתי. בבופור שמרתי בעמדה הצפונית שכונתה 'הלבן', בגלל שפנתה לכיוון החרמון. לשמור בה היה אחד הדברים המפחידים שזכורים לי בחיים. עמדה חשוכה מוות וקצת רחוקה מהמוצב. כשהגעתי למוצב אמרו לי שיהיה לי מעניין בעמדה הזו. לא הבנתי למה, אבל אחרי כמה ימים, באמצע הלילה התחיל ירי בלי הפסקה. בהתחלה לא הבנתי אם יורים עליי. אחר כך אמרו לי שהארגונים הלבנוניים יורים אחד על השני.
וקנין כחייל צעיר בג׳בל בלאט וקנין כחייל צעיר בג׳בל בלאט
וקנין כחייל צעיר בג׳בל בלאט
(צילום: פרטי)
"האמת שבתקופה הזו, שנת 1989, היה רגוע בבופור. זה היה פסטורלי, לבנון מדינה יפה. נסענו בשיירות והתושבים המקומיים עשו לנו שלום, אז נסענו ברכבים לא ממוגנים. זוכר את התקופה הזו ככיפית. השתתפתי אז בהמון שיירות".
בשלוש השנים שלו כחייל סדיר היה וקנין בלבנון, במצטבר, כשנה וחצי. כל כמה חודשים הוא עלה עם הפלוגה לאייש מוצב חודר. רוב התקופה, וגם אחרי שנכנס לקבע, איישה הפלוגה שלו בעיקר את הגזרה המערבית, כשהוא עצמו נמצא הרבה במוצב רותם, המשקיף על הים התיכון ואזור צור.
באוקטובר 1993 התחתן וקנין (בשנת 1998 עזב את בת ים ועבר לגור בקצרין) - אז כבר איש קבע בתפקיד מפקד החוליה הטכנית - ומיד אחר כך עלתה הפלוגה שלו לתפוס את גזרת רכס רמים. ב־10 בדצמבר 1993 פגש וקנין לראשונה את הצד הכואב והקשה של לבנון.
סגן הראל שרם ז"לסגן הראל שרם ז"ל
סגן הראל שרם ז"ל
(צילום: מתוך דף הפייסבוק לזכרו)
"באחת השבתות שנשארתי קיבלתי דיווח על תקלה בטנק שישב במוצב טייבה. זה היה יום שישי. עליתי על שיירה שנכנסה למוצב ושם פגשתי את הראל שרם ז"ל, מפקד מחלקה 4 של פלוגה ג' של הגדוד. הוא אמר לי שיש לו בעיה בדלת ממסרת שנפתחת לו באמצע תנועה ושהוא ממהר כי הוא חייב לצאת להתמקם כבר בעמדה. הצעתי לו שלא ייסע ככה כי זה יכול לפגוע ביכולת האש של הטנק, אבל הוא מיהר ורק בדיעבד הבנתי למה. הוא רצה להדליק נר ראשון של חנוכה לפני כניסת השבת. הוא רצה להגיע לעמדה, להתמקם ולהדליק נר. הוא היה בחור נחמד מאוד. הצעתי לו איזה פתרון והוא יצא למשימה שהיתה באזור השומריות, עמדה שנקראה '10 יונה'. פתאום התחילה מהומת אלוהים. ירו על המוצב פצמ"רים בלי הפסקה ותוך כדי הודיעו שירו על הטנק של הראל. הטנק למעשה חטף שני טילי סאגר והראל נהרג במקום. מפקד מחלקה 3 של פלוגה ג', עודד בסיוק, שגם היה באותו יום בטייבה, יצא מהר לחילוץ. אני, שהייתי בעמדה, ראיתי איך הטנק של בסיוק שועט במהירות לחילוץ כשכל הזמן יורים עליו טילים. הייתי בהלם איך הוא שעט ככה לכיוון הטנק הפגוע. זה היה אירוע קשה. מאז ועד היום נמנעתי מלהיפגש עם המשפחה של הראל ז"ל. יש לי איזה סוג של פחד. הפנים שלו חקוקות לי בזיכרון. רק עשר דקות לפני שנהרג דיברנו. במהלך השנים יצא לי לפחות בעשרים מקרים לחלץ הרוגים מתוך טנקים. אני זוכר את כולם".
"היה הבזק ענק"
ב־20 במרץ 1995, ביום הולדתו ה־25, עלה וקנין עם הפלוגה שלו לתפוס שוב את גזרת המוצבים החודרים בגזרה המזרחית, ברכס עלי טאהר. באותו יום הגיע ל'משטח הלבן' בשער העגל (שער כניסה ללבנון) קצת באיחור, לכן שובץ בשיירה למוצב הבופור במשאית ספארי שנשאה ציוד. "זו היתה שיירה אדירה של לפחות ארבעים כלי רכב, שבצומת T התפצלה. חלק מהשיירה המשיך למוצב דלעת והחלק השני, בפיקודו של המג"ד שלנו ארז לזובר, המשיך לבופור. ישבתי בספארי מאחור וכשהגענו לעלייה באזור כפר ארנון הנהג אמר: 'הנה הגענו לאזור המסוכן'. השיירה עצרה וכולנו ירדנו מהכלים והשתופפנו בצד. לפני השיירה הזו עליתי לבופור בשיירות לפחות 150 פעמים, ואני לא זוכר שעשו דבר כזה. שאלתי מה הסיפור ומישהו ענה לי: 'כל הרכבים עולים עם נהג ומלווה ושאר החיילים עולים ברגל, כי באזור הזה יש חשש לירי טילים'. אני מסתכל למעלה ואני רואה את הבופור, נקודה רחוקה מאוד. אמרתי שאני לא עולה את זה ברגל, אז הרס"פ של הפלוגה סיכם איתי שאעלה במשאית".
החיילים החלו בתנועה למוצב והשיירה המשיכה לנסוע כשוקנין לא יודע עדיין שקיבל החלטה גורלית, שעלולה לעלות לו בחייו. המשאית בה נסע הגיעה לנקודת ה־J, עיקול חד וחשוף לירי טילי נ"ט, שנמצא כמה מאות מטרים לפני הכניסה לבופור. באותה העת - כפי שהתברר בדיעבד - ארבו לשיירה באזור עיקול ה־J שלוש חוליות של מחבלי חזבאללה.
"פתאום אני רואה טיל שמגיע מצד שמאל ומפספס את המשאית שלנו במטר וחצי. ואז עוד טיל סאגר מגיע ופוגע במשאית שלפנינו. היה פיצוץ אדיר והבזק ענק. הטיל פגע בבלון גז שהיה במשאית", מתאר וקנין את האירוע שדי שינה את חייו, "מההבזק לא ראיתי כלום במשך כמה שניות. ואז הגיע עוד טיל שפספס אותנו בחצי מטר. קפצתי מהמשאית ונפלתי לתוך ואדי. בנפילה סובבתי את כף רגל ימין בצורה קשה מאוד. לא הצלחתי להזיז אותה. נשכבתי שם בוואדי. מי שהיה לפנינו רץ מהר למוצב ומי שהיה מאחורינו נסוג. ירו עלינו עוד שלושה טילים ואחר כך ירו עלינו בנשק קל. הכדורים עברו מעל הקסדה. שמעתי את השריקות שלהם. זה הצמיד אותי לאדמה. ואני כל השירות רציתי להיתקל, אבל לא יכולתי להגיב כי לא יכולתי להרים את הראש. פתאום הנהג, שהיה מילואימניק, החל לצרוח עליי לעבור לצד שבו הוא נמצא. הוא לא עזב אותי: 'אתה חייב לזוז מהמשאית'. זחלתי מתחת למשאית, עברתי לצד שלו ונשכבנו שם מתחת לקיר בטון. הירי לא הפסיק והוא היה מדויק. חשבתי שהכדור הבא יפגע בי. זה פחד שאי אפשר להסביר אותו. אי אפשר לתפקד. אחרי כמה זמן התותחנים התחילו לירות לאזורים שולטים במרחב והחזבאללה ירה עלינו פצמ"רים כמו גשם. אחרי כמה זמן האש שככה. התפניתי לבופור ואחרי שלושה ימים פינו אותי בשיירה לארץ.
וקנין. "אין מוצב שלא  הייתי בו".וקנין. "אין מוצב שלא  הייתי בו".
וקנין. "אין מוצב שלא הייתי בו".
(צילום: שרון צור )
"בעקבות האירוע הזה ביקשתי לעזוב את הפלוגה המבצעית ולעבור לפלוגת צמ"פ שישבה בבסיס ברמת הגולן. מאז אותו אירוע עליתי עוד כמה פעמים ללבנון, אבל זה היה מלווה בפחד בריא. הייתי בסוג של הלם קרב מהאירוע הזה. היה לי מזל בלבנון".
"מתגעגע מאוד לאנשים"
עד ליציאת צה"ל מלבנון יצא לוקנין לשהות במצטבר כמה שנים בכל מרחב רצועת הביטחון. יש לו פז"מ מכובד מאוד וגם חוויות שנצרבו בו לכל החיים; ולכן יש לו גם את היכולת לענות לשאלה האם השהייה הממושכת שם היתה מוצדקת. "זו לא היתה טעות לשבת שם. הגנו על יישובי הצפון. הרגשנו שאנחנו שומרים על המדינה. עשינו פעילות חשובה מאוד. אם לא היינו שם, מאות אזרחים היו נהרגים", קובע וקנין נחרצות ומוסיף: "בדיעבד, אולי היה אפשר לצאת כמה שנים לפני שנת 2000. אני לא מבין למה המלחמה הזו נשכחה, כי זו היתה תקופה שאימנה את צה"ל בצורה הכי טובה. אבל היה לזה מחיר כבד".
כשמדברים על לבנון לא מדברים על תומכי לחימה כמו אנשי חימוש, אלא בעיקר על חיילי החי"ר שהיו שם. זה מעליב אותך?
"כשהייתי חייל כן, אבל כשחתמתי קבע הגישה שלי כבר השתנתה. הייתי רואה את הלוחמים בטנק יוצאים למארבים ומסכנים את עצמם, אבל גם אני הייתי יוצא לפעמים לחלץ אותם ומסכן את עצמי. עם הזמן הבנתי שאני בורג חשוב בגדוד. אספר על אליעזר חזן, שהיה רס"ר מטבח אגדי בחטיבה. יום אחד המטבח של הבופור חטף פצמ"רים והיו חייבים חייל טבח שיתנדב לעלות למעלה לשקם אותו. כל החיילים ברחו מהפחד. אליעזר, שהיה חייל וותיק בן 45, התנדב. הוא עלה לבופור בשיירה שנפגעה מטילים ושני חיילים נהרגו. בבופור הוא אכל פצ"מרים ושיקם את המטבח, כדי שיהיה אוכל לחיילים. הוא אלוף העולם מבחינתי. הוא תומך לחימה, בסך הכל טבח, אבל הוא היה בבופור, בקו ראשון, וחטף טילים. הטילים שירו חזבאללה לא הבדילו בינו לבין לוחם שישב בטנק.
"הפנים של הראל ז"ל חקוקות לי בזיכרון. רק עשר דקות לפני שנהרג דיברנו. במהלך השנים יצא לי לפחות בעשרים מקרים לחלץ הרוגים מתוך טנקים. אני זוכר את כולם"
"עד לפני חודש הייתי המשרת הוותיק בצה"ל, שהכי הכיר את רצועת הביטחון. אין מוצב שלא הייתי בו. המקום הזה בנה אצלי את ההבנה כמה אני חשוב, שאני לא רק תומך לחימה. אנחנו, תומכי הלחימה, הסתכנו כמו כולם. גם טבחים יכולים לטפוח לעצמם על השכם".
לפני חודש הוא פרש מצה"ל, כשבשנתיים האחרונות לשירות היה מנהל עבודה בחימוש או טנ"א (טכנולוגיה ואחזקה) של החטיבה. "כל השירות עשיתי פה. שירתי הכי הרבה בחטיבה 188 אי פעם", הוא אומר בסיפוק ובגאווה, "אני כבר חודש משוחרר ומתגעגע מאוד לאנשים. החטיבה הזו היא המשפחה שלי. זה קצת חסר לי".
"נשכבתי בוואדי. ירו עלינו עוד שלושה טילים ואחר כך בנשק קל. הכדורים עברו לי מעל הקסדה. שמעתי את השריקות שלהם. היה לי מזל"
פרסום ראשוני: 15:55 , 19.05.20