תת־אלוף במיל' אלון פרידמן מיסוד המעלה היה מפקד גדוד 51 של גולני כאשר איבד הגדוד תשעה מפקדים ולוחמים בדרום לבנון, ב־12 וב־15 באוקטובר 1995. הם נפלו בשני אירועים שקשורים זה בזה וקיבלו את הכינוי הכואב והמצמרר 'סוכות השחור של גולני' (על פי לוח השנה העברי התרחשו האירועים בחול המועד סוכות).
אלון פרידמןאלון פרידמן
תא"ל במיל' אלון פרידמן
(צילום: שרון צור)
מאז נושא עימו פרידמן צלקת נפשית בלתי ניתנת לאיחוי. מאחורי החיוך התמידי שלו מסתתר כאב פנימי שלא מרפה, שמזכיר לו תמיד את פקודיו שלא שבו משדה הקרב של לבנון.
25 שנה אחרי הוא פותח לראשונה את הפצע הכי גדול וכואב בקריירה הצבאית הארוכה שלו. הוא חוזר לאותם ימים קשים, לתמונות ההרוגים שמלוות אותו כמעט מדי יום, להחלטות שקיבל בזמן אמת ולחשבון הפתוח שיש לו עם חזבאללה.

"החלטתי לצאת למרדף"

פרידמן בן ה־56 התגייס בשנת 1982, בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, לגדוד 51 של גולני. הוא היה אז ילד טוב הרצליה שרצה לשרת בחטיבה החומה. בגדוד ובגולני הוא עבר את כל המסלול - מחייל פשוט, דרך מ"מ, מ"פ, קצין מבצעים חטיבתי וסמג"ד, עד שבשנת 1993 מונה למג"ד 51.
אלון פרידמןאלון פרידמן
פרידמן בתפקידו כמג"ד 51
(צילום: פרטי)
באוקטובר 1995 היה הגדוד בשלהי התעסוקה המבצעית בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון בדרום לבנון. המפקדים והלוחמים היו כבר מעל שלושה חודשים בתוך פעילות אינטנסיבית בגזרה, שכללה הכל מהכל – אחזקת מוצבים, שיירות, פתיחות ציר, וגם מארבים ומבצעים מיוחדים.
מפקדת הגדוד השתכנה במוצב החודר עישייה עם עוד שתי פלוגות. במוצב הקדמי יותר, ריחן, ישבה פלוגת המסייעת, ובאזור חאצביא ישבה פלוגה נוספת.
ביום חמישי, ה־12 באוקטובר, יצאה שיירה מריחן, עברה דרך עיישה והגיעה לארץ. בגלל בעיות כאלה ואחרות התעכבה השיירה, וכשיצאה לבסוף בדרך חזרה לריחן כבר ירד הלילה. בדרך למוצב עישייה תקפו מחבלי חזבאללה את השיירה במטעני צד ובירי נק"ל. באירוע נהרגו סמ"פ מסייעת 51 סגן דרור בראשי ז"ל והלוחמים ראובן איבגי ז"ל וערן אזולאי ז"ל.
"הייתי בחדר בעישייה שזה קרה. פתאום שמעתי את הדיווחים בקשר ומיד קפצנו לרכבי החפ"ק, מרצדסים, ונסענו לנקודת האירוע, כשבמקביל אני מקפיץ כוחות מריחן, מרג'עיון, חאצביא ומסוקי קרב. מתחיל גם ירי ארטילרי מאסיבי", מספר פרידמן. "הגעתי לנקודה ומיד ראיתי ששני הרכבים הקדמיים הם אלה שנכנסו למלכודת האש. מפקד השיירה דרור בראשי ז"ל ולוחמים הצליחו לפרוק מהמכוניות ויצאו להסתערות על הגבעה השולטת הקרובה, ונהרגו. המתח המבצעי בזמן כזה הוא גבוה ולכן הייתי עסוק בשלב הזה בכל מה שתורגלתי. מהר מאוד הבנתי שמחבלי החזבאללה נכחו במקום והם קרובים. החלטתי לצאת מיד למרדף. עם אישור בלי אישור, דבר אחד אני יודע ועליו חונכתי כל החיים שלי – פיקוד מכוון משימה אל מול המטרה. המטרה והמשימה היו לי ברורות – האויב הזה שהתקיל אותנו לא יכול לחזור הביתה בשלום".
ההחלטה שקיבל פרידמן היתה לסגור על אותם מחבלי חזבאללה שברחו מהמקום דרך ואדי. הוא שלח כוח ממוצב ריחן עם טנקים לתפוס שלוחה ששלטה על הוואדי, הקפיץ עוד כוח ממרג'עיון לתצפת על האזור וכוח נוסף יצא מחאצביא, אף הוא כדי לתצפת על הגזרה. הכוח בפיקודו, שהחל במרדף רגלי, נעצר אחרי זמן מה בגלל החושך.
שער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים באירוע השיירהשער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים באירוע השיירה
שער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים באירוע השיירה
(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
בהערכת מצב עם מפקד החטיבה המרחבית הוחלט לא לקפל את הכוחות שסוגרים על נתיב הבריחה של מחבלי החזבאללה. "אני לא זוכר מה היו התחושות שלי אז, אבל אף פעם לא הרגשתי תחושה של נקם כדבר שמכוון אותי בקבלת ההחלטות", הוא מסביר, "אני מונע מעמידה במשימה. העובדה שמחבלים חדרו לתוך השטח שלי, פגעו בכוחותיי ולא נהרגו זה אי עמידה במשימה".
האירוע הקשה הזה לא יצר הלם בגדוד?
"לא. גדוד 51 הוא לא כזה שנכנס להלם. זה גדוד שיוצאות ממנו תמיד עוצמות מדהימות, דווקא ברגעים קשים".

"אני זוכר את הבום"

למחרת האירוע יצאו חיילים להלוויות בארץ, בזמן שבשטח נשארו פרוסים בשלוש נקודות הכוחות שהקפיץ פרידמן לאחר ההיתקלות. "רציתי להמשיך להחזיק בשטח, מתוך אמונה שמחבלי החזבאללה עדיין נמצאים בו ואנחנו נצליח לסגור עליהם. חשבתי שנכון להמשיך לשלוט על שטח ההשמדה", מסביר פרידמן מדוע החליט לא לקפל את הכוחות חזרה למוצבים.
48 שעות אחרי שכוח הכוננות ממוצב ריחן תפס את השלוחה שמעל נתיב הבריחה של מחבלי החזבאללה, מ"פ פלוגת המסייעת סרן יוסי אוחנה ביקש אישור להעביר אספקה לכוח, שכן הוא לא היה ערוך לשהות ממושכת בשטח. "יוסי ביקש ממני להעביר אספקה לכוח. הוא הכין תוכנית ואישרתי אותה. על פי התוכנית, בחצי השני של הלילה, בין שבת לראשון, הוא ייצא ממוצב ריחן לכיוון הכוח", מספר פרידמן. "היו עיכובים בשני הכלים הכבדים שהוא היה צריך לצאת איתם. יוסי הבין את המשימה שלו, הבין את האיומים וגם הבין שאם הוא לא ייצא לתת אספקה לכוח הוא יצטרך לקפל אותו. שנינו הסכמנו שנכון להשאיר שם את הכוח. הוא מקבל החלטה לצאת אל הכוח לא עם הכלים הכבדים, אלא עם שני נגמ"שים M-13 לא ממוגנים, בלי לעדכן אותי".
ביום ראשון בשעה 5:00 יצא הכוח בפיקודו של אוחנה רכוב על שני נגמ"שים, במקום נקפדונים (כלים כבדים ממוגנים) אל עבר הכוח שנמצא בשטח. כחצי שעה לאחר שהנגמ"שים עלו על ציר חום (ציר עפר) עלה הנגמ"ש הראשון על מטען גחון. מעוצמת הפיצוץ נהרגו מפקד הכוח, מ"פ המסייעת סרן יוסי אוחנה ז"ל, והלוחמים יותם ענבר, יאיר ברק, גיא שמח, אייל דרור וגיא חדד, זכרם לברכה.
שער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים ב'נגמ"ש המוות'שער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים ב'נגמ"ש המוות'
שער 'ידיעות אחרונות' עם תמונות הנופלים ב'נגמ"ש המוות'
(צילום: ארכיון ידיעות אחרונות)
"כשהאירוע קרה שכבתי במיטה בחדר בעישייה. אני זוכר את הבום כאילו הוא קרה אצלי בחדר, למרות שהמרחק מהפיצוץ הוא אדיר", משחזר פרידמן בקול חנוק. "קפצתי לתוך המרצדס יחד עם הנהג והקשר שלי וטסתי למקום. נסענו עד לנקודה שהיה אפשר לנסוע עם הרכב, ואז רצתי לכיוון הנגמ"ש של יוסי כמו שלא רצתי בחיים שלי. הגעתי לנגמ"ש ומצאתי את מה שמצאתי. זו היתה תמונה קשה מאוד מאוד.
"בשנת 2012 הלכתי לחפש את הנגמ"ש הזה ומצאתי אותו במרכז ציוד ולחימה. הייתי חייב לראות אם אני זוכר את אותה תמונה בדיוק כפי שנחרתה בזיכרוני, ולהפתעתי זכרתי את אותה תמונה. הנגמ"ש נקרע מלמטה. מהאירוע הזה שרד חייל אחד, מוטי וקנין. הוא ישב מאחורה, צמוד לדלת האחורית. באורח פלא, שאין לי שום דרך להסביר את זה מבחינה פיזיקלית, הוא נשאר בחיים. כל השאר נהרגו במקום".
תחזור לרגע שבו אתה מבין שיוסי הוא בין ההרוגים.
"כשהייתי שם הייתי עסוק אך ורק בפינוי של החללים וכל מה שמסביב. חזרתי לגדוד בין האחרונים, עם הבנה שיש לי עכשיו פלוגה מפורקת. בלי מ"פ ובלי סמ"פ. זו כרגע ערימה של חיילים ולא באמת פלוגה. נכנסתי למשרד בעישייה וכבר ישבו שם מפקד יק"ל, מפקד החטיבה המרחבית, מח"ט גולני ארז גרשטיין ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין. אני זוכר את השיחה כאילו היא קורית עכשיו.
"עמירם אמר שם לקצין האג"ם שלו שיש פלוגת צנחנים שאפשר להביא אותה, שתחליף את פלוגת המסייעת. ואני, אין לי מושג מאיפה באו לי הכוחות האלה, אמרתי לו: 'שמעתי שברכס רמים יש אתגרים מורכבים; אני מציע לך לשלוח לשם את הפלוגה הזו. פלוגת המסייעת חזקה מאוד והיא תישאר עד סוף הקו'. הוא הסתכל עליי, הסתכל על ארז ושאל אותו: 'מה יש לך להגיד בעניין?' וארז ענה לו: 'אם זה מה שאלון אמר, זה מה שיקרה'. וככה קרה. אחרי שכולם נסעו נכנסתי לחדר שלי, וזה המקום שבו התפרקתי. בכיתי וחשבתי. הייתי בסערת רגשות שאי אפשר לתאר במילים. כאב לי שם על הכל. נכשלתי. מי שלא מרגיש ברגעים כאלה שהוא נכשל, הוא לא אמיתי. לא עמדתי במשימה. ביומיים איבדתי תשעה מפקדים ולוחמים.
אלון פרידמןאלון פרידמן
תא"ל במיל' פרידמן. "האירוע ההוא ליווה אותי בכל תפקיד שעשיתי"
(צילום: שרון צור)
"זה היה אובדן אדיר. ברצף של שני האירועים האלה איבדנו אנשים מדהימים. חלק מהחיילים הכרתי טוב וחלק פחות, אבל את המפקדים, דרור ויוסי?" הוא מוסיף בכאב, "אם יוסי היה נשאר הוא היה מגיע להיות אלוף בצבא. הוא מה שאנחנו נוהגים לומר 'קורץ מחומר של אלופים'. יוסי היה 'קרמבו'. מחוספס מבחוץ, קליפה קשה לפיצוח, מאוד אסרטיבי. ידע בדיוק מה הוא רוצה, אבל בפנים רך. דרור היה מאה אחוז נשמה טהורה. הוא היה אדם מדהים וקצין מדהים".
איך המשכתם? המסייעת היתה בטח מפורקת.
"הם היו מרוסקים, לא מפורקים. זה ההבדל. כשהמשאית עם החללים הגיעה לארץ חיכה לה שם כבר דודי גינגה, שהיה הסמ"פ של המסייעת לפני בראשי. הוצאתי אותו לקורס מ"פים כדי שיחליף את יוסי במסייעת. מישהו התקשר אליו והוא מיד הגיע. שם בשער העגל היו אנשי הרבנות שחיפשו מישהו שיזהה את החללים. אז הוא היה שם וכששאלו אותו מי הוא, הוא ענה להם שהוא מ"פ מסייעת 51. את זה הוא סיפר לי בדיעבד. הוא התייצב בעישייה ואמר לי שהוא עולה לריחן לפקד על הפלוגה. זה מינוי שהיה ברור לו ולי. חיזקנו את הפלוגה והמשכנו בפעילויות. בלילה שאחרי האירוע, כוח מפלוגת המסלול יצא למארב. זה דבר שהרים את הגדוד".
מישהו תמך בך באותן שעות קשות?
"מח"ט גולני, ארז גרשטיין ז"ל. אחרי השיחה עם אלוף פיקוד הצפון נשארתי איתו לבד בחדר, לשיחה בארבע עיניים. שם הוא שטף אותי, כיאה למפקד ששוטף את הפקוד שלו. בצורה עניינית, מקצועית אך מאוד חדה ובוטה. היו לו סיבות טובות לכעוס. גדוד שלו נכשל במשימה והחטיבה קוברת תשעה מפקדים ולוחמים. היתה לו ביקורת. לא התווכחתי איתו, כי היא היתה נכונה".

"חייבים לחתור למגע"

25 שנה אחרי 'סוכות השחור של גולני', ופרידמן כבר שש שנים משוחרר מצה"ל. הוא אמנם עמוק בחיים האזרחיים, אבל האירוע ההוא בגזרה המזרחית בדרום לבנון ממשיך ללוות אותו. "האירוע הזה הוא אירוע משמעותי בקריירה שלי. הוא ליווה אותי בכל תפקיד שעשיתי", הוא אומר.
אתה עדיין חושב שההחלטה שלך להשאיר את הכוחות בשטח ולא לקפל אותם חזרה למוצבים היתה החלטה נכונה?
"כן. כי אנחנו חייבים כל הזמן לחתור למגע. ככה חונכתי וככה חינכתי. כשחותרים למגע, לצערי הרב יש מחירים. אם לא נחתור למגע וכל הזמן נישאר בסוג של מגננה, אנחנו נשלם מחירים הרבה יותר יקרים. על האירוע הזה לא סגרתי חשבון עם חזבאללה, אבל לא סוגרים חשבון עם חזבאללה באחד על אחד. במלחמת לבנון השנייה הייתי ראש מטה פיקוד צפון. במלחמה הזו הוא שילם מחיר כבד ויקר, שעד היום הוא נושא את זה בצלקותיו".
כמה האירוע הזה השפיע על החיים שלך?
"זה השפיע חזק מאוד".
אלון פרידמןאלון פרידמן
תא"ל במיל' אלון פרידמן. "היו כאלה שלא הסכימו לדבר איתי"
(צילום: שרון צור)
קרא עוד:
נגמ"ש M-13 הוא כלי לא ממוגן ומיושן. מדוע צה"ל ממשיך להשתמש בו? לא למדנו כלום מהאירוע של גדוד 51?
"לצה"ל יש כל הזמן אתגרים מבצעיים בעצימות גבוהה, והצבא צריך כל הזמן לעמוד באתגרים האלה. זה ציווי שיושב על קציני הצבא והוא נר לרגליהם. מצד שני, מגבלת המשאבים שקיימת בצה"ל היא דבר נתון. בהינתן סירנת מלחמה, הצבא צריך לדעת לנצח עם האמצעים שעומדים לרשותו, ולצערי הרב גם במלחמה הבאה יהיו נגמ"שים מסוג M-13. האירוע של גדוד 51 בפיקודי קרה בפעילות מבצעית. היו לנו אמצעים יותר טובים, אך כשירותם לצערי הרב לא היתה מספקת, ולכן אני כל הזמן שואל את עצמי את השאלה: האם הכוח היה צריך לצאת בשני נגמ"שים M-13? באירוע הספציפי הזה, התשובה היא לא. זה מציק לי. כל שגיאה שאני עושה בחיים מציקה לי ויושבת לי כל הזמן בראש, כדי שאני לא אחזור על השגיאה הזו פעם נוספת. כדי שכל אלה שאני מפקד ומלמד ואלה שאני מעביר להם מורשת קרב ילמדו מהאירוע הזה".
אתה בקשר עם המשפחות השכולות?
"כל משפחה לוקחת את הדבר הזה בדרך אחרת, וזה גם שונה בציר הזמן. היו כאלה שלא הסכימו לדבר איתי בהתחלה. היו משפחות שמהרגע הראשון העניקו חיבוק לבבי ואהבה. יש משפחה שהסכימה לדבר איתי על האירוע הזה רק בשנת 2011, ומשפחה שביקשה לא להיות בקשר עם אף אחד מהצבא. אני לא בקשר עם כולם. זה נורא מסובך ומורכב. האירוע הזה ריסק משפחות. הם חיים את זה דקה-דקה".
תא"ל במיל' פרידמן הוא מפקד מרכז העורף של פיקוד צפון, ורק בשבוע שעבר סיים שלושה חודשי מילואים רצופים בגלל הכוננות בגבול לבנון - מהחשש לתגובה של ארגון חזבאללה על הרג פעיל שלו בסוריה. לפרידמן, שלבנון היא חלק ממנו, אין ספק בכלל שתהיה עוד מלחמה בצפון. "זה עניין של זמן עד שתפרוץ עוד מלחמה מול חזבאללה", הוא אומר בביטחון. "האם זה יקרה מחר בבוקר? כנראה שלא. המלחמה הבאה, אם תהיה ואם היא תתרחש כמו שרוצים שתתרחש, תרחיק את המלחמה שאחריה משמעותית שנים קדימה. אני מקווה שלא נגיע למלחמה, אבל אם תיכפה על ישראל מערכה - אז עדיף שהיא תעשה את זה בסגנון של 'בעל הבית השתגע'".
עוד כתבות - חדשות מיינט העמק