בגיל 21 משה נחמיאס מטבריה, אז קצין בסיירת גולני, נלחם בקרב ההרואי לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים. קרב בו נפצע והוכר כנכה צה"ל לצמיתות.
50 שנה אחרי הוא עדיין על מדים, אמנם הוא לא מסתער על מעוזי אויב במלחמת חרבות ברזל, אבל ממשיך לתרום ככל יכולתו ביחידת החש"לים (חוליות שליטה) בפיקוד צפון.
טראומת הפציעה
סא"ל במיל' נחמיאס בן ה־71 הוא טברייני שורשי. הוא נולד בשנת 1952 בבית החולים הסקוטי בעיר ולאחר שסיים את לימודיו בבית הספר החקלאי כדורי התגייס במחזור אוגוסט 71' לסיירת גולני. "היה אז גיוס של שמונה אנשים, זה לא כמו היום שגדוד שלם מתגייס", הוא מתאר את ימיו כחייל סדיר, "היה לנו אז נעליים אדומות ורובה קלצ'ניקוב".
לאחר שסיים קורס קציני חי"ר פרצה מלחמת יום הכיפורים ונחמיאס נשלח להילחם בקרב לכיבוש החרמון במהלכו נפצע. "הצוות שלי בסיירת גולני נשלח לתגבר את חיילי גדוד 13 שהיו במוצב 104. הסורים, שכבר שלטו בחרמון, טיווחו את המוצב כל הזמן בפגזים. הגענו למקום וכשיצאתי להשקיף ולראות מה קורה בגזרה נפלו פגזים ונפצעתי בצורה לא קלה. חטפתי 19 רסיסים בראש והקסדה נפתחה לשניים", הוא משחזר, "חברי הטוב החובש יהודה יצחק ז"ל ממושב עין העמק, שבא לטפל בי, חטף את הפגז השני ורסיס אחד פגע בו בצורה קשה בראש. הורידו אותנו בזחל"מ למנחת בגיבור ומשם במסוק רפואי לבית החולים הרמב"ם. לצערי אחרי שבועיים יהודה ז"ל נפטר מפצעיו. זה לא היה קל לקבל את זה. הקרב הזה היה עבורי טראומטי. אני סובל מפוסט טראומה, שזה מתבטא בעיקר בחלומות קשים".
אירוע מכונן נוסף שעבר נחמיאס במהלך שירותו בסדיר קרה בשנת 1974 - אסון מעלות בו נרצחו 22 בני ערובה, תלמידים מצפת. "היינו הצוות הראשון שהוקפץ למעלות. הייתי לצידו של מודי בן שך, שהיה אז מפקד סיירת גולני. כשהגענו לגשר פסוטה, לפני העלייה למעלות, ראינו בטנדר הרוגה ומספר פצועים. משם מיהרנו לכיוון מעלות ואז מישהו סיפר לנו שמחבלים נכנסו לבית משפחת כהן. היה שם טבח נוראי. אבא, אמא וילד נרצחו ועוד ילדה נפצעה. לפני שיצאנו מהבית המפקד שלי מודי ביקש ממני לערוך סריקה לפני שנעלה לכיוון בית הספר שבו כבר התבצרו המחבלים. התחלתי בחיפוש בבית ואז לפתע שמעתי רחש מתחת למיטה. כמעט פתחתי באש. לא יודע מה עצר אותי. התכופפתי ומצאתי מתחת למיטה ילד חרש-אלם כבן שנה. הייתי בהלם. תפסתי אותו, חיבקתי ונישקתי אותו ומסרתי אותו לקצינת הנפגעים".
"משם המשכנו לבית הספר" ממשיך נחמיאס לספר, "פגשנו שם את משה דיין שאמר: 'רק סיירת מטכ"ל תיכנס לכאן'. מודי התחנן לפניו: 'אבל אנחנו מאומנים בדיוק לסיפור הזה', אבל דיין לא הסכים בשום אופן. חיכו 12 שעות עד שהטיסו מכפר סירקין את סיירת מטכ"ל וזה נגמר בביזיון איום ונורא. מצאתי את עצמי מוציא מבית הספר תלמידים הרוגים ופצועים. אני זוכר שרפול, שהיה אז מפקד פיקוד צפון, זרק אמירה על סיירת מטכ"ל: 'אצלי הם לא חוצים יותר את חדרה'".
סגירת מעגל
20 שנה לאחר 'אסון מעלות' פגש נחמיאס במקרה את הילד הקטן שהציל, מה שהיה עבורו סגירת מעגל מרגשת. "אני מסתובב ברחוב הגליל בטבריה ופוגש את הרב שלמה דידי, (רב המועצה האזורית עמק הירדן, ד,ד) שאומר לי שבין מנחה לערבית יש לו חתונה שארגנו לילד חרש-אלם ממעלות. מיד נחרדתי. ישבתי בכיסא והתחלתי להזיע. מסתבר שזה אותו ילד שהוצאתי מתחת למיטה. כמובן שהגעתי לחתונה. הוא נפל לי על הצוואר ובכה ואני בכיתי איתו והנה נסגר המעגל. כל משפחתו נכחדה והוא התחתן. אחר כך ביקשתי שישאלו אותו בשפת הסימנים מה סיפרו לו, כי הוא הוא היה אז בן שנה. הוא אמר שרק בגיל 5 סיפרו לו שחייל הוציא אותו מתחת למיטה".
לאחר האירוע במעלות ובעקבות הפציעה שספג בקרב על החרמון ירד לנחמיאס הפרופיל הקרבי, אבל הוא המשיך לשרת בקבע במשך 30 שנים - בחיל השריון, סמח"ט חטיבה 769 בגיבור וסמח"ט מנהלתי של חטיבת טנקים 673. "שירתי בכל מיני תפקידים בפיקוד צפון, פיקוד שחיבק אותי וסייע לי", אמר בסיפוק, "עבדתי לצידם של מפקדים עטורי תהילה כמו ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל. הייתי גאה לשרת בחטיבה 769 שמחזיקה גזרה משמעותית בגבול לבנון".
כשפרש מצבא הקבע, בשנת 1994, המשיך נחמיאס להתגייס למילואים. כיום הוא נחשב לאחד משיאני המילואים של צה"ל לאחר כ-2,000 ימי שירות מילואים פעיל ב-29 השנים האחרונות.
משפחה אדירה
ב-8 באוקטובר, יום לאחר שפרצה מלחמת חרבות ברזל, הוא התגייס לסייע למרות שמזמן עבר את גיל הפטור. "זה נובע מאהבת המדינה" הוא מסביר, "יש לי ארבעה ילדים - בת אחת ושלושה בנים. שניים מבניי בגולני ואחד בחיל האוויר. חינכתי אותם לאהבת הארץ, לערכים ולנתינה. אני מתנדב הרבה זמן במועצה לארץ ישראל יפה. אין מפעל שאני לא מבקר בו ולא אבקר לפחות את המנכ"ל או את האנשים שעובדים תחתיו. אני סוגר מעגלים בכל מקום. הצמידו לי נכה צה"ל שאימצתי אותו כילד שלי. הוא בן יחיד שעלה לבד מארגנטינה. אני מארח אותו לסעודות שבת, דואג לו לבגדים ונעליים באהבה רבה ובנתינה עצומה".
היחידה בה משרת נחמיאס היא יחידה קטנה המונה 35 אנשים. גם מפקד היחידה אל"מ משה עבו בן ה-75 הוא טברייני שורשי. "משה מלכד אותנו בצורה נדירה. אנחנו משפחה אחת אדירה. מה-8 באוקטובר, יום אחרי השבת הארורה, כולנו עסוקים איך לטפל בחיילים משרוך בנעל ועד מעילים וחרמוניות. קצין הלוגיסטיקה הפיקודי קורא לנו 'הסיירת'. אנחנו מביאים לכל פינה, לכל מוצב ולכל הר וגיא - אוהלים, חרמוניות, סרבלים, מיטות ובגדי עבודה. ניהלנו אפילו חתונות תוך כדי ריענונים שעשינו לחיילים".
במה המילואים תורמים לך? מה זה עושה לך?
"אני מתמלא באנרגיות וכל כך מסופק. אני מטבעי אדם פעלתן ואנרגטי. עושים ממני זקן אבל אני מרגיש צעיר בן 18 כמו חייל בסדיר. החיילים הצעירים הם הילדים שלי. תפס אותי שלשום הקומיקאי גיא הוכמן, מה שהפך אחר כך לסרטון ויראלי שהופץ ברשת. הוא אמר לי: 'מה אתה עושה מילואים בגיל 71?'. עניתי לו: 'שמע, הפיליפינית שלי חותמת על ציוד'. אז הוא הפך את זה לצחוק שאני הולך לחפש את הפיליפינית שלי שברחה לי לעזה".
מה אומרים המשפחה והחברים על ימי המילואים הרבים שאתה עושה?
"אשתי מגויסת לקטע הזה בצורה בלתי רגילה והיא מכינה לי מטעמים. הבת שלי - אשפית בקונדיטוריה - מכינה לי עוגות שאני לוקח אותן איתי לכל מקום. כל המשפחה מגויסת. יש לנו קווי חלוקה של שטראוס ועלית ואנחנו תורמים ועושים הכל למען החיילים".
מה השוני בין המלחמה הזו לקודמותיה?
"במלחמה הזו יש לצה"ל טכנולוגיות מדהימות שאין אפילו להשוות בינן לבין מה שהיה במלחמת של"ג, מלחמת לבנון השנייה ובצוק איתן. יש היום תיאום מדהים בין כוחות שהקימו צוותים בצורה בלתי רגילה ובעיקר הקטע של האחדות, מה שלא היה לנו במלחמת לבנון השנייה. יש אחדות מלאה ואש בעיניים אצל החיילים".
כולנו ביחד
בימים אלו מרגיש נחמיאס שהוא עושה שירות משמעותי לא פחות מאותם ימים בהם היה חייל שמסתער קדימה.
"העוצמה שאני מקבל מהנתינה היא נותנת את הכוח. אנחנו, הטבריינים השורשיים, אוהבים, חמים ומחבקים. אז כל כולנו למען המדינה היפה שלנו. אמר לי פעם מישהו: 'העוצמה של הגיל שלך נותנת לנו כוח ואם היינו באיזה רפיון אתה הרמת אותנו ממנו'. אני פוגש את כל סוגי האוכלוסייה, מהיחידה הקטנה ועד הגדולה. אני מכיר איפה כל חייל שלנו נמצא בכל המרחב של פיקוד הצפון - מראש הנקרה ועד החרמון, כולל רמת הגולן. השבוע עשיתי סיור בין המוצבים ודאגנו לחיילים למקלחות, לגנרטורים ולתחמושת מכל הסוגים. אני עושה את זה באהבה רבה. אין כעסים ותלונות. כולנו ביחד. הייתי ליד חיילים שאחד מהם זרק את הסידור ביום הכיפורים במחאות ברחוב קפלן ולא רצה הקפות של שמחת תורה בתל אביב והשני חרדי שבכלל רצה רק הקפות. שניהם מחוברים ביחד ובאהבה".
קראו גם:
מה זה עושה לך לעלות על מדים כל פעם מחדש?
"כל בוקר כשאני עולה על המדים אני מרגיש שירדו ממני 45 שנה. בקצב הזה של הורדת השנים האלה ככה אני רואה את העוצמה, המסירות והאנרגיות. המפקדים שלי לא מבינים מאיפה אני שואב את הכוחות. אני מתייצב בשמחה לכל משימה. לדוגמה: אמרו לי 'לך תוריד עכשיו ציוד מהחרמון מהמוצב העליון ותשים אותו במרכז הלוגיסטי בתל השומר'. אני עושה את זה באהבה. עשיתי את זה המון פעמים במלחמה הזאת. כיף לי כל יום. נכון שמטפלים בי יפה ונותנים לי רכב והכל, אבל אני 'חורש' את הארץ בנסיעות. עשיתי כמעט 20,000 קילומטר בפחות מחודשיים, אבל זה כיף. לא כואב הגב ולא כואבות הרגליים".
מה אתה אומר על מה שקרה לנו ועל המצב?
"המלחמה הזאת אמנם נכפתה עלינו, אבל העם הזה לא מסוגל להיות מנותק מהמסורת שלו. החיבור שלנו הוא רוחני בסוף. אתה יכול להיות הכי חזק שבעולם, אבל אם אין לך את האמונה של 'שמע ישראל' אתה באיזשהו מקום נשאר עם חלל ריק. בורא עולם נתן לנו מכה קטנה בכנף, כאילו אמר לנו 'תירגעו, אתם סטיתם, תחזרו לשביל', אבל עם ישראל חזק ומאוחד. חמאס לא האמין שככה נהיה מאוחדים. הוא חשב שימצא אותנו מפולגים כמו בחודשים של ההפגנות בקפלן. הפחד שלי שהאחדות הזו תתפוגג חס ושלום. יש לנו מדינה אחת קטנה. בורא עולם בחר בנו ונתן לנו אותה".