חודש חלף מאז ששלום עבודי ז"ל, תושב טבריה ועובד חברת החשמל, נהרג מירי טיל נ"ט של חיזבאללה לעבר דוב"ב. מאז אלמנתו אורלי ושני ילדיהם מנסים לעכל את האסון ולהתרגל לחיים בלעדיו.
הרגשה רעה
בבוקר יום ראשון ה-12 בנובמבר אורלי הייתה עסוקה בהכנת עוגות שהתנדבה להכין למשפחה של מפונים ששוהה בטבריה. בשעה 10 בבוקר היא נפרדה מבעלה שלום, שיצא עם כמה מחבריו לעבוד בשטח מושב דוב"ב שנמצא ליד גדר הגבול לתקן קו חשמל שנפגע.
"הוא לא אמר לי שהוא הולך לעבוד ליד הגבול, הוא אמר לי שהוא הולך לעבוד בצפת כי הוא לא רצה להדאיג אותי", היא משחזרת את אותו בוקר ארור, "יש לנו רוטינה יומיומית של ארוחת בוקר בשעה שש וכשהוא יוצא לעבודה אני מלווה אותו בחיבוקים ונשיקות עד הדלת. הוא נתן לי את המפתח לדירה החדשה שקנינו רק לפני שלושה חודשים לאחר 12 שנות שכירות ושאנחנו אמורים לעבור אליה בעוד חודש. הבן הבכור אוראל שגויס למילואים מתחילת המלחמה חזר הביתה במוצאי שבת להתרעננות, ואז כששלום בא להביא את המפתח הוא נפגש עם אוראל ונישק אותו. הוא זכה גם להיפרד ממנו".
שלום לא פחד לעבוד בשטח האש?
"ממש לא. הוא היה הכי גיבור מכולם והרגיש גם תחושת אחריות. ביום חמישי האחרון, לפני שקרה המקרה, הוא היחיד מכל העובדים של אזור טבריה שהלך להתנדב בקטיף פומלות בראש הנקרה. אחותו אמרה לי: 'איך את נותנת לו ללכת', אמרתי לה שאני מאוד דואגת אבל זה מה שהוא רוצה".
לאחר שעתיים של עבודה על הכנת העוגות, בסביבות השעה 12 בצהריים נודע לאורלי, תוך כדי שהיא צופה בחדשות בטלוויזיה, על אירוע קשה בגבול לבנון והיא מייד הרגישה שבעלה נפגע.
"צפיתי בטלוויזיה ופתאום ראיתי טויוטה דומה לזו שיש לשלום. כמובן שמייד התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה לי. ידעתי ישר שזה הוא. הייתה לי תחושה רעה, הרגשתי בום ללב והתחלתי לצרוח בבית. התקשרתי למנהל שלו איציק וגם הוא לא ענה לי. אמרתי לילדים: 'תתכוננו, אבא מת'. הבן שלי אוראל נכנס לפעולה כמו שדרוש מקצין חמ"ל טוב שיודע מה לעשות והתחיל לתפעל את האירוע. הוא התקשר לחברת החשמל ושם אמרו לו שאביו בין הנפגעים אבל לא יודעים מה מצבו. ידענו שהוא היה שם. הבן איתן בכלל חשב בהתחלה שאולי חטפו אותו".
עבד קשה
רק לאחר 24 שעות התקבלה ההודעה הרשמית על מותו של שלום עבודי ז"ל. באותן 24 שעות, עד קבלת ההודעה הרשמית, כבר התחילו להסתובב ברשתות החברתיות שמועות על מותו. אורלי כועסת על ההתנהלות חסרת האחריות של האנשים שמיהרו לפרסם.
"אחיינית שלי מירושלים התקשרה אלי באותו יום ושאלה מה קורה עם הדוד שלה, זה הגיע עד אליה. אני כועסת על זה שברשתות החברתיות מיהרו לפרסם לפני שאני קיבלתי את ההודעה. התמודדתי עם אנשים שהגיעו לנחם אותי עוד לפני שקיבלתי את ההודעה הרשמית".
עכשיו נמצאת אורלי לצד אחיה ואחותה שתומכים בה ונמצאים לצידה כל העת ולצד חברותיה שלא עוזבות אותה.
חברת החשמל דואגים לך?
"חברת החשמל עוזרים לי. הם כמו משפחה. אספתי את כל מי שבא לנחם ואמרתי להם שאני לא כועסת על אף אחד, אין לי טענות ואני לא רוצה לדעת כלום. אני יודעת רק שהבעל שלי נהרג והוא לא איתי. זה לא משנה לי איך זה קרה. אמרתי להם: 'אף אחד מכם לא הרג אותו זה משמים'. אני אישה מאמינה ויודעת שכל אחד זה הגורל שלו. אני רק אמרתי להם דבר אחד שמאוד הכאיב לי. אני יודעת שהם הלכו לתקן את החשמל של לולי התרנגולות, לא שווה שאנשים יסכנו את החיים שלהם בשבילם. גם אם לא יהיה ללולים חשמל לא יקרה כלום. זה הדבר שאני הכי כועסת עליו".
באירוע הקשה נפצעו עובדים נוספים של חברת החשמל. "החברים שלו שבורים", היא מספרת בעצב, "אני לא הייתי מתחלפת איתם. לראות את החבר שלהם מת לידם זו טראומה. הם היו אתו בשטח ולא עזבו אותו. אחד מהם סיפר לי שהוא לא עזב אותו עד הפינוי. יש כאלה שביקשו מהם לזחול עד הגדר. למנהל של שלום יש רסיסים בגוף. הם ישבו איתי כל השבעה בוכים".
שלום עבודי ז"ל נולד וגדל בטירת הכרמל. הוא התחנך בבית הספר היסודי דגניה ובתיכון שיפמן. את אשתו אורלי הכיר בזמן שירותם הצבאי בבסיס חיל האוויר בתל נוף ובשנת 1991 הם נישאו. ברבות השנים נולדו להם שני ילדים, אוראל ואיתן חיים. עבודי ז"ל עבד בחברת החשמל 34 שנים במסירות רבה.
"אני הייתי אתו מהיום הראשון", מספרת אשתו, "הוא עבד עבודה מאוד קשה ופרנס אותנו בכבוד. הוא שאף להתקדם בעבודתו רק שלא הלך לו בקלות. אחרי הרבה מאבקים הוא קיבל לפני שנתיים את הדרגה 'מנהל עבודה'. הוא כל כך היה גאה בעצמו וגם אנחנו בו".
תמיד ביחד
הדבר שהכי חסר לאורלי הוא הזוגיות והקשר החזק שהיה ביניהם. "הוא חסר לי בכל שנייה. אין דבר כזה שהלכנו ברחוב מבלי לתת יד. זה חסר. אלה הדברים הקטנים. מהרגע שהוא בא לבית הוא רק היה צריך לסמן לי והכל היה מונח על השולחן. היו לנו חיים מלאים בקטע של הזוגיות. אני לא עבדתי בחוץ - אני עבדתי אצלו, בשבילו ולמענו ולמען הילדים. לכל מקום כמעט הלכנו ביחד, אפילו לסופר. אנחנו אנשים צנועים, אהבנו לטייל בכנרת ובשטח. ידענו להעריך אחד את השנייה".
"היינו נשואים 32 שנים של אושר ואהבה. היינו ה'זוג המושלם'", היא מוסיפה, "רבים כל יום על שטויות, אבל אף פעם לא היינו ברוגז. לא נפרדנו לדקה. היינו חברים הכי טובים. הוא סיפר לי הכל. בכל בוקר התעוררתי ב-5 וחצי להכין ארוחת בוקר. ישבנו לאכול יחד והייתה לנו לפחות חצי שעה של זמן איכות. ובסיום כל יום ישבנו על קפה אחרי העבודה וסיפרנו איך היה ומה היה. שלום היה גאה מאוד בילדיו על ההצלחה בלימודים, על החינוך והערכים שקיבלו ממני בזמן שהוא עבד קשה. הוא היה הכי גאה כשהתבקש להעניק דרגות קצונה לבן שלו. שלום היה אבא 'אריה' שליווה את בננו שנפגע בתאונת דרכים כשהיה חייל ולצערי נשאר נכה. הוא נלחם בכל המערכות והבירוקרטיות מול אגף השיקום של משרד הביטחון וביטוח לאומי. שש השנים האחרונות עברו עלינו מאוד קשות, אבל הזוגיות שלנו ניצחה הכל".
קראו גם:
איך את מתמודדת עכשיו?
"אני לא יודעת מה יהיה הלאה. זה כל כך עצוב. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר, הוא היה אדם חייכן. אין אחד שלא אהב אותו והעריך אותו. הוא היה לארג' ואהב לעזור לזולת. בעלי היה אדם מאוד דומיננטי גם מבחינת העבודה, עם החיוך שלו ושמחת החיים שלו. החברים כינו אותו בעבודה 'בלתי עציב'. האוטו שלו תמיד היה מלא בדברים טובים והוא החזיק עוגות וקפה וחילק לכולם. בשנים האחרונות חברת החשמל טבריה התחברה עם כרמיאל. מאז שהוא התחיל לעבוד עם האנשים מכרמיאל הוא פרח. הוא אהב אותם מאוד והם אותו.
"הלב שלי נשבר. אני לא רוצה לכעוס על אף אחד. היום פגשתי עוד אנשים שאמרו לי סליחה שלא הצליחו לעצור אותם מללכת לעבוד שם. אני אומרת להם שאני לא כועסת על אף אחד. נכון, זה כואב ועצוב מאוד, אבל אני אישה מאמינה. את החלומות שלי אני מגשימה. הוא תמך בי לכל אורך הדרך, אני החלטתי להקדיש את כל כולי למען המשפחה, לגידול הילדים שנולדו פגים. ועם זאת הגשמתי את עצמי, למדתי והתפתחתי. אני אומנית רב תחומית, ציירת ומעצבת עוגות ובנוסף גם הוצאתי ספר בתקופת הקורונה. הוא תמך ועזר לי בהכול. רצה שאהיה שמחה ומסופקת מהחיים למרות שאינני עובדת ומתפרנסת. תמיד אמר לי 'את תעשי בשביל הנפש'".