אומץ לב יוצא דופן, נחישות, הקרבה ואמונה בבורא עולם גרמו לשלום שטרית מעפולה, לוחם בגדוד 13 של גולני, לצאת בחיים מהמתקפה המפתיעה והרצחנית של חמאס על המוצב שלו, רק 250 מטר מהגבול עם רצועת עזה, באותה שבת ארורה. הוא אמנם איבד חברים וגם את רגל ימין, אבל רוחו לא נשברה ובטח לא האמונה שלו בצה"ל, במדינה ובעם ישראל.
רק לפני חודש הוא היה עוד בין חיים למוות ועכשיו, במחלקה השיקומית אורתופדיה בתל השומר, כשהוא מוקף במשפחה, חברים ובכל עם ישראל, הוא מרשה לעצמו לעצור רגע ולשחזר את חמש השעות ששינו את חייו.
לשרת במקום הכי מאתגר
שטרית נולד בעפולה להורים גליה ודוד ויש לו שלושה אחים ושתי אחיות. במרץ 2022 התגייס לשירות בבסיס חוות השומר. שלושה חודשים הוא היה ג'ובניק עד שהצליח לעבור לשירות קרבי בגדוד 13 של גולני. הוא הצטרף למחזור אוגוסט 2022 והחל את ההכשרה שלו כלוחם בחטיבה החומה.
לאחר שמונה חודשי הכשרה הוא עלה לגדוד והצטרף למחלקת המרגמות של מסייעת 13. "התגייסתי לצבא בגישה של 'או שאני לוחם או שאני לא עושה כלום'", הסביר איך הגיע לגולני, "כשהייתי בחוות השומר לא הייתי החייל הכי טוב שם ויש כאלה שאמרו לי שאולי לא מתאים לי קרבי, אבל לא ויתרתי. עברתי להיות ג'ובניק בלוגיסטיקה בבא"ח גולני ואחרי שלושה חודשים הצטרפתי להכשרה הקרבית".
למה כל כך רצית להיות לוחם?
"החשיבה שלי הייתה שאם אני מתגייס לצבא אעשה את הכי טוב שלי. רציתי ללכת למקום הכי קשה והכי מאתגר. ככה הרגשתי בהתחלה, אבל ככל שחלף הזמן למדתי להעריך את המדינה וגם הבנתי שאם לא יהיו לוחמים בצה"ל לא תהיה לנו מדינה כי כולם מסביב רוצים להשמיד אותנו".
ביולי 2023 הגיע גדוד 13 לתפוס קו מבצעי בגבול רצועת עזה וצוות ממחלקת המרגמות וביניהם שטרית הצטרפו לפלוגה ג' של הגדוד שהחזיקה את מוצב פגה, שנמצא 250 מטר מגבול הרצועה, לא הרחק מקיבוץ בארי. תפקידו של שטרית וחבריו מהמסייעת היו להחזיק את עמדת המרגמות במוצב לכל צרה שלא תבוא.
עד ה-6 באוקטובר איך התנהלתם בגזרה?
"האמת זלזלנו. לא האמנו ולא ציפינו בחיים שדבר כזה יכול לקרות. האמנו באיום, אבל לא שיקרה דבר כזה. גם המפקדים שלנו לא האמינו שיכול לקרות מה שקרה".
קרב פנים מול פנים
בבוקר ה-7 באוקטובר שטרית וחבריו לצוות המרגמות היה בכוננות ולפיכך הוא ישן במכולה ליד עמדת המרגמה (מתחם מבוטן שבמרכזו נגמ"שים עם מרגמות 120 י.ו) שנמצאת מחוץ למוצב. התרעת 'צבע אדום' העירה אותו.
"התחיל 'גשם סגול' ומיד רצנו, אני ועוד שמונה לוחמים, למיגונית שנמצאת בעמדת המרגמה. רצתי למיגונית בלי אפוד ומחסניות", החל שטרית לשחזר את בוקר ה־7 באוקטובר, "בשלב מסוים התקשרו לסמל שלי איתמר בן יהודה ז"ל ואמרו לו שיש חשש לחדירת מחבלים. ביקשתי ממנו להביא מחסנית, אבל הוא לא הסכים לי. מסביב המשיכו לעוף רקטות והיו גם כמה נפילות במוצב ומסביב לו. ואז שוב התקשרו לאיתמר ואמרו לו שיש חדירת מחבלים. רצתי מהר למכולה, לקחתי מחסנית ראשונה וכשבאתי לקחת את המחסנית השנייה נפל טיל עשרות מטרים ממני. האדמה רעדה והלב שלי דפק בקצב מטורף. שמתי מיד קסדה על הראש, לקחתי עוד ארבע קסדות וחזרתי למיגונית. כשהסתיימו מטחי הרקטות עלינו על הנגמ"שים במטרה לתקוף מטרות בעזה. אנחנו כבר כמעט מוכנים לירות ואז המ"כ תומר ברק ז"ל אומר: 'יש פה מחבל'. אני מיד הולך לאורך הבטונדה של העמדה, דורך את הנשק, פותח ניצרה ומגיע לקצה הבטונדה. אני מציץ החוצה מהעמדה ורואה מחבל שני מטר ממני. הוא נבהל מאוד לראות אותי. אנחנו פנים מול פנים, אני מרים מהר את הנשק, צועק 'מחבל' ודופק לו כמה כדורים בראש והורג אותו. מאחוריו היה עוד מחבל, שיורה לעברי שני כדורים שפוגעים לי ברגל ימין. נכנסתי פנימה חזרה לתוך העמדה, הצלחתי לעמוד עוד כמה דקות, אחר כך התיישבתי על הבטון וביקשתי מהחברים חוסם עורקים".
באותן דקות דרמטיות מוצב פגה נמצא תחת מתקפה של יותר מ-100 מחבלי חמאס ושטרית, שומע את הלחימה ומשווע לחוסם עורקים כדי לעצור את הדימום. "אחרי כשעה ולאחר שהבנתי שאף אחד לא יביא לי חוסם עורקים החלטתי לשכב בתוך שלולית הדם שלי במטרה להעמיד פני מת כדי שהמחבלים לא יחשבו שאני חי וזה גם מה שקרה. שכבתי בתוך שלולית הדם שלי ופתאום הגיע מחבל. הוא עבר אותי בלי לשים לב אלי, נעמד במרכז העמדה והתחיל לירות לעבר החברים שלי. מהרצפה יריתי עליו, פגעתי בו בצלעות והרגתי אותו".
אתה פצוע קשה. לא כאב לך משהו? איך המשכת לתפקד?
"הרגשתי כאב, אבל המוח לא ייחס לזה חשיבות. הייתי בתחושת הישרדות מטורפת. הרגשתי שאני רוצה לשרוד. ברור שזה פחד אלוהים להילחם. אף אחד לא רוצה להיות בסיטואציה הזאת. כשאתה יורה והורג זה לא רגע פשוט. לא חינכו אותנו להרוג. אנחנו לא כמוהם, אבל אני גאה על כל מחבל שהרגתי והלוואי ויכולתי להיות היום בצבא, לתת עוד מעצמי ולהרוג עוד מחבלים".
על סף איבוד הכרה
הלחימה במוצב פגה לא הפסיקה לרגע וחלפה עוד כשעה עד ששטרית שוב נתקל במחבל, השלישי במספר.
"הוא נכנס מהצד השני של העמדה וליד אחד הנגמ"שים הוא נעצר וירד למצב כריעה. אני ראיתי רק את הידיים והנשק שלו. במחסנית שלי לא היו כבר הרבה כדורים ובכל זאת יריתי לעברו שלושה כדורים, אבל לא פגעתי. הוא הבין שיורים עליו, הסתובב לעברי וכל הכדורים שנשארו לי במחסנית רוקנתי עליו והרגתי אותו. נשארתי עכשיו חסר אונים, אבל פתאום ראיתי את המ"כ תומר ברק וחבר שלי שגיב כהן. לא עברו כמה שניות ונזרק לעברם רימון. תומר נפצע בבטן ושגיב ביד. ניסיתי לעמוד על הרגל הבריאה כדי לזוז, אבל מעדתי ונפלתי בקדמת הנגמ"ש ואז הבנתי שהמקום הכי טוב להסתתר בו הוא מתחת לנגמ"ש. זחלתי מתחתיו ואחרי כמה דקות גם שגיב זחל מתחתיו ושכב לידי".
מה אתה כבר מבין שם מתחת לנגמ"ש?
"התחלתי להיפרד מהחיים. אמרתי 'שמע ישראל' והתחלתי להגיד פרקי תהילים. פתאום שמעתי יריות. האמת שכבר חשבתי שהמחבלים באו לעשות לנו וידוא הריגה, אבל הסתבר ששגיב ירה והרג מחבל נוסף. הוא הציל את החיים שלי".
חיכיתם לכוח תגבור?
"כל הזמן חשבתי שיגיע כוח שיעזור לנו, אבל אחרי כשעתיים הבנתי שזה לא יקרה. לא שאלתי איפה צה"ל. אלה שהיו במסיבה ברעים ובקיבוצים בטח שאלו איפה צה"ל. אני רוצה שידעו שצה"ל נלחם. בכל מקום בעוטף הייתה לחימה".
אחרי כמה דקות מתחת לנגמ"ש, כשמסביב השתרר שקט, החליטו שטרית ושגיב לצאת מהמסתור. הם לקחו את הנשקים של חבריהם שנהרגו ונכנסו להסתתר במכולת המגורים שצמודה לעמדת המרגמה.
"כ-100 מחבלים היו בזמן הזה בתוך המוצב ולא ידענו", ממשיך שטרית לתאר את אותו בוקר, "השקט שרר ולא היו יותר יריות כי הם כבר השתלטו על המוצב. שגיב הביא לי שני חוסמי עורקים וכל הזמן יצא מהמכולה לנסות לשמוע מה קורה בקשר שנמצא בנגמ"שים ובאחת הפעמים שיצא לבדוק מה קורה הגיע למקום נגמ"ש נמר. עלינו עליו, נסענו לעמדה לפינוי פצועים ומשם רכב לקח אותי ואת שגיב לבית חולים סורוקה. בדרך לשם כבר הייתי על סף איבוד הכרה ושגיב עשה הכול כדי שלא ארדם. אמר לי שהוא אוהב אותי, חילק לי סטירות ואחר כך גם אגרופים. תוך כדי הנסיעה לסורוקה התקשרתי לאחי חיים ועדכנתי אותו שירו לי ברגל ואני בדרך לבית חולים. לא רציתי שהם ידאגו".
כשאתה בדרך לסורוקה לא שאלת את עצמך איך זה שיצאתי חי מהאירוע הזה?
"בתוך האירוע הייתה לי הרגשה שאני אצא חי, אבל ההיגיון אמר לי שאני אמות. היו רגעים בתוך התופת הזה שבכיתי וביקשתי מבורא עולם – סיים עם זה כבר. אלה היו רגעים קשים מאוד. זה תמיד נע בין רגעי שבירה לרגעים של אמונה. הייתי גם מבולבל. כל רגע חשבתי שיגיע עוד מחבל. הייתי בפאניקה וחרדה. מסביב חברים שלי הרוגים וגם מלא מחבלים הרוגים. הרגשה קשה. לנצח לא אשכח את מה שעברתי שם. לנצח אזכור את החברים שלי שחירפו נפשם. זכיתי בחיים כי בורא עולם עשה לי נס. רק יד אלוהית הצילה אותי".
כשהוא במצב אנוש ובסכנת חיים הגיע שטרית לבית חולים סורוקה. הרופאים עשו מאמץ עילאי כדי להציל לו את רגל ימין, אך לבסוף נאלצו לבצע קטיעה. "זה מה שהיה צריך לקרות כדי להציל לי את החיים וכדי שאוכל להנציח את האחים שלי שנפלו. אני יודע שתושבי עפולה ורבים מכל רחבי הארץ התפללו עלי ובזכות התפילות האלה אני כאן. אני מודה לכולם. זה עזר. אני עם העיניים למעלה. יש לי כבר מטרות להמשך החיים. אני אגשים הכול".
אחרי שהתעוררת מהניתוח את מי ראית ראשון?
"את אחי חיים. הוא התרגש ואפילו גם דמע. אחרי הניתוח לא ישנתי במשך ארבעה ימים ברציפות. סבלתי מהתקפי חרדה וכל הזמן הרחתי ריח שרוף. עד עכשיו לפעמים אני מריח את הריח הזה. עברתי טראומה, אבל באופי שלי אני אופטימי. אני לוקח דברים בפרופורציה".
כשהבנת אחרי הניתוח שאיבדת את רגל ימין. איך הגבת?
"המשפחה פחדה מאוד מהתגובה שלי. הסתכלתי על השמיכה וראיתי. חייכתי אליהם ולא דיברתי. הבנתי שאני בחיים. גם נזכרתי שבשדה הקרב אמרתי לבורא עולם: 'קח את הרגל, רק תן לי לחיות'. כבר כשפינו אותי לסורוקה ידעתי שאאבד את הרגל אחרי כמות הדם שאיבדתי. תהיה לי פרוטזה ואני עוד ארוץ. אני גולנצ'יק. אין משהו שיכול לשבור אותנו. לא אני אשבר ולא גדוד 13, שאיבד 41 לוחמים, יישבר".
קראו גם:
וגדוד 13 עכשיו נלחם בתוך רצועת עזה.
"אני בעד הפעולה הקרקעית. מחבלי חמאס נתנו לנו להרגיש מה זו שואה. אנחנו חווינו ליום אחד שואה. מדובר במפלצות הכי גדולות שיש ואני שמח שצה"ל שינה את הכללים והמשוואות שהיו. אם הייתי יכול עכשיו להיכנס לעזה הייתי נכנס. גם עם פרוטזה הייתי נכנס ונלחם בהם".
כמה זמן תהיה פה בשיקום?
"אין צפי. אני מקווה שאתן עבודה טובה ואהיה פה מעט זמן".
איפה אראה אותך בעוד שנה?
"נראה לי בחו"ל, בטיול. אני רוצה לראות עולם. ואחרי הטיול אתה תראה אותי נותן הרצאות, מנציח את האחים שלי, נלחם שתהיה פה אחדות בעם. פה בתל השומר אני רואה את הטוב שבעם ישראל. יש לי נחמה בזה שהם נפלו כדי שתהיה אחדות בעם. היום כבר לא מעניין אף אחד אם אתה ימין, שמאל, חרדי או חילוני. צריך לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא לפי הדעות. זה השיעור שאנחנו צריכים ללמוד ממה שקרה לנו".
ב־7 באוקטובר חמישה מחבריו של שטרית נפלו בקרב: עידו ביננשטוק, חביב קיאן, תומר ברק, איתמר בן יהודה ויקיר לוי זכרם לברכה.