כשהחלה מתקפת הפתע של מחבלי חמאס בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 היה ליאור איפרגן ממגדל העמק, טבח בגדוד 51, במוצב מו"פ דרום בעוטף עזה.
איפרגן היה בטוח שלא ישרוד את היום הזה, אבל בדרך נס ועם הרבה מזל הוא נשאר בחיים. פצוע, כואב ומותש אבל בחיים. שנה אחרי, כשהוא עוד מנסה להבין מה עבר עליו, הוא משחזר את השעות ששינו את חייו.
ארוחה מפנקת
איפרגן נולד וגדל במגדל העמק. יש לו אח ואחות שגדולים ממנו והוא בוגר אורט רוגוזין במגמת הנדסת תוכנה. לקראת הגיוס הוא כיוון את עצמו לשירות קרבי משמעותי ואכן במרץ 2022 התגייס לגולני ושובץ בגדוד 51. "אחרי שהתגייסתי אבא שלי סיפר לי שדוד שלי אלברט ז"ל גם שירת בגדוד 51 ונלחם בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים. לא הכרתי אותו. הוא נפטר לפני שנולדתי", סיפר איפרגן.
אחרי שעבר הכשרת לוחם וקו מבצעי בגזרת חברון הוא יצא לקורס מ"כים, אך כבר ביום הראשון הודח ממנו בגלל אי הבנה משמעתית. הוא הושהה מלוחמה למשך חודשיים ועבר לשרת במטבח הגדודי, אך ככל שחלף הזמן החליט איפרגן להישאר בתפקיד טבח וגם קיבל להיות אחראי משמרת.
אחרי קו חברון גדוד 51 עשה אימון ברמת הגולן ובאוגוסט 2023 ירד לתפוס קו במוצבי עוטף עזה. איפרגן הוצב תחילה במוצב כיסופים, איפה שהייתה המפקדה, ולאחר כמה זמן עבר להיות הטבח של המוצב הפלוגתי מו"פ דרום - המוצב הכי דרומי של הגדוד בגזרה, שאותו תפסה רובאית ג' של הגדוד.
"הגעתי למוצב קטן ומשפחתי. התחברתי מהר מאוד למפקדים וללוחמים שהיו בו. היה לי חופש לבשל איך ומה שרציתי. זה היה מבחינתי השיא של השירות שלי כטבח. בחג סוכות הראשון הייתי בבית ובחג השני, שמחת תורה, הייתי במוצב. ביום שישי, ה-6 באוקטובר, בישלתי ארוחת חג חגיגית – קציצות ברוטב ממתכון של אמא שלי, סלמון ברוטב דבש, דג מרוקאי, בשר מפורק, סיר ענק של קובה סלק, ממולאים והרבה סלטים. הייתה ארוחת חג חגיגית ומפנקת. לא היה לנו מושג מה הולך לקרות עוד כמה שעות. הכול היה שקט ושגרתי".
פחדת לשרת שם?
"לא. גם לא היה לי נשק. בשגרה הסתובבתי סמוך לגדר הרבה פעמים. הייתי מביא אוכל חם בחמגשיות ללוחמים שהיו בשמירות על הגדר ובבית הלבן שזה מיני-מוצב שבו ישב הצק"מ - כוח קטן שתפס כוננות לתגובה מיידית לאירוע על הגדר".
צעקות בערבית
באותה שבת שמחת תורה נשארו במוצב כ-30 חיילים ביניהם הרס"פ ולוחם עוקץ עם הכלב שלו. עוד כוח של כ-15 חיילים בפיקודו של הסמ"פ עומר וולף ז"ל תפס כוננות בבית הלבן. איפרגן הלך לישון בשבת שמחה תורה סביב השעה 02:30 לפנות בוקר ובדיוק ארבע שעות אחרי הוא התעורר בבהלה מרעש של נפילות פצמ"רים ברחבי המוצב.
7 צפייה בגלריה
הכניסה לחדר האוכל בתום הקרב
(צילום: צלם לא ידוע, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
"התעוררתי לבומים מטורפים", החל איפרגן לשחזר את היום ההוא, "פצמ"רים נפלו על הדלת ועל הגג של החדר שלי. הפצמ"רים נפלו אחד אחרי השני בלי הפסקה. ניסיתי להתאפס על עצמי. הבנתי שאני צריך להיכנס מהר למרחב המוגן שזה מבנה חדר האוכל. עם חולצה קצרה, מכנס קצר וכפכפים רצתי לחדר האוכל כשבדרך אליו פצמ"ר פספס אותי בשנייה. חדר האוכל היה חשוך. היו שם שני קצינים, לוחמים, הרס"פ ולוחם עוקץ והכלב שלו. חלק אחר מהלוחמים במוצב היו בחמ"ל ובשתי מיגוניות שליד המגורים. התחלנו לדבר בינינו על המצב ופתאום, בערך בשעה 06:45, התחלנו לשמוע פגיעות של כדורים במבנה חדר האוכל. אחרי כשתי דקות שמענו כבר ירי של רובי קלצ'ניקוב בתוך המוצב וצעקות בערבית. כל מי שהיה בחדר האוכל עם נשק דרך אותו ונערך להילחם".
בזמן שכולם בדריכות ובמוכנות להילחם נורה טיל RPG על הדלת ופוצץ אותה. מאותו רגע מחבלי חמאס החלו לירות לתוך חדר האוכל ללא הפסקה. "היה ירי מסיבי של המחבלים פנימה. מיד זחלתי לפינה בצד של הדלת כי הרס"פ צעק לי שהוא נפצע. כל מי שהיה לו נשק ירה חזרה, אבל ירה חכם כדי לשמור על התחמושת. פתאום הרגשתי בוקס חזק בכתף ועפתי לקיר. הסתכלתי על היד וראיתי חור כניסה של כדור. החובש בא אלי וחבש אותי. שכבתי שם מאחורי שולחן הפוך כשמשמאלי הרס"פ ומימיני לוחם בלי נשק שנכנס להתקף חרדה. פתאום נורה צרור לכיווננו. הרס"פ נפגע בבטן ואני נפצעתי מרסיס במרפק. הירי לתוך חדר האוכל לא הפסיק וככל שחלפו הדקות עוד ועוד לוחמים נפצעו".
מה עובר בראש בתוך כל התופת הזו?
"כשהתחיל הקרב ידעתי שאני הולך למות. הבנתי מהר שזה עניין של זמן עד שהם פורצים פנימה וגומרים אותנו. בהתחלה היה פחד. היתה לי בחילה מוזרה ופתאום משום מקום שלווה. כאילו קיבלתי את זה. אמרתי לעצמי: 'טוב למות בעד ארצנו'".
ירי מסיבי
אחרי שעה של ירי מסיבי מחבלי חמאס הפסיקו לירות למשך כחצי דקה. ברקע כבר החלו הטלפונים של החיילים לצלצל בלי הפסקה – הורים, חברים ובנות זוג.
"לקחתי את הפלאפון של הרס"פ והתקשרתי לאחד הקצינים בגדוד שהיה בבית. תיארתי לו את המצב וביקשתי חילוץ במיידי. שאלתי אותו: 'מה קורה בחוץ? למה אף אחד לא בא לחלץ אותנו?'. הוא ענה לי שהם בדרך. לא ידענו כלום מה קורה בחוץ. הפלאפון שלי, שלא היה לידי, צלצל ואחד הלוחמים ענה. על הקו היה השק"מיסט. צעקתי לו שיש במוצב כמות מטורפת של מחבלים ושיש לנו פצועים והרוגים ושאנחנו צריכים דחוף חילוץ. ואז המחבלים שוב פתחו בירי מסיבי לתוך חדר האוכל, הנייד שלי באותו רגע כבה כי נגמרה לו הסוללה. השקמיסט הבין, את זה ידעתי בדיעבד, שנהרגתי והודיע בגדוד. בכלל מבחינת הגדוד היינו מנותקי קשר מהשעה 07:00".
7 צפייה בגלריה
כך נראה חדר האוכל בתום הקרב
(צילום: צלם לא ידוע, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים)
המחבלים היו נחושים לפרוץ פנימה. הם ירו בל הפסקה, זרקו פה ושם רימונים ובשלב מסוים גם פוצצו את הדלת השנייה של חדר האוכל. "ברגע שהם פרצו את הדלת השנייה, מהצד השני של חדר האוכל, הם פשוט ירו לכיוון שלי בכינון ישיר. כדורים פגעו בקיר ליד הראש שלי. אני לא יודע איך לא נפגעתי. נשכבתי לאחור על הלוחם ואמרתי לו: 'אם אני נהרג תשתמש בגופה שלי כמגן ותדאג לרס"פ'. בכל הזמן הזה אני לוחץ על פצע הירי של הרס"פ כדי שלא יאבד דם ונותן לו סטירות כדי שלא יירדם. שמתי את יד ימין על הפנים ולא הפסקתי להגיד 'שמע ישראל'. הירי לכיווני היה מסיבי ואז היה רגע שבו ביקשתי: 'רק שלא יכאב, שהמוות יהיה חלק'. היו לי רעידות בגוף, עצמתי עיניים וחיכיתי למוות. הירי נמשך ואז אחד הלוחמים, גיבור אמיתי, לקח את המאג ופשוט זינק לכניסה וריסס את המחבלים. זה גרם להם לברוח. הלוחם הגיבור הזה נפצע במזל רק מכדור ברגל".
איך הם לא הצליחו לפרוץ פנימה?
"הקצינים והלוחמים לא נתנו להם. כל פעם שמישהו מהמחבלים ניסה להיכנס ירו עליו. הייתה פה גבורה. עברו כבר שלוש שעות וכמעט כל מי שהיה בתוך חדר האוכל נפצע מכדור או מריקושטים ורסיסים. היה שלב שלחובש כבר לא היה עם מה לטפל".
הפציעה לא כאבה לך?
"הכדור פספס לי עורק ראשי בחצי מילימטר. הגוף שלי למעשה ניתק את יד שמאל. לא הרגשתי אותה ולא יכולתי גם להזיז אותה".
גבורה ועוז
לוחמי גדוד 51 נלחמו בחירוף נפש, בעוז, בגבורה ובנחישות נגד המחבלים שניסו לפרוץ לחדר האוכל ואחרי ארבע שעות של קרב הרואי, ככל הנראה המחבלים הבינו שהם לא יוכלו לכבוש את המוצב כפי שציפו.
"בכניסה לחדר האוכל היה וילון מרצועות פלסטיק שהקשה על המחבלים לראות פנימה. זה גם בלם קצת את הרימונים שהם זרקו ולכן הם לא נכנסו עמוק מדי", המשיך איפרגן לשחזר את הקרב, "אחרי ארבע שעות שהם מרססים פנימה הם כנראה התייאשו אז הם זרקו עלינו כ-15 רימונים. זה היה וואו. אמרתי לעצמי שכנראה זה מה שבסוף יהרוג אותי. היה בום, אחרי בום, אחרי בום. רסיס פגע לי ברגל, זה שרף לי אז הוצאתי אותו מיד. אחרי הרימונים הם זרקו מטען. היה פיצוץ גדול ואחריו כל חדר האוכל התמלא פיח שחור ועשן. לא יכולנו לנשום. הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף. ואז נהיה שקט מוחלט. לא הבנו ממה. גם הפסקתי לשמוע את הנוח'בות מדברים. אחד הלוחמים קם, הציץ החוצה ולא ראה אף אחד. הוא רץ מהר לאחד החדרים להביא תחמושת וכשחזר הוא אמר לנו שהסיור הגיע. בסיור היה מ"כ ועוד שלושה לוחמים. כשהם נכנסו זה היה נראה לי כמו סצנה מסרט, כאילו המלאכים הגיעו.
"צעקתי להם שהרס"פ פצוע, נעמדתי ואז נגלו לעיניי זוועות עולם", המשיך איפרגן לשחזר, "הרצפה של חדר האוכל הייתה מלאה בדם, החבר'ה שכבו על הרצפה פצועים ושחורים מהפיח. היו מלא רסיסים בכל מקום וכל הקירות היו מחוררים מירי. הסתכלתי על חדר האוכל, שעבורי כטבח זה המקום שחייתי בו רוב הזמן ותמיד דאגתי שיהיה נקי ומסודר, ולא זיהיתי אותו. הכול היה הרוס. בכניסה היה גם מכתש גדול, עשן באוויר, מלא רימוני נפל וכולם בהלם".
לאן נעלמו הנוח'בות?
"הם ברחו. כנראה הם היו כוח קטן שנשאר לכבוש את המוצב ורוב המחבלים המשיכו לקיבוצים. כשהגיע הסיור ופתח עליהם באש זה גרם להם לברוח מהמוצב".
7 צפייה בגלריה
החדר של איפרגן. היחיד שהמחבלים הצליחו לשרוף
(צילום: צלם לא ידוע, שימוש לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים )
אחרי דקות בודדות של התעשתות החלו איפרגן הפצוע והלוחמים שנפצעו קל להוציא החוצה את הפצועים קשה, כשהלוחמים שלא נפגעו יחד עם לוחם עוקץ וכלבו טיהרו את המוצב. בקרב ההרואי שמנע את כיבוש המוצב נפלו סרן שילה ראוכברגר, סמל עמיחי שמעון רובין וסמ"ר שלמה רשטניקוב זכרם לברכה. סמל דביר רסלר ז"ל נפל באחת המיגונית במוצב. לרובאית ג' היו עוד שלושה הרוגים באותו בוקר הסמ"פ סרן עומר וולף, סמ"ר שלו דגן וסמ"ר מארו אלם זכרם לברכה. הם היו צוות חפ"ק שקפץ לגדר מהבית הלבן ונהרגו מפגיעת טיל נ"ט בג'יפ שבו נסעו.
"עברתי בין הפצועים ונתתי להם מים", המשיך איפרגן לספר, "מישהו נתן לי טלפון להתקשר להורים. התקשרתי לאמא שלי שהייתה מבוהלת מאוד. היא אמרה לי שיש מלא מחבלים. עניתי לה שאצלי הכול בסדר, שיש קצת בלגן ושאין אצלנו מחבלים. אחרי זה הקלטתי למשפחה הודעה וביקשתי שלא יתקשרו ושאתקשר אליהם כשאוכל. התחילה שוב מתקפת פצמ"רים ומיד נכנסנו למיגוניות. סביב השעה 14:00 הגיע כוח חילוץ של 669, שבאו לקחת את הפצועים ואני ביניהם. הם אמרו לנו: 'יוצאים מהש.ג, 300 מטר שמאלה מחכה לנו יסעור'. איך שיצאנו מהש.ג ראיתי מחבל שהסיור הרג. אחרי 100 מטר מהש.ג אחד מלוחמי 669 צעק 'מחבלים'. הם התחילו לירות עלינו אז הסתובבנו חזרה לתוך המוצב תוך כדי שכדורים שורקים לידי. בינתיים הגיעו עוד כוחות למוצב כולל המ"פ. המחבלים תיכננו שוב לנסות לפלוש למוצב, אבל הגיע מסוק קרב שחיסל את כולם. 669 הנחיתו את המסוק שלהם בתוך המוצב ולקחו את ארבעת הפצועים שהיו זקוקים בדחיפות לפינוי. אני נשארתי במוצב עם עוד ארבעה פצועים. רק בשעה 20:00 הגיע מסוק שפינה אותנו לבית חולים בילינסון".
נולד מחדש
בבית החולים הבין איפרגן לראשונה מה קרה באותה שבת ארורה ה-7 באוקטובר, עדכן את כולם שהוא שרד את היום הזה ונשאר בחיים וגם קיבל את הבשורה הקשה על נפילתם של רבים מחבריו. "26 חברים איבדתי בשבת הזו ואני חושב עליהם כל יום מאז", אמר בכאב, "עשיתי קעקוע יפה ביד ימין. ככה הם שומרים עלי. אני עומד על הר ומסתכל לכוכבים בשמים. כל כוכב זה חבר שנפל. ביום הזה איבדתי את החבר הכי טוב שלי אביתר אוחיון ז"ל. הוא היה נהג אמבולנס. הוא נפל בקרב במוצב כיסופים".
יש לך הסבר איך שרדת את זה?
"לא יודע. השגחה מלמעלה. אני יודע שהשמירה על קור רוח עזרה כי זה מה שלימדו אותי בלוחמה, אבל איך הכדורים לא פגעו בי? אין לי מושג. הייתה שמירה מלמעלה על המוצב הזה. בתום הקרב בחדר האוכל הייתי בטוח שכולם יהיו מחוסלים. שילה ועמיחי זכרם לברכה הגנו עלינו בגופם. אם הם לא היו נלחמים כמו שנלחמו לא היינו נשארים בחיים. שנה אחרי ואני עדיין בהלם שניצלתי. התחזקתי באמונה בעקבות האירוע ובגלל חוסר ההסבר איך שרדתי".
קראו גם:
אנחנו שנה אחרי. מה עבר עליך בשנה הזו?
"זו הייתה שנה אינטנסיבית מאוד. כמה ימים אחרי שהשתחררתי מבית החולים הבנתי שמשהו אצלי לא בסדר. כל מה שאני חושב עליו זה ה-7 באוקטובר. כל הזמן סצנות רצו לי בראש. הרגשתי לא שלם. לקחתי הרבה משככי כאבים ולא הצלחתי לישון בלילה. עשיתי טיפולים נפשיים וכשהייתי חוזר הביתה הייתי סורק את הבית ממחבלים. כל טריקת דלת נשמעה לי כמו בום וגרמה לי לקפוא במקום. החברים שנפלו הדהדו לי בראש. בכיתי עליהם. אמא ואחותי תמכו בי בטירוף. אני חייב להם. לאט לאט התחלתי לעכל, אבל הנפש שלי עדיין לא פנויה".
במרץ 2024 השתחרר מהצבא עם הבנה שהחיים ניתנו לו במתנה. "החרדות והפחדים לא עוזבים אותי. איבדתי 26 חברים וקיבלתי חבר חדש - פוסט טראומה. אני לומד לחיות איתו. קיבלתי את זה שזה איתי לכל החיים. ועכשיו אני נטו רוצה לחיות. לעשות מה שעושה לי טוב".
יצא לך לחזור למוצב מו"פ דרום?
"לא, אבל אני רוצה את סגירת המעגל הזו. זה המקום שבו החיים שלי התחילו מחדש. אני רוצה להיות שם כחלק מההתמודדות שלי לכבוש את החרדות. אני גם רוצה לבקר בכל הקברים של החברים שלי. ביקרתי רק בחלק".
מה תרצה לעשות בחיים?
"להצליח ולשמוח. בעזרת השם אני רוצה להיות איש עסקים, נשוי עם ילדים ומשפחה אוהבת".