אין יום מאז ה־7 באוקטובר שאווה ברנס ממושב כפר ברוך לא משחזרת את אותו יום בו נפל בנה סמ"ר שלו ז"ל, לוחם בגדוד 13 של גולני, בקרב על מוצב פגה. היא עדיין מתקשה לחזור לשגרה ולעבודתה והגעגועים והמחשבות אינם מרפים. התפקיד החדש של חייה עכשיו הוא להנציח את בנה. לדבר עליו כל הזמן, להזכיר אותו ולספר מי הוא היה.
"זכיתי להיות אמא של גיבור", היא אומרת בגאווה, "הילד שלי גדל על ערכים של אהבת המולדת, קידוש השם ומצוות. כל מה שנותר לי הוא לקבל כוחות ולהנציח אותו בכל דרך אפשרית".
שלו ז"ל הוא בנם הבכור של אווה ואבשלום. יש להם עוד שני ילדים - רון בן ה־17 ומאי בת ה־11. שלו הוא בוגר ויצו נהלל במגמה עיונית עם בגרות מלאה. "כשמו כן הוא. הוא היה שלו וצנוע. רכב על אופנועי שטח בשבתות, תמיד הצטיין, הוביל ועזר לכולם. הייתה לו נתינה. הוא זה שחיבר בין כל החברים. הוא היה ילד מושלם. תמיד כיבד את כולם".
למה קראתם לו שלו?
"כי הוא היה שלו בבטן. תינוק צריך להיות פעיל, אבל הוא היה רגוע מדי. הייתי כל הזמן נוסעת לבדיקות כדי לבדוק למה התינוק לא זז. היו לי כמה שמות וכשהוא נולד אמרתי שאקרא לו שלו. חוויתי איתו תשעה חודשים של רוגע. בנים זזים בבטן ואיתו הייתה לי שלווה".
נלחם שעות
בבוקר ה־7 באוקטובר שלו ז"ל עדכן את אמו כי הוא נכנס למרחב המוגן כי החל ירי טילים. אחרי שפתחה את הטלוויזיה וראתה את הדיווחים מהעוטף היא שלחה לו הודעה.
"בשעה 08:24 כתבתי לו: 'מה קורה חיים שלי?, תגיד את האמת מה הולך שם'. הוא ענה לי: 'הכול בסדר, תיכף מתקשר'. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. ב־10:14 שלחתי לו שב הודעה והוא שוב כתב לי שהכול בסדר והוא תיכף מתקשר. למעשה בזמן הזה הוא כבר היה בשיא הלחימה. כשהוא לא התקשר כבר הבנתי. בצהריים צרחתי לבעלי: 'הלך לי הילד'. אבשלום לא הבין מה אני רוצה. אבל אני הרגשתי. הרגשתי גם שאני הולכת לאיבוד. יצאתי מהבית וחיכיתי להם בחוץ, למודיעים, מיום שבת ועד יום שלישי בשעה 07:20 כשהם הגיעו. אמרתי להם 'אצלי לא דופקים בדלת. אני כבר יודעת'. תיכנסו לבשר לבעלי".
עד שהודיעו לא ניסיתם לברר מה קורה איתו?
"אבשלום אמר שהוא פצוע. ביום ראשון נסענו לסורוקה והוא לא היה שם. ביום שני נסענו לג'וליס איפה שהגדוד נמצא והוא גם לא היה שם. הוא לא איבד את האמונה עד שהם באו ובישרו".
מה את יודעת על מה שקרה בקרב על מוצב פגה?
"חברים באו וסיפרו שמחבלים נכנסו למוצב בשעת בוקר ושמפקד המוצב סגן דקל סויסה ז"ל ביקש מכולם להיכנס לחדר האוכל, שלמעשה היה המיגונית של המוצב. בשעה 11 הם כבר הכניסו פצועים והרוגים לחדר האוכל. הם סיפרו ששלו תפקד בקור רוח ולא היה לחוץ. כולם סיפרו לי שהם שלחו הודעות פרידה להורים. אני לא קיבלתי הודעת פרידה. אני קיבלתי הודעה שהוא תיכף מתקשר. הם היו בלחימה משש וחצי בבוקר. הבנתי ששלו נפל סביב השעה 15:00. הוא נלחם שעות. במהלך הקרב המחבלים החלו לשרוף מזרונים בכניסה לחדר האוכל. עשן נכנס פנימה והיה קשה לנשום. סיפרו לי ששלו אמר להם שהוא לא מוכן למות ככה ויחד עם עוד שלושה לוחמים - איתי גליסקו, עידן רז ויקיר לוי זכרם לברכה הם יצאו החוצה להילחם ונפלו כמו גיבורים. 23 החיילים שנשארו בחדר האוכל ובחרו לא לצאת נשארו בחיים".
לא שאלת את עצמך למה הוא לא בחר להישאר בחדר האוכל. למה הוא יצא?
"לא. שלחתי אותו להיות לוחם בגולני בידיעה ש־50 אחוז הוא חוזר ו-50 אחוז הוא לא חוזר. לא חשבתי שהוא ייפול בצורה כזאת ושתהיה מלחמה. לא היה לי ספק שהוא ייצא להילחם. זה הבן שלי. לא היה אצלו לברוח, להתחבא או לפחד. הם חיכו לרגע שייתקלו במחבלים. אמנם לא בכמות הזאת ולא בסיטואציה הזאת, אבל כגולנצ'יקים הם רצו איקסים. הוא תמיד היה אומר מתי יהיו לי איקסים (להרוג מחבלים). הייתה לו תשוקה גדולה להגן על המדינה".
אבל אם הוא היה נשאר בחדר האוכל הוא היה היום בחיים.
"הוא היה בחיים ולא היה בחיים. מה זה נותן לי. הוא היה בחיים רק פיזית. שלו לא סתם קיבל מצטיין קורס נמרים ומצטיין גדודי. היו לו ידי זהב. הוא היה מחויב לצאת. אבא שלו היה בגולני בגדוד 13 מחזור נובמבר 95. הוא שמע סיפורים מאחי ששירת בסיירת גולני. הוא ינק מהבית את רוח הקרב ולהיות ווינר. כל אמא רוצה את הילד שלה בחזרה. אבל אם המחיר היה שהילד שלי יתחבא - אני מוותרת על זה. זה לא הדי.אן.אי של שלו".
מורעל גולני
במוצב פגה ביקרה ברנס כשבנה היה בחיים וגם אחרי ה־7 באוקטובר. זה לא היה עבורה רגע קל בכלל לחזור למקום בו נפל בנה. "זה היה קשה ומטלטל. ראיתי שם את העדויות על הקרב שהם ניהלו. קרב על הבית. מוצב פגה לא נכבש ולא נחטפו ממנו חיילים. הם היו כ־30 חיילים מול כ־200 מחבלים. אחרי ששלו וחבריו נפלו הגיעו לוט"ר וחילצו אותם. עדיין לא קיבלנו את התחקיר על מה שקרה שם".
מה גולני היה בשבילו?
"הכול. גולני היה הבית הראשון ואנחנו היינו הבית השני. מה שהוא שמע מאבא שלו זה רק גולני. יש לי 60 קעקועים שכל כולם גולני. עשיתי אותם בעודו בחיים. קעקועים של 'עד הניצחון', תאריך הגיוס שלו, 'מחלקת אלון', 'טורפי הלילה' (פלוגה ג') ועץ של גולני. ידעתי שהוא אוהב את זה. הוא היה כל עולמי. הוא עשה קעקוע של 'גם כשמסתער קדימה את איתי יא אמא' ואני המשכתי את המשפט הזה בקעקוע מתוך שיר של אייל גולן: 'אתה האור במקומות החשוכים'".
איך היה המפגש עם המפקד שלו סגן טשאגר טוואבה?
"הוא בא לבית וסיפר שהוא נלחם במחבלים מהנמר. הם לא פרקו ממנו. היתה להם אופציה לפרוק מהנמר ולנסות להציל אותם, אבל הם לא עשו את זה. זה שלהם. אמרתי לו שהבן שלי אהב אותו מאוד. אני לא במקום של כעס אני יודעת שהבן שלי גיבור. הוא לא היה משאיר את החברים שלו. הכעס לא יחזיר לי את הילד".
עם המג"ד תומר גרינברג ז"ל דיברתם?
"תומר ז"ל התקשר והבטיח שכשהוא יסיים את הלחימה הוא יבוא ויספר לנו על כל מה שקרה אבל זה לא יקרה. שלו אהב אותו מאוד. כשתומר נפל הרגשתי שאני חוזרת ל-7 באוקטובר".
לספר עליו
איך הלילות?
"אין לילות. אין דבר כזה. גם לפני זה לא היו לי לילות. ליוויתי אותו בדרך שלי. כשהוא היה בשמירות הייתי ערה. היה לי את לו"ז השמירות שלו. אנחנו לומדים מה קרה לנו. מנסים ללמוד. אני לא יכולה לישון. יש הרבה מחשבות ורצון להיות חזקה בשביל הבית ובשביל שלו ולהצליח לעמוד על הרגליים".
קראו גם:
אז איך ממשיכים?
"כל שנייה ביום אני שואלת את עצמי מה עושים ואיך ממשיכים. יש משפט שכל הזמן מהדהד לי בראש. אני שומעת את הקול שלו אומר לי: 'אמא, נלחמתי עד הדקה האחרונה אין סיכוי שאת מרימה ידיים'. אז גם כשיש נפילות והן קשות אין סיכוי שארים ידיים".
איך אתם מתכננים להנציח אותו?
"נכניס ספר תורה על שמו בבית הכנסת בכפר ברוך. כבר התחילו לכתוב אותו. עשינו גם נטיעות עצים לזכרו, אני מספרת עליו בבתי ספר ונעשה טיול אופנועים וטרקטרונים לזכרו. בפורים אתארח בגני ילדים ואספר את הסיפור שלו. יש עוד הרבה רעיונות. זה ממלא אותי".
כשבנך רון יתגייס, תרשי לו ללכת לקרבי?
"חד משמעית רק לוחם. הוא רוצה לשרת בסיירת גולני. שואלים אותי אם אני חותמת לו ואני מיד עונה: 'ברור'".