ההלם, הכאב, הצער ועוצמת האובדן הפתאומי עדיין ניכרים על פניה של טלי גולן מרמת ישי, שלפני יותר מארבעה חודשים בעלה דני גולן ז"ל, מאמן כדורגל ותיק ומוערך, נפטר מדום לב והוא רק בן 64.
אין רגע מאז אותו יום בלהות, בו ליוותה אותו בדרכו האחרונה, שהיא לא חושבת עליו, מתגעגעת ומנסה למצוא תשובה למה זה קרה.
הלם ושוק
בוקר ה-18 בפברואר התחיל כמו כל בוקר שגרתי בבית משפחת גולן ואז משום מקום התלונן דני ז"ל על כאבים ומאותו רגע מצבו הידרדר במהירות.
"הוא קם בבוקר ואמר לי שכואב לו המרפק", משחזרת טלי את אותו בוקר בו השמיים נפלו, "שאלתי אותו אם הוא קיבל מכה או משהו והוא אמר לי שלא. ראיתי שהוא מסתובב בבית חסר מנוחה ושהוא קצת חיוור. אמרתי לו: 'קום, תתלבש וניסע לקופת חולים'. הגענו לקופת חולים ושם עשו לו בדיקת א.ק.ג ושלחו מיד את הצילומים לפענוח, אבל כמה דקות אחרי הוא קיבל התקף ואיבד את ההכרה. הזמנו אמבולנס ותוך כדי הוא התעורר. הוא אמר לי שיש לו איזושהי הקלה, אבל אז הוא קיבל התקף נוסף ובזה זה הסתיים. לצערי הרב כל ניסיונות ההחייאה לא צלחו. אני בעצמי חובשת וראיתי בחיי מספר אנשים שלצערי אינם בין החיים. היה לי ברור שהוא הלך".
ברגע שהבנת שפעולות ההחייאה לא צלחו מה עבר עלייך באותו רגע?
"ההתמודדות הייתה קשה. המילים שאמרתי כל הזמן בקול רם 'אוי ואבוי הוא הלך לי'. הבנות שלי חיכו בקופת חולים מחוץ לחדר והייתי צריכה לצאת ולתאר להן את הסיטואציה שזה היה דבר קשה בפני עצמו. לא חשבתי רק על עצמי באותו רגע, חשבתי גם על הילדים שלי. עידן גר ברומניה והייתי צריכה לבשר לו את הבשורה הקשה. להסביר לו שהוא צריך לעלות על טיסה ולבוא לארץ, שגם זה היה מורכב כי בגלל המלחמה לא היו טיסות ישירות מרומניה לישראל".
איך נפרדת ממנו?
"נסעתי עם האמבולנס לבית חולים רמב"ם וחיכיתי שם לבנות שלי. כשיצאו להודיע לי שנעשו כל המאמצים וזהו. נכנסנו פנימה כולנו להיפרד ממנו. סגרתי את עיניו, נישקתי וחיבקתי אותו".
האובדן הפתאומי של דני ז"ל, בן זוגה ב-38 שנים האחרונות, הכה אותה, את משפחתה וחבריו הרבים בהלם. מותו הפתאומי היה בלתי נתפס.
"ההלם והשוק באותה שעה היו עצומים", היא נזכרת בדקות בהם חייה התהפכו, "אי אפשר לתאר במילים דבר כזה. זה היה פתאומי וללא הכנה מוקדמת. הוא היה בן אדם בריא, ספורטיבי ואחד שמתאמן. עד אז לא היו לו שום בעיות אחרות. הוא אף פעם לא ביקר אצל רופאים".
האובדן קשה גם לילדיו שהיו כל עולמו. הבת הבכורה שני התחתנה לאחרונה והבן עידן, שחקן כדורגל, עזב את קבוצתו ברומניה וחזר ארצה להיות עם אימו ואחיותיו. "היה קושי להגיד לעידן שאבא איננו. הוא היה מאוד קשור לאבא שלו. הם היו מדברים בטלפון בכל יום 30-40 פעמים. פתאום בבת אחת אין כלום".
קושי רגשי
יותר מארבעה חודשים אחרי והזיכרונות והכאב אינם מרפים מטלי. "דני ואני היינו ביחד 38 שנים, חווינו במהלך החיים כל כך הרבה דברים. הוא היה האיש של חיי. בתקופה שהוא אימן הייתי מלווה אותו למגרשים, באה לעודד ולתמוך. הוא היה עבורי עולם ומלואו. הייתה לנו זוגיות מופלאה וגידלנו שלושה ילדים לתפארת. מאז שדני נפטר הם לא עוזבים אותי לרגע. כולם חזרו לגור בבית עם בני הזוג שלהם ועם הנכדה שלי".
מתי הכי קשה לך עכשיו?
"אני עדיין חווה לצערי את הסיטואציה של מה שקרה באותו יום כי זה קרה ממש מול העיניים שלי. אני חווה את החוסר שלו. דני היה בן אדם מאוד מצחיק. הוא היה מאיר את כל הבית ב'ווייב' שהיה לו. החיסרון שלו משמעותי. הוא גם היה בשלן מעולה, הוא היה אבא שהילדים בשבילו היו במעלה הראשונה. הם היו לפני הכל. הוא היה נרתם לכל בעיה שהייתה להם ומתגייס לעזרה לכל מה שהם היו צריכים. פעם בשבועיים היה לנו סוף שבוע, שישי־שבת, של זוגיות מלאה ועכשיו יש לי תחושה של ריקנות".
על אף הקושי והאבל החליטה טלי לקיים את חתונתה של הבת שני. "החלטנו שהחתונה תתקיים כי זה מה שדני היה רוצה. הקושי הרגשי היה עצום גם לשני וגם לנו. אבל צריך להניע בכל זאת, את החינה ביטלנו ועשינו הפרשת חלה לעילוי נשמתו. הוא חיכה לחתונה הזאת מאוד. אני מעריכה שהוא הסתכל עלינו מלמעלה והיה שמח שהבת הבכורה שלו מתחתנת".
איך היה ללוות את שני לחופה בלעדיו?
"היה צריך לגייס המון אמוציות וכוחות לכל התהליך הזה - אם זה ללכת לקנות דברים ולארגן מה שצריך לקראת החתונה. אני עצמי עובדת כמפיקת חתונות ופתאום להפיק את החתונה של הבת שלי כשבעלי לא לצידי זה קשה מנשוא. והוא חיכה לזה כל כך. היה רגע אחד עצוב ואחר כך היה רגע שמח. היתה שמחה מהולה בעצב".
תמיד הצליח
דני גולן היה איש כדורגל. הוא היה מאמן שקריירת האימון שלו נמשכה כשני עשורים, בהם התקדם מתחתית ליגה א' עד לצמרת הכדורגל - ליגת העל.
"הוא אהב מאוד כדורגל. בצעירותו הוא היה שחקן, אבל הוא נפצע ברצועה הצולבת. אז לא ידעו לנתח כמו היום וזה גמר לו את הקריירה. רמת הידע שלו בכדורגל הייתה מאוד גבוהה, אבל אנשים בעולם הכדורגל פחות התחברו אליו. הבת שלי אמרה בלוויה: 'אבא, אתה אהבת וידעת כדורגל בכל רמ"ח אבריך, אבל הכדורגל לא החזיר לך אהבה'. לא בגלל שהוא לא הצליח כי בכל מקום שהוא היה הוא הצליח, אבל הוא לא היה אדם עם קשרים, יחסי ציבור ומרפקים. לכן הוא לא אימן בשנים האחרונות".
זה היה לו קשה שהוא לא אימן?
"הוא לקח את זה מאוד קשה. גם אני באה מתחום הספורט. ניהלתי את תחום הספורט ברמת ישי במשך 20 שנה. חייתי כדורגל וספורט במשך שנים ומאוד הבנתי את הקושי שלו. אנחנו יודעים איך מתנהל הכדורגל בארץ וזה צרם מאוד. זה כאב לו מאוד, הוא ניסה לחזור ולעבוד ולא פתחו לו את הדלתות".
יש לך כעס על אנשים מהכדורגל?
"אני לא מעוניינת להיכנס לזה כי זה כבר לא יעזור בשום דבר. אני לא רוצה לדבר סרה על אף אחד. אין בי כעס, אבל אני מאוכזבת מכמה אנשים".
חשבת איך להנציח אותו?
"עדיין לא. מבחינה רגשית אני נמצאת כרגע במקום שאני צריכה עוד קצת להתחזק. יש לי כמה רעיונות, אבל אני לא בטוחה שהכול יהיה קשור לכדורגל. אם יהיו הצעות או משהו שיהיה רלוונטי אני אחשוב עליו בשיתוף של הילדים שלי".
קראו גם:
מה נותן לך את הכוח לעבור את התקופה הזאת?
"קודם כל החיזוק של הילדים והמשפחה. האחים שלי והאחים של דני עוטפים אותי וגם החברות שלי שכל הזמן דואגות להיות סביבי. אני עדיין פחות יוצאת ומסתובבת. אומרים שהזמן יעשה את שלו, אני לא יודעת אם הוא ישכיח, אבל נלמד לחיות לצד זה".
היה לו צוואה או מסר שהיה חשוב לו שתעשו?
"מי שהכיר את דני ידע שהוא היה בן אדם מאוד ישר והגון עם ערכים מאוד ברורים, לפעמים אולי קצת נוקשים כלפי הסביבה, אבל היושרה וההגינות והאמינות שלו היו נר לרגליו ואף אחד לא היה יכול לקחת לו את זה. אני מאושרת ושמחה לראות שגם הילדים שלי קיבלו את הערכים האלה".
מה הבטחת לו בינך לבין עצמך?
"הייתה לנו זוגיות ארוכת שנים מאוד טובה. גם היום כשאני עולה על הקבר שלו אני כל הזמן אומרת לו שלפחות מדבר אחד אני מאוד מאושרת, שהילדים שלנו עוטפים אותי, מחבקים ודואגים לי. הבטחתי לו שאני אמשיך את הערכים שאני והוא הנחלנו להם - לצעוד ביחד. הבטחתי לו להמשיך לגדל את המשפחה באהבה".