לפני כשלושה שבועות יצא אלבום הסולו השני של הזמר, המפיק, המורה והמעבד המוזיקלי ליאור כהן (40), עפולאי לשעבר שכיום מתגורר בקיבוץ מזרע.
שירי האלבום, הנקרא 'בכל יום', נוחלים עד כה הצלחה ומושמעים בתחנות הרדיו האזוריות. אחרי שהגשים חלום ילדות, הוא מספר כעת כיצד התאהב בעולם המוזיקה מהרגע הראשון, איך מזמר שהיה רגיל לשיר רק עם להקות כל חייו החליט לפני ארבע שנים לצאת לקריירת סולו ואיזה אלבום יוצא כאשר המוזיקה שעליה הוא גדל מגיעה משני קטבים שונים (אהובה עוזרי ושלום חנוך).
"הזיכרון הראשון שלי הוא זיכרון מוזיקלי. בגן תמיד היו מעלים אותי לשיר כדי לפתוח את הבוקר עם התפילה של 'מודה אני'", משחזר כהן, "גדלתי בבית של מוזיקה. שמענו מוזיקה מכל המגוון והסגנונות - ים תיכונית, רוק, פופ. אני מגיע ממוצא תימני וטוניסאי אבל הבית שלנו היה מאוד פתוח ואני לא חושב שאתה צריך להישען רק על מוזיקה של עדה מסוימת. אותו הדבר לגבי הכלים שבהם אני מנגן. למרות שהכלי העיקרי שאותו אני גם מלמד הוא גיטרה, אני מנגן גם על תופים, בס, כלי מיתר, קלידים וכלי הקשה".
הזמר שנולד וגדל בעפולה הבין את הייעוד שלו בחיים כבר בילדות ומשם סלל לעצמו את הדרך למעלה. "כבר בגן ידעתי שזה מה שאני הולך לעשות, להתעסק עם מוזיקה. הייתי מאוהב בעולם הזה. איפה שהיה אפשר הייתי כל הזמן שר, מתופף ומנגן. סבא שלי ז"ל היה נגן קאנון וסבתא שלי עליה השלום כל הזמן דחפה אותי להמשיך עם המוזיקה", מספר כהן. "מה שהתחיל בגן המשיך גם בבית הספר, כשהייתי שר בכל הטקסים; וכשהתבגרתי כבר הופעתי בכל הפסטיבלים שנערכו בצפון. לימדתי את עצמי מוזיקה. בכיתה ז' כבר הקמתי את הלהקה הראשונה שלי. בהמשך למדתי גיטרה אצל מורים שונים כי רציתי להתמקצע בסגנונות שונים ובשלב מאוחר יותר למדתי גם הפקה מוזיקלית. כילד אתה לאט לאט מתחיל להבין שאתה נמצא במקום הנכון. בגיל הנעורים, כשהופעתי עם להקות שהקמנו לאורך הדרך, כבר התחלנו להופיע עם שירים מקוריים שאנחנו יצרנו וזה כבר הרגיש עוצמתי יותר, שעכשיו יש לך אמירה משלך".
אמירה אישית
כהן, נשוי ואב לשלושה, עבר למעשה את מרבית הקריירה עם שתי להקות. האחת 'מיקס סולידי', שאותה הקים בגיל 21 אחרי השחרור מצה"ל יחד עם חברו הטוב יפתח, והשנייה היא 'מסעות', שהקימו כעבור שבע שנים ורצה עד היום. עם שתי הלהקות הוציא ארבעה אלבומים ובהמשך הוציא אלבום סולו, כך שהאלבום שהוציא לפני שבועיים הוא למעשה כבר השישי שלו.
בגיל 21 כבר הקמת להקה והוצאת איתה שני אלבומים. האמנת שתגיע כל כך מהר למעמד כזה?
"זו הכרת תודה מאוד גדולה שאתה עושה את מה שאתה הכי אוהב בעולם ויש לך הזדמנות להגיד את האמירה שלך מול קהל שרוצה להקשיב ליצירה שלך. כל אמן בסוף רוצה לגעת באנשים".
ב־2016 החליט הזמר כי הוא רוצה לנסות גם לבד. "הופענו ב'ברבי' בתל אביב, ב'ביט' בחיפה, בימי סטודנט, בפסטיבלים. חרשנו את הארץ, אם זה בהופעות, רדיו וטלוויזיה והיה גם קהל נאמן שליווה אותנו. אבל באיזשהו שלב החלטתי לצאת לקריירת סולו ולפני שנתיים הוצאתי את האלבום הראשון, 'בתוך סופה של חול'. כעת יצא האלבום השני", הוא אומר ומסביר את הצעד, "ההחלטה לעזוב הגיעה בגלל שרציתי להביא סגנון אחר. כשאתה חבר בלהקה אתה צריך להתחשב בשאר חברי הלהקה. בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להביא משהו שגדלתי עליו בבית, אם זה המוזיקה הים תיכונית, מוזיקת עולם, פופ, רוק, ולהגיד איזושהי אמירה שהיא רק שלי".
איך הגיבו החברים?
"עברנו תקופה ארוכה מאוד ביחד אז הם מאוד פרגנו ונתנו את ברכת הדרך. אני מאמין שהם הבינו אותי כאמן שתמיד רוצה להתנסות בדברים חדשים".
היה חשש לעשות את המעבר לפרונט?
"כן, ברור שהיה את החשש הזה, גם כי ידעתי שאני הולך לכיוון מוזיקלי אחר; אבל זה היה חזק ממני. בער בי לגעת בדברים מהבית, קצת מההשפעות של אהובה עוזרי, שלום חנוך, פריד אל אטרש, הביטלס".
מהמגוון הזה בנה כהן גם את אלבומו החדש, 'בכל יום'. בשני אלבומי הסולו שלו הוא זה שכתב השירים, הפיק, עיבד אותם מוזיקלית וגם ניגן. "הרבה מהשירים באלבום החדש עוסקים בזוגיות, בתקווה, בהגשמה עצמית ויש להם אמירה חברתית", הוא אומר, "'בכל יום' זה גם שיר הנושא של האלבום. זה שיר שהוא סוג של תפילה. אני מבקש מאלוהים שייתן לי את הכוחות להמשיך את הדרך שלי, שייתן לי אומץ, אהבת אמת, שלא אשאר לבד. תפילה שאני רוצה שתתגשם בכל יום".
אילו תגובות כבר קיבלת?
"האלבום הזה קיבל כל כך הרבה אהבה אם זה מהקהל, אם זה מהשמעות רבות ברדיו, האזנות, צפיות. זה כיף גדול ולא מובן מאליו. לפעמים אנשים במצבים קשים או חולים כותבים לי הודעות שהשירים שלי מעודדים אותם ונותנים להם כוחות ותקווה וזה מבחינתי הסיפוק והריגוש הכי גדול. הידיעה שנגעת באנשים".
אתה נוסע באוטו ושומע את השיר שלך מתנגן ברדיו. האמנת כילד שזה יקרה?
"לא, ובכל ופעם שזה תופס אותי אני עדיין לא מאמין. זה מרגש כל פעם מחדש".
"שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו וצריך להודות על כך ולהתפלל שזה יימשך. זו תקופה לא פשוטה. להופיע על במה זה משהו שחסר מאוד, אבל כרגע זה מה שיש"
לגעת באנשים
כהן אמנם עבד על האלבום שנתיים אבל אקורד הסיום נכתב בתקופת הקורונה. על התקופה הזו שעברה עליו כאמן הוא משתף: "הקורונה כמובן שינתה את התוכניות. הייתי אמור לצאת עם השקה והופעה גדולה והכל נכנס ל'הולד'. האלבום היה אמור להיקרא בשם אחר אבל ברגע שהקורונה הגיעה החלטתי על 'בכל יום', כי שום דבר בחיים האלה לא מובן מאליו וצריך להודות על כך ולהתפלל שזה יימשך. זו תקופה לא פשוטה. להופיע על במה זה משהו שחסר מאוד, אבל כרגע זה מה שיש. מעבר לזה שאני מופיע אני גם מפיק, מעבד ומורה למוזיקה, והכל בוטל. אבל הרבה דברים טובים קרו לי בתקופה הזו, כמו זמן איכות עם המשפחה. פתאום שמו לך 'ברקס' על החיים והזמן הזה איתם היה מקסים בעיניי".
המגורים בפריפריה הגבילו את ההתפתחות שלך כמוזיקאי?
"גרתי במרכז אבל דווקא שם יצא ליצור הכי פחות. רק עבדתי כדי לממן את השכירות וחזרתי מהר. עברתי לקיבוץ דפנה ושם קרו הדברים. הקמתי את הלהקות ודברים התחילו לזוז. יוצר צריך את השקט שלו והפסטורליות. הצפון תורם לזה הרבה".
אחרי שהוצאת שישה אלבומים ביחד ולחוד, מה החלום הבא?
"להמשיך ליצור, להוציא עוד שירים. אבל החלום הכי גדול זה לגעת בכמה שיותר לבבות ולרגש".
מה עם להופיע על במה גדולה?
"כמובן שיש גם חלום להגיע לבמות הגדולות, אבל מבחינתי בכל הופעה, אם זה מול מאה איש או שני אנשים, אני נותן את כולי. אני מתרכז נטו בעשייה ועל הדרך רוצה לכבוש עוד ועוד יעדים".