הרבנית ואשת החינוך ויטל ציוני מעפולה נבחרה השבוע לאחת מהנשים פורצות הדרך בעפולה בזכות עשייתה והתנדבותה לאורך השנים כרכזת בנות שירות לאומי במחוז צפון של האגודה להתנדבות, תפקיד אותו היא ממלאת במסירות כבר 46 שנים. ציוני נכנסה גם לספר אותו הפיקה לאחרונה עיריית עפולה על הנשים פורצות הדרך.
הכי ותיקה
הרבנית ויטל ציוני (72), אלמנתו של הרב פרץ ציוני ז"ל, נחשבת לאם בנות השירות הלאומי בעפולה, תחתיה עברו אלפי בנות שירות ששירתו במוסדות בעיר לאורך השנים. היא נולדה וגדלה באורוגוואי ובשנת 1963 בהיותה בת 13 עלתה ארצה עם משפחתה לעיר חדרה. היא התחנכה באולפנה בכפר פינס ולאחר מכן רכשה תואר אקדמי באוניברסיטת בר אילן בסוציולוגיה ומוזיקה יהודית.
ב-1969 נישאה לבעלה הרב פרץ ציוני ז"ל, לימים רבה הראשי של עפולה ונולדו להם ברבות השנים תשעה ילדים. באותה תקופה לאחר נישואיה השלימה לימודי הוראה בבר אילן ובסמינר תלפיות ולמדה במכללת אורות קורס ייעוץ נישואין. היא התגוררה עם בעלה תקופה קצרה בבני ברק ובשנת 1972 נבחר הרב ציוני לרב מושב שדה אילן בגליל התחתון והם העתיקו את מגוריהם לשם. בשדה אילן התגוררו שלוש שנים נוספות עד לאחר מלחמת יום הכיפורים.
ב-1975 לאחר מלחמת יום הכיפורים נבחר הרב ציוני לרב העיר האשכנזי של עפולה והם עברו לגור בבירת העמק. בעפולה המשיכה ציוני לעסוק בהוראה ובחינוך והיתה מורה בבית הספר אוהל מאיר כשבמקביל השלימה תואר שני במכללת בית וגן במקצועות תנ"ך ומחשבת ישראל. לאחר מכן לימדה בתיכון יהודה, תפקיד שבו המשיכה עד יציאתה לגמלאות.
לתפקיד רכזת בנות השירות הלאומי בעפולה הגיעה בסוף שנת 1975, תפקיד אותו היא ממלאת עד היום והיא הרכזת הכי ותיקה בארץ מבין רכזות הארגון. "פנו לבעלי מהאגודה להתנדבות והציעו לו להתנדב, עם כל המטלות שלו לא היה לו פנאי והוא העביר אליי את המשימה. האגודה להתנדבות הוקמה לפני 50 שנה על ידי עו"ד דב פרומן ואני נכנסתי לתפקיד ארבע שנים אחרי שהיא הוקמה", מספרת ציוני.
עבודת קודש
התפקיד שלה כרכזת בנות שירות לאומי בעפולה כולל ליווי ואחריות לבנות המתנדבות בעיר וציוני גאה בהן מאוד: "אני אוהבת את הבנות שעושות את העבודה הזאת. אני מלווה אותן בקשיים ובהתמודדויות שלהן וזה לא פשוט. בהתחלה במחזור הראשון היו רק 6 בנות ולאט-לאט הגעתי לכמות של יותר מ-100 בנות בכל מחזור בעפולה. עם השנים זה נהפך לאימפריה. הרצון שלי היה לפתח את האפשרויות שיש בעפולה מבחינת נתינה, בשבילי זו שליחות לעזור לאחר ולעזור לכל מיני מקומות שהמערכת לא יכולה לתת להם את העזרה.
"כשבת שירות לאומי נכנסת למקומות כאלה היא עושה את זה מכל הלב ובלי לקבל שכר", מוסיפה הרבנית, "הן מקבלות רק דמי כיס כמו חיילות. הן עושות תפקידים מאוד מיוחדים לדוגמה במוסד 'בית אורי' בעפולה שלומדים בו ילדים, נוער ומבוגרים עם צרכים מיוחדים והבנות עובדות שם מכל הלב, עבודה מאוד לא פשוטה. בנות השירות עובדות גם בבית הספר 'יובלים' לחינוך המיוחד בעפולה ובמקומות נוספים. כמעט בכל מקום יש לי בנות שעושות עבודה נפלאה, מחשיבים אותן כחלק בלתי נפרד מהצוות, הן עושות עבודת קודש ומקבלות הרבה סיפוק מהעבודה הזו. יש בנות שירות לאומי שעובדות באולפנת צביה שנסעו השבוע לנתב"ג לקבל את 100 הילדים היתומים שעלו מאוקראינה. הן היו שם ורקדו להם וחיבקו אותם, זו ממש שליחות".
ציוני ממשיכה לשמור על קשר עד היום עם רבות מבנות השירות אותן היא ליוותה: "יש בנות מיוחדות שאני בקשר איתן הרבה שנים, המנהלת של 'כרמים בעמק' רותי חייט עשתה אצלי שירות לאומי לפני 40 שנה; מפקחת משרד החינוך של חיפה ג'וליה משיח היתה בת שירות לאומי שלי ואחר כך עזרתי לה להיכנס לבית ספר אוהל מאיר והיא היתה אחר כך מנהלת בית ספר מעלות; גם המפקחת הראשית של ירושלים במשרד החינוך דסי בארי עשתה אצלי שירות לאומי במחזור הראשון לפני 46 שנים. הרבה מבנות השירות לאומי לא מתגוררות בעיר והן באות לגור כאן בעפולה לאחר שהן מתחתנות".
נחת מהבנות
לדברי ציוני, הסיפוק הכי גדול שלה בעבודה הוא הנתינה. "אני כל יום אומרת את המשפט שלמדתי מאמא שלי זכרונה לברכה שנפטרה לפני שנתיים: 'להודות, להלל אבל לבקש הלאה'. כל יום אני מבקשת שהיום שאני עושה יהיה מוצלח. אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא יודע מה יש בלבי ושהוא רוצה שאנחנו נבקש ממנו כדי שהוא יוכל לתת לנו. אני חושבת שזה חשוב להודות לקדוש ברוך הוא על כל רגע ורגע שאנחנו נמצאים ויכולים לתרום ולעשות שליחות כזו. יש לי נחת שיש בנות שירות לאומי שמתחתנות וחוזרות להתגורר בעפולה בגלל שהן אהבו את המקום. כמו שיש לי נחת מהילדים שלי יש לי נחת מהבנות וזה נותן לי כוח. אני נהנית שהבנות ממשיכות את הדרך והולכות ללמוד את מה שהן קיבלו פה בעפולה בעבודה המיוחדת, כל אחת בעשייה שלה".
מה מחזיק אותך בתפקיד הזה כל כך הרבה שנים?
"הקשר האישי עם הבנות מאוד חשוב לי, לדבר איתן ולשוחח איתן. אני עושה אצלי בבית שיעור תורני כל שבוע ושיעור תורני בכל שבוע בכפר הילדים. בשביל לתרום צריך גם להתמלא, צריך גם כוח. הקשר הזה שהבנות באות אליי הביתה ויושבות איתי והן שומעות שיעור שמחזק אותן נותן להן ולי את הכוח להמשיך הלאה".
16 שנה חלפו מאז פטירתו של בעלה הרב פרץ ציוני ז"ל והרבנית ויטל עדיין מתגעגעת אליו ומרגישה בחסרונו וממשיכה את עשייתו הרבה בנתינה ובחסד ובתרומה למען הקהילה.
"בכל שנה אני עושה פרויקט שנקרא 'אדם לאדם – אדם' בחטיבות ביניים דתיים וחילוניים כאחד. החלטנו להקים את הפרויקט בשנה שבה הרב נפטר, ישבנו בוועדת היגוי בעיריית עפולה עם ראש מחלקת החינוך והחלטנו לעשות את הפרויקט דווקא עם הנוער. זה פרויקט שלא קיים באף מקום בארץ. אנחנו לוקחים את כל הילדים משכבת ח' בכל התיכונים, כ-200 ילדים ואנחנו לומדים על מידות האדם, על יחסים בין אדם לחברו ועל כיבוד הורים. הילדים מכירים אחד את השני ולומדים ביחד. בשמחת בית השואבה אני מזמינה אנשים מכל העיר שיבואו אלינו לבית. הרב התחיל את המסורת הזו כשהגענו וכשהוא נפטר המשכתי לעשות את זה. זה נותן הרבה כוח לאנשים".