שלושה וחצי חודשים חלפו מה־7 באוקטובר ואלה ברקוביץ מהיישוב קדמת צבי שברמת הגולן, מרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מתקשה להכיל את האסון שקרה לה - הוריה מעינה ונח הרשקוביץ זכרם לברכה וסבתה שושנה כרסנטי ז"ל נרצחו במהלך ההתקפה של מחבלי חמאס על קיבוץ בארי.
זו אכן הייתה עבורה שבת שחורה, הכי שחורה שיכולה להיות ועל אף הכאב העצום שאין מה שיכול לרפא אותו, בחרה ברקוביץ לקיים את צוואתם של הוריה להמשיך ולחבק את החיים. לאחרונה היא חזרה לעבודתה כתזונאית וכמרצה במכללת עמק יזרעאל ואת תואר הדוקטורט שהיא תקבל בקרוב היא תקדיש לזכר הוריה.
"בימים האחרונים הגשתי את עבודת הדוקטורט שלי שהיא מוקדשת להם. הם היו איתי כל רגע בתהליך הזה", היא אומרת בעצב, "אמא שלי כל כך חיכתה לראות אותי מסיימת והם לא יהיו שם בטקס כשאעלה על הבמה ואקבל את התואר. אמא ואבא היו אנשים של יצירה, עשייה ואהבה. הם כל הזמן דאגו למצוא את הטוב בכל אחד. ההתבוננות שלהם על החיים הייתה כל כך חיובית וזה ממש חשוב לי שזה ימשיך הלאה".
צעקות בערבית
בבוקר שבת שמחת תורה הייתה ברקוביץ בביתה בקדמת צבי כשהחלו להגיע הידיעות על מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה. "התעוררנו בסביבות השעה 6:30 כי שמענו מטוסים. הבנו שמשהו קרה כי זו פעילות צבאית חריגה. ואז פתחנו YNET והדבר הראשון שראינו שיש מטחים כבדים לעבר הדרום".
השעות הבאות היו מלוות בדאגה לגורל הוריה ולגורל סבה וסבתה שהיו נצורים בקיבוץ בארי. "אני ושני אחיי חברים בקבוצת ווטסאפ משפחתית יחד עם ההורים שלנו. בסביבות 7:00 בבוקר שאלנו אותם איך עבר הלילה, אז אבא שלי ענה לנו שהלילה היה שקט, אבל עכשיו יש טילים והם בממ"ד. אחרי כמה דקות אנחנו מבינים שמחבלים חצו את הגבול ונכנסו לישראל וזה לא סתם רקטות. ואז אנחנו מקבלים פתאום הודעה לא רשמית שהרבש"ץ של הקיבוץ נהרג. אני כותבת להם בקבוצה שיש שמועות שאריק נהרג ואנחנו מבינים שקורה משהו".
בשעה 11:00 בבוקר נותק הקשר עם הוריה. "כל רבע שעה שלחנו להם הודעה 'מה קורה, תעדכנו' ואמא ענתה לנו 'מפחיד, אנחנו בממ"ד, אומרים שמחבלים נכנסו לקיבוץ' ו'אבא יצא לשים ספות ושולחנות על הדלתות לחסום את הבית'" משחזרת הבת, "אחרי כמה זמן היא כתבה 'היריות הגיעו קרוב אלינו, יש צעקות בערבית מחוץ לבית, מאוד מפחיד, אנחנו בממ"ד'. היא לא עדכנה אותנו מה קורה מעבר. ואנחנו עונים להם 'תיכף זה ייגמר, תנשמו עמוק'. כשבראש שלנו אנחנו אומרים לעצמנו שהצבא מגיע. לא תיארנו לעצמנו שזו הדרך שזה ייגמר בה".
הדאגה באותו בוקר גברה גם לשלומם של סבה וסבתה אלי ושושנה כרסנטי שהתגוררו בבתים נפרדים בקיבוץ בארי. "לאורך הבוקר שאלתי את אמא שלי מה עם סבא וסבתא. אמא שלי אמרה שהיא דיברה עם סבא על הבוקר והוא והמטפלת שלו בממ"ד ושעם סבתא היא לא יכלה לדבר כי היא כבדת שמיעה ואי אפשר להתקשר כי ביקשו להיות בשקט והטלפון שלה עושה רעש. בשלב הזה אמרתי לאחים שלי שאין סיכוי שסבתא יצאה מזה. שהיא לא שמעה את אזעקת 'צבע אדום', והיא לא יודעת שהיא צריכה להסתתר".
בצהרי השבת כשהחלו לזרום הידיעות על הטבח בקיבוץ תחושת אי הוודאות והדאגה לשלומם התגברה. "אחרי עוד חצי שעה-שעה אנחנו מבינים מהבן של השכנה ויויאן סילבר ז"ל, שבסביבות 11:00 היא כתבה לבנים שלה 'נכנסו אליי הביתה' ואנחנו מתחילים לחבר את הנקודות ומבינים שאם אמא שלי ניתקה קשר ב-11:10 ונכנסו לויויאן ב-11:00 אז נכנסו כבר אליהם. שם כבר נגמר לנו היום. אין תחושת זמן, אתה לא אוכל, לא שותה, לא ישן, אתה רק יודע או שהם נרצחו או שהם נחטפו".
ביום ראשון לפנות בוקר בסביבות השעה 1:00 בלילה התקבלה ההודעה על הסבא אלי בן ה-93 שהצליח להיחלץ בחיים, בדיוק לאחר 50 שנה מאז ה-7 באוקטובר 1973 אז נתפס בשבי המצרי. "זה לילה שלא הצלחתי לישון בו. נדרכתי עם כל צפצוף של הודעה וכל אור שנדלק בטלפון. הרגשתי שאני צריכה לקחת נשימות עמוקות כשממש אין אוויר. אני עדיין מנסה להפיח איזושהי תקווה ולהגיד לעצמי שאולי פינו אותם לנתיבות ביחד עם שאר חברי הקיבוץ, אבל דממה, לא קיבלנו שום אינפורמציה לא על סבתא ולא על ההורים".
רגשות מסובכים
הימים הבאים היו רצופים בבשורות קשות אחת אחרי השנייה. ביום שלישי התקבל הדיווח שהסבתא שושנה ז"ל נרצחה בידי החמאס. "הייתי מאוד עצובה, אבל איכשהו קיבלתי את זה. כבר עשיתי לעצמי הכנה מראש שהיא לא שרדה את זה. היא חגגה 86 בנובמבר והיא כבר אישה שעברה כל כך הרבה דברים בחיים שלה והתחילה תהליך דמנטי. אני מאמינה שהיא גם לא הייתה מחוברת ולא באמת הבינה מה קרה, אז במחשבה שלי אני מנרמלת את זה שזה עבר מהר והיא כנראה לא סבלה יותר מדי. אני שומרת את זה ככה כדי להצליח להמשיך הלאה ולהתקדם. האובדן שלה לא פחות קשה, אבל יותר מתקבל. אלו רגשות שכל כך מסובכים ומעורבלים".
ביום רביעי התקבלה הבשורה הקשה על הירצחו של נח הרשקוביץ ויום לאחר מכן התקבלה הידיעה המרה על הירצחה של מעינה ז"ל. "בשלב הזה כשנשארה לי איזושהי תקווה כבר התפרקתי", סיפרה ברקוביץ בבכי, "הכול הולך, הכול נגמר, ידעתי שגם אמא נרצחה ואז כבר כל מעט האוויר שנשאר לי יצא לגמרי כי איבדתי את אמא, את אבא ואת סבתא. איבדתי שלושה אנשים יקרים לי ביום אחד. עוד לא הספקתי רגע לחשוב על אחד מהם וכבר מגיעים החדשות על הבא בתור".
נוח ומעינה הרשקוביץ הובאו למנוחות ביום שישי ה-20 באוקטובר בבית העלמין בקדמת צבי.
הגשמת חלומות
בחודשיים וחצי האחרונים מנסה אלה ברקוביץ לעכל את האובדן הבלתי נתפס, היא גם החלה בטיפול פסיכולוגי שעוזר לה להתמודד עם הרגשות. "אני בעשייה וגם חזרתי לעבוד, אבל עכשיו אני מאוד באבל. התחלתי את התהליך שבו אני מפנה מקום לעצב. אני מאוד עצובה בימים האחרונים ובוכה המון. עכשיו אני מרגישה שאני יכולה לתת לזה מקום. אני יודעת שהם לא יחזרו, אבל הלב שלי לא יודע שהם לא יחזרו".
קראו גם:
איך אפשר לעכל טרגדיה כזו שעברת?
"מעולם לא דמיינתי שיקרה לי דבר כזה. אין לי אפילו דרך לתאר דבר כזה. זה הזוי. יותר כואב לי על הילדים שלי. אני פיתחתי חוסן עם החיים, הילדים שלי איבדו ביום אחד שלושה סבים. אין לי דרך לתאר ולהסביר את ההרגשה הזו. תהום נפערה לי בלב ואני לא רואה את הסוף שלה. יש ימים שאני לפעמים לא מצליחה לנשום. אני גם שואלת את עצמי למה שלושתם ביחד. אין לי תשובה לכלום. איבדתי שלושה אנשים הכי קרובים אליי. בבום אחד הכול נגמר. הזמן מלמד אותי לחיות עם זה לידי, זה לא מרפא את הכאב. לא היה לי מהם תהליך פרידה ולאחרונה הם באים לי בחלומות ומספרים לי מה קרה להם. איך רצחו אותם".
מתי את הכי נזכרת בהם?
"עכשיו כל הזמן אבל בעיקר כשאני נוסעת באוטו ואני יודעת שאני לא יכולה להתקשר לאמא שלי. זה גומר אותי. אני חושבת עליהם המון כשאני לבד. אבל בתוך הדבר הזה אני מפיצה בשורה של תקווה, של עשייה ושל הגשמת חלומות. כי אחד המשפטים שאמא שלי תמיד אמרה לנו ש'לחלומות אין גיל'. זה לא משנה בן כמה אתה ומה אתה עושה תמיד תגשים את החלומות שלך ואל תוותר".
זה סוג של צוואה שהם השאירו לכם?
"ממש ככה. הוריי כבר יצאו לפנסיה וכל אחד היה לו את תחומי העניין שלו וחוגים וספורט. הם ממש דאגו לעצמם ודאגו לסביבה נעימה. הם היו יוצרים המון, אבא שלי עובד עם עץ וברזל ואמא שלי מציירת ומפסלת. כל אחד מהם היה עולם ומלואו. הם נתנו אחד לשני להתפתח ולפרוח כל אחד בתחומים שלו. זה מה שהכי החזיק אותם וכך הם הנחילו את זה הלאה אלינו. זה משהו שאנחנו מעבירים לילדים שלנו כל הזמן ועכשיו עוד יותר. מה שהיה היה ועדיין קורה, אבל עכשיו אנחנו לא נשקע אחורה, אנחנו חייבים לראות איך אנחנו מחזקים את עצמנו ומתקדמים קדימה, איך אנחנו מגשימים את החלומות האלה שאמא דיברה עליהם כל הזמן".
יש בך כעס על מה שקרה?
"קשה להגיד שיש בי כעס. ברור שמה שקרה היה מחדל הכי גדול בעולם שהוא עדיין לא נגמר וברור שדברים היו יכולים להיות אחרת. אני ממש רוצה למצוא את עצמי מתקדמת. אני אומרת שזה כבר היה, ואם אכעס זה לא יקדם אותי, זה רק יוריד אותי עוד יותר למטה ויגרום לי למרמור. אני רוצה להתקדם. יש לי ילדים קטנים, אני לא יכולה להיתקע אחורה. זה גם מסר שחשוב לי להעביר הלאה. אני באמת מאמינה בו, זו הדרך שאני חושבת שנכון להסתכל על החיים והלוואי שכולם יסתכלו על זה ככה".
ביום ראשון הקרוב צפויה ברקוביץ לנסוע לראשונה לקיבוץ בארי מאז ה־7 באוקטובר. "למה רק עכשיו? הייתי צריכה להתכונן להגיע לבית השרוף וללכת במדרכה עם העצים השרופים. זה נוף ילדותי הקיבוץ הזה. זה לא רק ללכת לראות קיבוץ הרוס אלא את הבית שלי שרוף. גמור".