אופק אטיאס (28) מקרית שמונה לא ישכח לעולם את היום הארור ההוא שבו השתנו חייו מהקצה אל הקצה, לפני 18 שנה, כשרכב עם אביו על טרקטורון.
מאז אותה תאונה קשה שכמעט עלתה לו בחיים הוא נותר משותק מהצוואר ומטה, ובימים אלו הוא יוצא במסע הרצאות שבהן הוא מספר את סיפורו האישי על החרם השקט שעבר כילד ומעביר מסר אחד - איך לשלב נכון אנשים עם מוגבלויות בחברה.
תאונה קשה
בבוקר יום שבת ה-13 בנובמבר 2004 יצא אופק בן ה-10 עם אביו לטיול בטרקטורון בשדות הכותנה של קיבוץ כפר בלום כאשר כבל מתכת שהיה מתוח בין שני עמודים פגע בראשו. מאותו רגע חייו השתנו והוא נותר משותק מן הצוואר ומטה.
אטיאס זוכר היטב את אותו יום נורא: "אני ואבא שלי יצאנו לטייל על טרקטורון, טיול רגיל כמו כל שבת. התחלנו לרכוב על אופנועים כשהייתי בן 5 ובגיל 10 זה התחלף לטרקטורון", הוא מספר, "בטיול הראשון כשיצאנו עם הטרקטורון, בשביל של אחד המטעים היו שני עמודים וביניהם היה מתוח כבל מתכת ואנחנו פשוט נסענו דרכו. לא ראינו אותו, לא היו שלטים שיזהירו והוא פגע לי בגרון וכמעט ערף לי את הראש".
אטיאס איבד מיד את הכרתו, אביו נפצע באורח קל ולאחר שהתאושש הוא קם מיד לסייע לו. "אבא שלי התעלף באותו רגע ואז הוא נזכר שהייתי איתו. הוא קם וראה אותי מעולף על הקרקע. הוא ביצע בי החייאה ואז הוא רץ איתי לשומר בבוטקה של הקיבוץ שיזמין אמבולנס. בגלל שהייתי פצוע אנוש הגיע מסוק שהטיס אותנו לבית החולים רמב"ם בחיפה".
בבית החולים היה אטיאס שרוי בתרדמת במשך שלושה שבועות. כשהתעורר הבין מיד שהוא משותק ולא יוכל עוד ללכת על רגליו. "זה היה רגע קשה מאוד, חרב עליי עולמי. היו שנים קשות מאוד. לקח לי הרבה זמן עד שהשלמתי עם עצמי ועם השיתוק".
מה שעזר לו להשלים עם המצב היה התמיכה של משפחתו שעזרה לו בתקופות הקשות. אופק הוא בנם הבכור של שלמה וענת אטיאס ויש לו עוד אח ואחות. "מה שעזר לי זה בעיקר התמיכה של המשפחה והחברים וההבנה שזה שאני משותק לא מונע ממני להגיע רחוק".
לעזור לאחרים
לאחר שנה של שיקום חזר אטיאס ללמוד בכיתה ו' בבית הספר בקרית שמונה שבו למד, שם עבר כהגדרתו חרם שקט שהמשיך גם בבית הספר התיכון. "הייתי מקובל מאוד לפני התאונה וכשחזרתי הילדים היו בהלם ולא ידעו איך לקבל אותי. הם למעשה לא דיברו איתי כי לא ידעו איך לגשת אליי אז הייתי לבד רוב הזמן והשקעתי בלימודים, אבל היו רגעים שאמרתי לעצמי 'למה אני צריך את זה' וזה המשיך גם בתיכון שלא ידעו איך לגשת אליי".
לימים הסתבר לו כי תלמידי כיתתו לא עברו שום הכנה לפני שחזר. "דיברתי עם אחת הבנות שלמדה איתי ביסודי לפני כשנתיים, כהכנה להרצאות שאני מעביר וכדי לדעת מה בדיוק קרה שם והיא אמרה לי שלא דיברו איתם בכלל על איך אני מגיע ומה השתנה, שזה בעצם להגיד שאני חוזר על כיסא גלגלים. אמנם אני משותק מהצוואר ומטה אבל אני אותו בן אדם, ולא עשו להם את ההכנה הזאת, לא בכיתה ו' וגם לא בתיכון".
על הצורך החשוב בהכנה הזו הוא מדבר היום בהרצאות שהוא מעביר בבתי הספר בקרית שמונה ובקיבוצים באזור. "אני לא רוצה שסיפור כזה יחזור על עצמו. אני לא רוצה שילדים אחרים שעברו דברים קשים, ימשיכו לחוות קשיים חברתיים. זה לא מגיע להם. אני מדבר איתם על שילוב נכון ובריא, איך להכין אותם נכון. בהרצאה הראשונה שעשיתי ראיתי שהדור הזה דווקא מקבל ויודע להכיל".
אתה מרגיש שאתה מצליח לעשות שינוי?
"כן, הילדים ניגשים אליי אחרי ההרצאות ומבקשים תמונה אפילו. הפכתי לסלב. מאוד אוהבים אותי".
יש לדעתך יותר מודעות בזמן האחרון לקבלת האחר והשונה?
"כן, בתקופה שבה גדלתי לפני 20 שנה כמעט לא היה את הדבר הזה ופתאום אתה רואה נכים בטלוויזיה כמו רוי קוקה מהתוכנית 'קוקה בע"מ' ואת יגאל שילון שמגיש תוכנית על כיסא גלגלים. זה מאוד מעצים".
להנגיש את הסביבה
עכשיו יש לו חלום להנגיש את כל מקומות הבילוי והפנאי לאנשים עם מוגבלויות והוא הצליח לפעול כבר להנגשת הפאבים בסביבה שבה הוא גר. "הצלחתי להנגיש לנכים את פאב הדרמה ופאב האנשו שלצערי נשרף לא מזמן. צריך להנגיש כל מקום פנאי כדי שנכים ייצאו מהבית וירגישו בנוח".
היום הוא מרגיש כי השמים הם הגבול; לאחר שסיים תואר בהנדסת תוכנה הוא התחיל לאחרונה לימודי ניהול מדיה דיגיטלית ורוצה להשתלב בתחום. "יש הרבה תחומים שאני לא יכול להשתלב בהם, אבל יש תחומים אחרים שאני כן יכול להצליח בהם. חלומות כרגע אין לי ממש, אני שם את עצמי בהווה. אני סומך על עצמי שאני אגיע רחוק".
קראו גם >>>
לפני 5 שנים העלה אטיאס פוסט נוגע ללב שבו הוא כתב שהוא מחפש זוגיות ואהבה וחשף כי טרם חווה אהבה אמיתית. מאז היו לו כמה מערכות יחסים, אבל הוא עדיין מחפש את האחת. "היו לי מערכות יחסים אבל הם נגמרו ואני מחפש היום. קשה קצת באזור שלנו, אבל אני מקווה למצוא".
מה המסר שחשוב לך להעביר?
"אם אני אהיה כן, אני לא גיבור - יש לי קשיים שלא קשורים לנכות שאיתה השלמתי, אלא לקשיי החיים שיש בסוף לכולם ויש לי לפעמים 'דאונים' - ירידות במצב הרוח, אבל אני תמיד מוצא דרך להתגבר עליהן ואני בעיקר אסיר תודה שיש לי משפחה תומכת. הסביבה שלי מאוד מחבקת והלוואי שיהיה את זה לכולם".
אתה רוצה להרחיב את ההרצאות שלך לעוד אזורים בארץ?
"כן, הלוואי שיזמינו אותי. אני אשמח לספר את הסיפור שלי ולהעביר את המסר".