שנות ה־90 של המאה הקודמת היו שנים דרמטיות בגליל העליון; עשרות אירועים עם פצועים והרוגים בלבנון, שני מבצעים – 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם', ימים ארוכים של קטיושות על קרית שמונה ויישובי הסביבה, ביקורים תכופים של ראשי ממשלה ורמטכ"לים וכמובן אסון אחד קשה ובלתי נתפס - אסון המסוקים.
את אותו עשור סוער, דרמטי וקשה שעבר על הגליל העליון תיעד הצלם עמנואל אילן, מי שהיה צלם עיתון 'ידיעות אחרונות' בצפון משנת 1991 ועד סוף 1998. הוא עבד אז מסביב לשעון, צמוד לביפר שלא הפסיק לצפצף. הוא קיפץ מזירה לזירה, חי ונשם את השטח, נפגש עם לוחמים פשוטים וגם עם אלופים, הכיר את שער פאטמה ומנחת גיבור כמו את כף ידו וגם נכנס בשיירות למוצבים החודרים. הוא היה מסור לעבודתו, חיפש תמיד את התמונה המנצחת ואכן צילומיו הדרמטיים והייחודיים מהזירות השונות הופיעו בעמודי השער של 'העיתון של המדינה'.
13 צפייה בגלריה
אפריל 1993: ראש הממשלה יצחק רבין מגיע למנחת גיבור לאחר ששלושה צנחנים נהרגו ממטען צד
(צילום: עמנואל אילן)
קצת פחות משנה לפני שצה"ל יצא מלבנון הוא עזב את הגליל וגם פרש באופן מעשי מצילום עיתונות. 23 שנים אחרי שהניח את המצלמה בצד חוזר אילן לראשונה לעשור ההוא ומספר איך נראתה המלחמה ברצועת הביטחון בדרום לבנון דרך העיניים שלו ושל עדשת מצלמתו.
חיבור מהילדות
אילן בן ה־67 מתגורר היום בחיפה, לא רחוק מהמושבה הגרמנית. בשנות ה־90, כשעבר לצלם עבור 'ידיעות אחרונות' בגליל העליון, התגורר תחילה בקיבוץ להבות הבשן ולאחר מכן במשך כמה שנים במושבה מטולה.
הוא נולד ברומניה בשנת 1955 בשם מונל להוריו לורה וז'אן זכרם לברכה, אח קטן לצביה שתיבדל"א ולאניטה זכרה לברכה. בשנת 1961 עלתה המשפחה ארצה והשתכנה במעברת צור שלום בקרית ביאליק. לאחר כשנה עברה המשפחה לדירת עמידר בשיכונים שנבנו בשכונה.
"בארץ החליטו שצריך לעברת את השם שלי. מישהו אמר שהכי מתאים לי השם מרדכי", הוא מספר, "העניין הוא שבבית הספר היו קוראים לי 'מרדכי' ולא עניתי לשם הזה. לאחר התייעצות עם בן דודה החליטו לקרוא לי עמנואל, שזה דומה לשם מונל. ואז התחלתי לענות לשם עמנואל".
13 צפייה בגלריה
1996: ג'יפ שנסע בשיירה ממוצב טייבה נפגע קל מטען שהפעיל מחבל מתאבד
(צילום: עמנואל אילן)
בגיל 13, כשחגג בר מצווה, קיבל מאביו מתנה מצלמה - זורקי 2, חיקוי רוסי למצלמות הלייקה. אילן התאהב במצלמה והחל לצלם - את החבר'ה בשכונה, את החברים בכיתה וטיולים.
"צילמתי המון. ברחוב השופטים בקרית מוצקין היתה חנות צילום ושם הייתי מפתח את הפילם ומדפיס תמונות. הבעלים של אותו פוטו שימש כמורה הצילום שלי. הוא למעשה לימד אותי מתי לפתוח צמצם ומתי להוריד או לעלות מהירות. מתישהו המצלמה שאבא קנה לי הלכה לאיבוד אז קניתי זורקי יותר מתקדמת".
13 צפייה בגלריה
נשיא המדינה עזר ויצמן עם חיילי צנחנים במוצב בדרום לבנון, יחד עם אלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי והרמטכ"ל אהוד ברק
(צילום: עמנואל אילן)
בצבא שירת כטכנאי מנועי סילון בבסיס רמת דוד ולאחר שהשתחרר למד תואר ראשון בחקלאות בפקולטה העברית בירושלים. כשסיים ללמוד טס לטיול בדרום אמריקה - אקוודור, פרו, בוליביה וברזיל. לאחר שנה חזר לארץ.
"אחרי הטיול היה לי משבר", הוא משתף, "לא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי. במשך כשנה התלבטתי ואז פתאום חבר מהשכונה בצור שלום, יאיר בר כוכבא, שצילם לערוץ 1 סיפר לי שבמקומון בקריות מחפשים צלם. התקשרתי, באתי לריאיון והתקבלתי. צילום העיתונות הראשון שלי היה איש מבוגר מסתכל פנימה לתוך סניף דואר סגור. הסיפור היה שביתה בסניפי הדואר. באותו מקומון עבדתי כמה שבועות, אך די מהר מצאתי עבודה כצלם במקומון 'כל הקריות' לימים מרשת 'ידיעות תקשורת' תחת העורך שלומי גפן".
אילן החל לצלם למקומון ובמקביל החל לצלם גם עבור 'ידיעות אחרונות' כפרילנס תחת סוכנות הצילום 'קונטקט', שהקים יחד עם חברו הצלם רון סולומון ז"ל. "אחרי כשנתיים העבודה בחיפה כבר שעממה אותי. הכול חזר על עצמו. היו לי שתי אפשרויות - לעבור לתל אביב או לגליל העליון. החלטתי שאני עובר צפונה. תחילה שכרתי בית בלהבות הבשן כי הכתב של ידיעות גוגה קוגן גר שם".
בקו הראשון
אילן רצה יותר אקשן ועניין ואכן הוא קיבל אותו, אולי הרבה יותר ממה שציפה או חשב מלכתחילה. "בגליל צילמתי המון, אבל בעיקר את הלחימה בדרום לבנון", חוזר אילן לעשור ההוא,
"נכנסתי כמה פעמים לתוך לבנון. צילמתי במוצבים ריחן, עיישה, מרג'עיון, דלעת ובופור. דווקא הרגשתי בטוח במוצבים האלה. המחשבה שזה מסוכן לא עברה בי. כשאתה בתוך האדרנלין של להיות שם לא נשאר מקום לפחדים. לא חששתי ממטען-צד. דווקא רציתי שיהיה משהו כדי שיהיה מה לצלם. באותה תקופה הרגשתי שאני צלם מלחמות. כל הזמן הרגשתי שהמלחמה בדרום לבנון דומה למלחמת וייטנאם. הבנתי מראש שלא יהיה פה ניצחון. לא אהבתי את מה שקורה, אבל תמיד רציתי להביא את הצילום הכי טוב שאני יכול מאותו אירוע".
קצב האירועים בלחימה ברצועת הביטחון היה כמעט על בסיס יומי. ב־13 באפריל 1993 נהרגו שלושה צנחנים מפלוגת החוד של גדוד 101 ממטען צד ואילן הגיע במהירות למנחת גיבור, שם צילם את הפינוי המוסק של אחד הפצועים ואת בואו של ראש הממשלה דאז יצחק רבין לאזור. כחודש וחצי לאחר מכן נהרגו ארבעה צנחנים מאותה פלוגת חוד של 101 בתקרית קשה של ירי כוחותינו על כוחותינו (ירי דו-צדדי), ואילן נשלח לצלם את חיילי הפלוגה הכואבים וההמומים במלון בקרית שמונה.
ב־12 באוקטובר 1995 נהרגו שלושה חיילים מגדוד 51 של גולני מירי ממארב של חיזבאללה. שלושה ימים לאחר מכן ב־15 באפריל נהרגו עוד שישה לוחמים מאותו הגדוד ממטען שהופעל על הנגמ"ש שבו נסעו. אלו היו שני אירועים שקשורים זה בזה וקיבלו את הכינוי הכואב והמצמרר 'סוכות השחור של גולני'. אחרי האירוע השני הגיע אילן לשער פאטמה וצילם את חבריהם של הלוחמים שנהרגו יושבים המומים וכואבים בכניסה חזרה ללבנון בתמונה שנצרבה עמוק בהיסטוריה של הגדוד.
והיו גם קטיושות על קרית שמונה והסביבה ואין ספור ימים של מתיחות לקראת מבצעים ואילן היה שם בכל מקום. צילם ילדים ישנים במקלטים, חיילי שריון נערכים לכניסה ללבנון, אלוף פיקוד צפון שנפגש לשיחה עם לוחמים, ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ובנימין נתניהו מגיעים לקבל תדרוכים ואת הנשיא עזר וייצמן בא לבקר בתים מופגזים.
"תושבי קרית שמונה התנהגו למופת כשהעיר הופגזה. הם היו ממושמעים ולא היתה היסטריה ברמות של היום בעוטף עזה, ואז לא היתה כיפת ברזל", מציין אילן, "צילמתי המון פגיעות של קטיושות. בזירות האלה פגשתי את ראש העיר דאז של קרית שמונה פרוספר אזרן. איש חביב. הוא הבין מה זה תקשורת ושיתף פעולה".
מה הצילום הכי זכור לך ממבצע 'דין וחשבון'?
"במבצע דין וחשבון קיבלתי דיווח על פגיעה ישירה בבית. הגעתי לאזור ופתאום אני רואה שם רכב מפואר. מהרכב יצא אהרל'ה ברנע, מי שהיה אז הדובר של הנשיא עזר וייצמן, ושאל אותי איפה הנפילה. אמרתי לו שייסעו אחרי, אז יצא לי להוביל את שיירת הנשיא וייצמן למקום נפילת קטיושה. כשהגענו היה כבר אמבולנס שפינה פצועה. הנשיא נכנס לאמבולנס וליטף את הראש של הפצועה ואני צילמתי אותו מרגיע אותה. למחרת התמונה היתה בשער של ידיעות".
13 צפייה בגלריה
שר הביטחון יצחק מרדכי מבקר בצפון כשלצידו אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי והרמטכ"ל שאול מופז
(צילום: עמנואל אילן)
איך היה לצלם את אלופי הפיקוד וראשי הממשלה?
"יצא לי כמה פעמים לצלם את רבין כשהגיע לתדרוכים בחטיבה מרחבית 769. תמיד אמר שלום עם העיניים והיה רגוע. הייתי מצלם אותו מקרוב. לא היו אז מעגלי אבטחה כמו היום. גם אלוף הפיקוד עמירם לוין שיתף פעולה. היה נטול פוזה. הוא הבין את הצורך שלנו בצילומים. צילמתי כמה פעמים את ארז גרשטיין ז"ל. הוא היה איש חביב שקל לאהוב אותו. תמיד שיתף פעולה ובלי מניירות. כששמעתי שהוא נהרג הייתי בהלם".
עד לזוועות
ב־28 באוגוסט 1997 אירעה תאונה מבצעית באירוע שזכה לשם 'אסון השריפה בוואדי סלוקי' בדרום לבנון, במהלכה נספו חמישה לוחמים מחטיבת גולני ונפצעו חמישה נוספים. מיד כשאילן שמע על האירוע הוא הגיע מהר למנחת גיבור.
"זה אירוע שאני זוכר היטב", הוא נזכר, "צילמתי את הפצועים במנחת, אבל תמונה אחת שצילמתי נצרבה בזיכרון שלי - איש צוות אוויר מחזיק קסדה של אחד הלוחמים שנפצעו באירוע. ראו על הפנים שלו את ההלם והכאב".
הצילום שאתה הכי זוכר משער פאטמה?
"צילמתי שם הרבה. באחת ההיתקלויות בשנת 1997 צה"ל הרג את הבן של נסראללה. הוציאו את הגופה שלו דרך שער פאטמה. הייתי שם וצילמתי. יש לי כמה תמונות של הבן ההרוג של נסראללה".
האירוע הכי מטלטל שעבר כצלם ואף רודף אותו עד היום הוא אסון המסוקים, שקרה בליל ה-4 בפברואר 1997 ובו נהרגו 75 חיילים - 73 ביום האסון ועוד שניים כתוצאה ממנו.
"הייתי בבית במטולה אחרי שבבוקר צילמתי בחרמון, והאמת - לא שמעתי כלום. פתאום אשתי דאז, שעבדה במנחת בקרית שמונה, התקשרה ואמרה לי שאחד המאבטחים רוצה לדבר איתי. הוא סיפר לי שהוא ראה עכשיו שני גושי אש נופלים מהשמים. שאלתי אותו: 'מה זה, חייזרים?', אבל מיד אחרי קלטתי שאולי זה מטוס שהתרסק. מיד נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון. הגעתי לשער של שאר ישוב ושני נח"לאים לא רצו לתת לי להיכנס. שכנעתי אותם ונכנסתי פנימה.
13 צפייה בגלריה
אוקטובר 1995: הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ואלוף פיקוד צפון עמירם לוין במוצב בגבול לבנון לאחר אירוע 'נגמ"ש המוות' של גולני
(צילום: עמנואל אילן)
"בדקות הראשונות רציתי להבין מה קורה. היה לילה וחושך. הגעתי קודם לזירה של המסוק שנפל על צימר. היו שם כמה להבות ואז התחלתי לצלם. עברו כמה רגעים ואז פתאום אני קולט שורה של גופות. זה היה זוועה. הייתי נסער. תוך כדי שאני מצלם הבנתי את גודל האסון. אחרי שצילמתי שמונה סרטים העברתי אותם לנהג מונית שמיהר לקחת אותם למערכת בתל אביב. המשכתי לצלם תוך כדי סערת רגשות. צילמתי גם את זירת המסוק השני, זה שהתפוצץ והתרסק בסבך. היו שם מראות קשים שאני לא יכול לתאר. עכשיו כשאני נזכר בזה יש לי צמרמורת".
מתי הבנת מה קרה שם?
"למחרת. פתאום הבנתי בראש מה שראיתי באתר של המסוק השני. יש לי זיכרון של תמונה קשה. ראיתי שם המון זוועה. אני יכול להבין למה לכל החיילים שהשתתפו שם בפינוי יש פוסט טראומה. פינוי ההרוגים מהמסוק שהתפוצץ זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש עד היום".
זו היתה תקופה עמוסה פיזית ומן הסתם רגשית. זה התיש אותך מתישהו?
"נהניתי מהעבודה, מהאקשן וגם מהתחרות. אני זוכר את התקופה הזו כהכי מעניינת שהיתה לי בחיים. היא היתה מלאת עניין. הגעתי לאירועים שכאדם 'רגיל' לא הייתי מגיע אליהם. יש לי את ההרגשה שנגעתי בהיסטוריה".
תחושת החמצה
תשע השנים בגליל הן עבור אילן תקופה בלתי נשכחת. הוא אהב את האקשן, אבל גם לחיות שם. "הגליל הוא אחד המקומות הכי יפים בארץ", הוא אומר בגעגוע, "אהבתי את שפע המים שמסביב, את הירוק והשקט. אין שם את הרעש של העיר. החיים מחוץ לעבודה היו רגועים. בכביש נהגתי רגוע. אין פקקים וכמובן יש מזג אוויר טוב. זה היה לחיות במקום שבו הייתי עטוף בטבע יפה. אני מתגעגע לגור שם".
עזבת רגע לפני השיא – היציאה מלבנון.
"עד היום אני מתוסכל שלא הייתי שם בתפקיד צלם. עד היום מלווה אותי תחושת החמצה שלא צילמתי את היציאה מלבנון. מבחינתי לא סגרתי מעגל עד היום. כשאני רואה את התמונות של סגירת שער הגבול נחמץ לי הלב. זה משהו שישנו בתוכי ולא נעלם. זה רגשי. המעגל נסגר בלעדיי. אולי סגרתי מעגל עם לבנון בצורה אחרת, אבל תחושת ההחמצה נשארה".
אחרי שעזב את הגליל הוא לא עבד יותר כצלם עיתונות. הוא המשיך לצלם, אבל לעצמו ולחברים. הוא התחתן כשהיה בגליל ושני ילדיו נולדו בבית חולים זוי בצפת. היום הוא גרוש, עובד לפעמים כצבע בשיפוצים וכותב ספר - רומן דמיוני. האם הוא מתגעגע לימים ההם? אילן עונה בכנות: "לא. הגעתי לקצה מבחינת העניין".