לא הרבה הבינו לאן נעלם בתקופה האחרונה פרוספר אזרן, ראש העיר המיתולוגי של קרית שמונה שכיהן במשך שלוש קדנציות רצופות. אזרן הידוע כדמות מאוד קולנית ולוחמנית שידע לא מעט מאבקים ותקופות מאתגרות בימי הקטיושות על העיר, עבר בשנים האחרונות התמודדות לא פשוטה כשמצבה הבריאותי של אשתו שוש ז"ל הלך והידרדר. בחודש האחרון לחייה היא סבלה ממחלת הסרטן שהכריעה אותה ולפני כשלושה שבועות היא הלכה לעולמה בגיל 71.
עכשיו, לראשונה מאז שנת 1969, נאלץ פרוספר להמשיך את החיים בלעדיה, בלי אותה אישה שהיתה שם בשבילו באותם לילות ארוכים של קטיושות. בין נפילה לנפילה ובין ריצה ממקלט למקלט היא זו שנתנה לו את השקט והכוח כדי לסייע לתושבי העיר לעבור את התקופה האיומה הזו.
בשבוע שעבר הוא קם מהשבעה, מנסה לאסוף את השברים ולומד איך ממשיכים בחיים. כעת, עם תום ימי האבל, הוא מדבר עליה לראשונה בצורה גלויה ומספר על מעשי החסד שלה למען העיר, על האהבה הגדולה ביניהם ועל הרגעים האחרונים.
פייטרית אמיתית
שוש אזרן ז"ל נולדה בבית החולים הסקוטי בטבריה וגדלה בצפת למשפחת עולים ניצולי שואה יוצאי רומניה. בשירותה הצבאי שירתה בגולני כפקידה פלוגתית. "זה היה בתקופה שבה לא היה נפוץ שבחורות היו יוצאות למסעות, אבל היא שירתה עם בני קיבוצים והיתה פייטרית גדולה", סיפר אזרן.
בשנת 1969, לאחר שחרורה מצה"ל, החלה שוש לעבוד בקרית שמונה כמנהלת מתפרה באזור התעשייה. אחותו של פרוספר, שגם עבדה במתפרה, יזמה את הקשר ביניהם. היא הזמינה אותה לביתה, שם הם הכירו ומאז לא נפרדו דרכיהם. פרוספר היה אז קצין צעיר במשמר הגבול והם נהגו לצאת ביחד לטיולים ומסעות. "אני רציתי להשוויץ בפניה שאני קופץ מג'יפים תוך כדי נסיעה אז היא קפצה מג'יפים. אני רציתי להשוויץ שאני יודע לטפס על עצים לאורך נחלי הגליל העליון ולקפוץ משם לתוך הנחל והיא רצתה להוכיח לי שהיא יודעת לעשות את זה וגם עשתה", הוא נזכר.
את ביתם בקרית שמונה בנו הזוג אזרן בעשר אצבעותיהם. "כשהחלטנו לבנות בית, שוש לא עמדה בצד. היא עמדה ליד מערבל הבטון הביתי, הזינה אותו בחצץ ובטון וערבבה ושלחה דליים לחברים שלי. הם היו מובילים את הדליים ממנה אליי לגג ואני יצקתי את עמודי הבית עם הבטון שבדליים הללו".
בתחילת שנות ה־80 כשהחל פרוספר אזרן בעשייה הציבורית ואת דרכו בפוליטיקה כשנבחר לכהן כראש עיריית קרית שמונה, העדיפה שוש להישאר הרחק מאור הזרקורים. "היא המשיכה לגדל את שלושת ילדינו ולהסיע אותם בבוקר למעונות ולגנים על האופניים שלה וכך היא רכבה בוקר וצהריים. כל תושבי קרית שמונה ראו אותה רוכבת עם אופניים לשוק, מעמיסה ירקות ופירות וחוזרת הביתה. גם בתקופה שהייתי ראש עיר והיה לי אוטו והייתי זכאי מבחינה חוקית לתת 1,000 קילומטרים למשפחה עם נהג והכל, היא לא הסכימה לקבל קילומטר אחד. רק כשאני ישבתי באוטו היא עלתה אליו. היא היתה נכנסת לחנויות ועושה שמח לאנשים. כל בעל חנות בקרית שמונה שהיא היתה נכנסת אליו היה מוכן לתת לה כל מה שהיא רוצה ובלבד שהיא לא תצא מהחנות. הם אמרו שהיא מביאה להם ברכה".
אשת חסדים
שוש ז"ל הייתה ידועה בצניעותה ובמעשי החסד שעשתה למען תושבי העיר, ביניהם כאלו שרק היום לאחר מותה נחשפים. "בתקופה שהיא עבדה בהוסטל בקרית שמונה כשהוא נפתח, היו לשונות רעות שדיברו על זה שראש העיר עושה פרוטקציה לאשתו ומעסיק אותה בהוסטל, אבל ההוסטל לא היה של העירייה אף פעם. הסוד הגדול הוא שהיא קיבלה משכורת רק של 1,000 שקלים בחודש והסוד היותר גדול הוא שהיא היתה מרוקנת את המקרר של הבית שלנו שש פעמים בחודש כי לא היה להם בהוסטל מה לאכול. ככה היא החזירה את כל הכסף שהיא קיבלה כמשכורת ואפילו הוסיפה עליו משלה. מעולם לא דיברו על זה והיום כשהיא הלכה לעולמה טוב שגם אחרים יידעו מה היא עשתה".
עד כמה היא תמכה בך כשהיית בפוליטיקה?
"היא היתה שותפה הרבה פעמים בדממה יותר מאשר בדיבור, דממה שהייתי זקוק לה כשהייתי בא טעון והייתי צריך שקט נפשי ומקום אינטימי ומחבק. היא ידעה לתת לי את הספייס שלי. בתקופת ירי הקטיושות כמעט שלא ישנתי ותמיד טרחתי להיות בחוץ כדי להיות הראשון שמגיע למקום הנפילה. כשהייתי חייב לנוח, היא ידעה לתת לי את המנוחה הזו. היא גם תמיד הביאה לי את רחשי הרחוב בצורה הכי אותנטית. היא פעלה כמו אמי פיבי זכרונה לברכה שהיתה אחד המחושים המחודדים ביותר שלי ברחוב. שתיהן היו מביאות אליי את רחשי הציבור באופן אותנטי ביותר. היא רצתה שאני אחשוב ואחליט לבד והיא סמכה על שיקול דעתי וטרחה להעביר לי דברים כהווייתם - בין אם הם היו רעים מאוד או טובים מאוד. זה העמיד אותי תמיד בפרופורציות הנכונות וזה הוכיח את עצמו בכך שאנשים בחרו בי שלוש פעמים רצוף, שיא שלא נשבר עד היום".
מה היא אהבה לעשות בזמנה הפנוי?
"לא היה לה זמן פנוי. היא החזיקה בית ברמה הכי גבוהה. גם אם הייתי צריך להתלבש שלוש פעמים ביום, הבגדים היו תמיד מגוהצים ונקיים. היא אירחה אנשים בבית, אנשים שאני הבאתי או אנשים שבאו לקבל סעד ומצאו אותה ולא אותי. היא אירחה אותם מכל הלב ונתנה להם עצות טובות. אני קיבלתי קהל פעמיים בשבוע בזכות זה שהיא אמרה לי שזה דבר חשוב לעשות. במקום שהם יבואו אליי הביתה, הם התחילו לבוא אליי למשרד. הבישולים שלה נודעו בכל העיר, תמיד סירים בכמויות. היא למדה מאמי ומאחותי הבכורה ובישלה באופן מושלם".
מה נתן לה את הכוח לארח ולבשל?
"אני חושב שהיא ראתה באילו היקפים אני עובד וזה נתן לה פרופורציות מה אדם אחד יכול לעשות ולכן היא עשתה. כשנפלו קטיושות על קרית שמונה ואני לא הייתי בבית, היא היתה רצה לחדר הביטחון עם שלושה ילדים קטנים ומבקשת מהם 10 דקות שיהיו לבד. בזמן הזה היא היתה רצה להורים שלי ברחוב שפרינצק לראות שהם בסדר. משם היא לאחותי הבכורה לראות שגם היא בסדר ורצה בחזרה לבית כשבדרך חזרה היא לא שכחה לדאוג גם לשכנים. זו אישה שלמדה לעבוד ב'פול גז' כל שעות היממה".
רגעי הפרידה
לפני 12 שנים מצבה הגופני החל להידרדר, והיא עברה ניתוח מעקפים בלב. בשנים האחרונות לחייה התגלתה בגופה סוכרת חמורה ולאחר מכן אנמיה. בכל התקופה הזו סעד אותה בעלה במסירות אין קץ.
"לי היה קשה מאוד כי בפעם הראשונה בחיים הייתי פתאום מרותק ולא יכול לזוז", הוא מתאר איך השתנו חייו כמי שהיה רגיל בעשייה ציבורית, "בשנתיים הראשונות טיפלתי בה לבדי בעזרת הילדים שלי ולא חשבתי אפילו להביא מישהו שיעזור. כשהמצב שלה כבר התחיל להסתבך, נאלצתי לפנות לסיוע של ביטוח לאומי אבל היה סעיף בחוק שמנע ממני לקבל סיוע ונאלצתי להביא מטפלת על חשבוני. לאט-לאט היא עברה ממצב שהיתה הולכת על הליכון למצב שהיא הפסיקה ללכת בכלל ואז היא גם לא יצאה מהבית. כל ה'טיולים' לבתי חולים הפכו את הדבר הזה למשימה קשה ומפרכת, גם בשבילה, עד כדי כך שהיא ביקשה את נפשה למות".
כחודש לפני שנפטרה התגלתה בגופה מחלת הסרטן שהכריעה אותה והיא הלכה לעולמה כשהיא מוקפת בבעלה, בילדיה ובבני משפחתה. "בימים האחרונים לחייה התלבטנו אם לקחת אותה לטיפול בבית החולים, אבל היא סירבה בכל תוקף שנזמין לה אמבולנס. נאלצנו לקבל את ההחלטה הזו ולתת לה להיות בבית בימיה האחרונים. היינו סביבה שלושה ימים רצופים כולנו עד שהיא הלכה לעולמה".
מה הבטחת לה לפני שהיא נפטרה?
"הבטחתי לה תמיד לאורך כל הדרך שלא אעזוב אותה לשנייה. בצוואה שלנו כתבנו שנינו שמי שהולך ראשון משאיר לשני את הכל. זה מראה על האהבה שהיתה בינינו. הייתי לידה כל הזמן, הבנים התחילו לדאוג לי מאוד כי הם לא רגילים שאני מסתגר בבית. בשנה האחרונה לקחתי על עצמי את הטיפול בזקנים בקרית שמונה, שנה שלמה בהתנדבות. כשהייתי שם הייתי מתקשר לשאול איך היא מרגישה ואם היא רוצה שאני אבוא. היא אפילו שמחה שהתנדבתי. היא תמיד תמכה בי בכל מצב. מיד אחרי שהייתי חוזר מההתנדבות הייתי יושב ואוכל איתה ארוחת צהריים".
איך אתה מתמודד עכשיו בלעדיה?
"הילדים לא כל-כך נותנים לי לשקוע בעצב, הם רצים ויוצאים מכליהם לעשות הכל ואני מעכל את הדבר הזה ומנסה ללמוד לחיות את החיים האלה שאף פעם לא היו לי. אני כל הזמן בבליץ של קבלת אורחים וכשאני מחליט שאני רוצה לנוח אני נועל את השער והדלתות בבית ואז אני מרגיש ריקדנות גדולה. כל סנטימטר בבית מזכיר לי שפעם היתה פה גם בעלת בית ושותפה".
איך אתם מתכוונים להנציח אותה?
"אנחנו ננציח אותה בהרבה דרכים. אנחנו עושים הרבה דברים לזכרה שהשתיקה יפה להם וגם עכשיו במהלך התקופה האחרונה עשינו כמה דברים כולל הבוקר שסיפקנו מזגן ענק למקום מסוים שהיה זקוק לו. אנחנו כל הזמן עושים חסדים ולא מפסיקים. אלו דברים שהשתיקה והצניעות יפה להם ומי שנעזר בהם יודע זאת היטב. יש לנו פה בחצר פינה שאמורה להיות לזכרה גם כן. אנחנו מתייעצים עם הבנים והנכדים איך לעשות את זה באופן שזו תהיה פינה שקטה בחצר שאליה כל הבנים והנכדים יגיעו ויכבדו וגם מי שיש לו מחלוקת או ויכוחים יידע שהמקום הזה הוא מקום מפלט שבו יושבים וחושבים על אנשים טובים ביניהם שוש, אמא שלי ואחותי, חושבים עליהם ומשתדלים לנהוג כמותם".