בשנת 1973 הצטרף שמעון אלוני (73), בן קיבוץ גבע, לגבעטרון ומאז ועד היום, כבר 50 שנה ברציפות, הוא קול הטנור בתוך מגוון הקולות.
זמר מרגש שהפך עם השנים למזוהה בעיקר עם השיר 'בת שישים', בו קיבל לשיר סולו (נדיר בלהקה) את שלושת הבתים הראשונים.
נתפס בזה
להקת הגבעטרון מקיבוץ גבע הוקמה בשנת 1948, שנתיים לפני שאלוני נולד. למעשה הוא גדל לתוך קיבוץ שיש לו להקה. בשנת 1968 התגייס לשריון ולאחר השירות הצבאי חזר לקיבוץ, לעבוד ולהתפרנס. מחשבות להצטרף לגבעטרון לא היו לו אף פעם.
"בשנת 1972 'האמא של הגבעטרון' רינה פירסטנברג ז"ל פנתה אלי ואל אישתי זיווה ז"ל והציעה לנו להצטרף", נזכר אלוני איך הכול התחיל, "בצעירותי לא הייתי מחובבי הגבעטרון ואמרתי שזה לא מתאים לי כרגע. לא התחברתי לסגנון של הלהקה וגם לא למוזיקה. בנעוריי אהבתי להאזין ליהורם גאון ואריק איינשטיין. אני בכלל פריק של שירים עבריים, אבל גם שמעתי את 'החיפושיות' ו'המאנקיז'. אישתי כן הסיכמה להצטרף וכעבור שנה רינה באה אלי שוב, הציעה והצליחה לשכנע אותי לנסות. היא אמרה לי שאולי זה יתפוס אותי. הגעתי לחזרה, אז לא עשו אודישנים בגבעטרון, ומאז אני שם. מחזיק מעמד".
אחרי 50 שנה מתקשה אלוני לזכור מה היה השיר הראשון שלמד, אך הוא זוכר היטב את התקופה. "הופענו אחת לחודש, בלי מיקרופונים אישיים ועם ליווי של אקורדיון. הגעתי בסוף הקדנציה של חיים אגמון, אחרי כך עבדנו עם דב כרמל ואחריו צביקה כספי והיום אילן גלבוע. עם נחום היימן לא יצא לי לעבוד. אהבתי מאוד את העיבודים של צביקה, למרות שלא כולם אהבו. תחת שרביטו של כספי הוצאנו הרבה תקליטים, שהיו מוצלחים מאוד".
זוכר הופעה בלתי נשכחת?
"היינו בחו"ל בארה"ב באיזה חור שנקרא 'קספר' בנבדה. אף אחד לא שמע על המקום הזה. זה היה במסע שלנו לארה"ב בשנת 80'. היתה שם קהילה יהודית קטנה והגיעו להופעה גם תושבים לא יהודים. אני זוכר שבסוף ההופעה ניגשה אלינו אישה ממוצא לבנוני שסיפרה שהיא התרגשה מההופעה עד כדי שירדו לה דמעות".
רגע ב-50 שנה שנחרט אצלך?
"רצח רבין בכיכר מלכי ישראל. השתלבנו בערב הזה. אחרי שהופענו שם על הבמה הייתה אצלנו התרוממות רוח רצינית. היו מלא אנשים וזה היה בהחלט מרגש. פגשנו שם את רבין. ברגע שהוא נורה כבר לא הייתי בכיכר, אבל היו חבר'ה שלנו שברגע הזה ישבו שם במדרגות וראו הכול. אני יצאתי מהכיכר עם הרכב הפרטי שלי לפני שיר הסיום. לא רציתי להיתקע בפקקים. כשעליתי על איילון בדרך צפונה שמענו ברדיו שקרה מה שקרה. זו הייתה עבורנו טראומה. רגע אחד הוא היה איתנו ורגע אחרי הוא נורה ונרצח".
המתכון להצלחה
בשנת 1981 החליטו בגבע לקיים מופע לרגל חג ה-60 לקיבוץ ולרגל המופע כתב בן הקיבוץ דידי מנוסי את השיר 'בת שישים'. אלוני קיבל לשיר סולו את שלושת הבתים הראשונים ומאותו הרגע הוא הפך להכי מזוהה עם השיר.
"משנת 1982 אני שר את בת שישים והאמת שמדי פעם נמאס לשיר אותו", מודה אלוני, "הוא שיר שמזוהה מאוד עם הגבעטרון כך שאין הופעה שאנחנו לא שרים אותו. הקהל גם דורש אותו".
מה השיר הכי אהוב עליך?
"'תאורת חצר'. זה שיר שנוגע בי. זה שיר שהקלטנו משירי נחצ'ה. כשאני שר את השיר הזה אני מזדהה איתו באופן אישי. שיר נוסף שאני אוהב מאוד הוא 'גבעה אחת' שכתב נתן יונתן. קיבלנו אותו מתנה משלמה ארצי שהלחין אותו אחרי הזכייה בפרס ישראל. עשו לו גם ריקוד לריקודי עם. זה שיר שהיה אצל שלמה ארצי במגירה והוא הוציא אותו עבור הגבעטרון. אחרי זה הוא הקליט אותו עם אמיר דדון. שיר יפה".
מה הסוד של הגבעטרון? מה הלהקה הזו פיצחה?
"מה שמחזיק את הגבעטרון כלהקה זו העובדה שאין בה קרבות על סולואים. זה כבר מתכון להצלחה. מעבר לזה החבר'ה אוהבים לשיר וכולם נהנים. אני יכול להודות שאני די מופתע לראות בהופעות שלנו בזאפות חבר'ה צעירים. לא קהל שהיה לנו תמיד. זה אומר שכנראה אנשים עדיין מעוניינים לשמר את הסגנון של השירה העברית. מבחינת התחדשות הגבעטרון לא מוציאה שירים חדשים. אנחנו עושים רק קאברים עם עיבודים של אילן והקהל אוהב את זה".
מי החברים בלהקה שחסרים לך היום? שאתה מתגעגע אליהם?
"כמובן שאישתי זיוה זכרה לברכה. היא היתה 20 שנה בגבעטרון. היא נפטרה מסרטן. היה כיף גדול להופיע איתה. בכלל היו כמה זוגות בגבעטרון. מצד אחד זה היה כיף גדול, מצד שני זה לא היה פשוט. גידלנו את שלושת הילדים ממנה תוך כדי העבודה בקיבוץ, חזרות ונסיעות להופעות. שנינו בני גבע אז ההורים שלנו משני הצדדים התחלקו. שרתי טנור עם יואב נחשון ז"ל ואני מתגעגע אליו. גם לעופר ברזק ששר כמה שנים ועזב".
הגבעטרון שונה מזו שהייתה לפני 50 שנה.
"החבר'ה שנמצאים היום כולם על הכיפאק. הגבעטרון זו משפחה. אני לא אומר שלא היה כיף שהיה הרכב רק של גבעונים, אבל החבר'ה הצעירים מהקיבוץ לא עומדים בתור לשיר אז אם רוצים להמשיך להניע את הלהקה הזו חייבים כל הזמן דם חדש ולא בהכרח צעיר. אף אחד מגבע לא הצטרף ללהקה בשנים האחרונות. היום יש 22 זמרים ורק חמישה מתוכם מגבע - אני, אמירה ידין, גדעון גוריון, קובי רון ואחי יורם אלוני. לי ממש לא מפריע שהרוב כבר לא מגבע".
עדיין נהנה
אלוני הוא היום החבר השלישי הכי ותיק בלהקה וכמו לפני 50 שנה וכמובן לאורך השנים, לצד הפעילות בלהקה הוא גם עובד בקיבוץ. שנים עבד במפעל 'בקרה' ועכשיו הוא עובד במפעל פרטי בקיבוץ בעיבוד שבבי. הוא התאלמן, התגרש, יש לו ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
איך אתה שומר על הקול שלך?
"אני מודה שאני לא שומר. אני לא עושה פיתוח קול. עם השנים בדרך כלל הקול קצת משתנה וקשה לעלות לגבהים שהצלחנו לעלות בגיל צעיר. יש שירים עם עיבודים גבוהים מאוד אז היום קשה לשיר אותם".
קראו גם:
כשאתה מסתובב בארץ לבד מזהים אותך שאתה מהגבעטרון?
"לעיתים רחוקות מישהו מזהה אותי".
איך זה להיות זמר כל כך הרבה שנים? מה צריך כדי לשרוד במקצוע הזה?
"טעמתי מהכול. 50 שנה אני חי לפי הלו"ז של הגבעטרון. זו עבודה קשה. זה לא פשוט אחרי יום עבודה לצאת לעוד יום עבודה. למרות זאת אני מוכן להקריב כי אני נהנה מזה - להרגיש את הקהל, להרגיש כמה טוב זה עושה לו ולקבל תשואות. אני גאה להיות זמר בגבעטרון. זה עושה לי טוב על הנשמה. אין ספק שזה מקצוע תובעני. לא תמיד אני מגיע עם אנרגיה מלאה ולא תמיד יש חשק, אבל אם אין סיבה מוצדקת אני תמיד מתייצב ונותן את ה-100 אחוז שלי. זו לא קבוצת כדורסל שיש לה מחליפים".
עד מתי תמשיך לשיר?
"זו שאלה טובה. לעמוד שעה וחצי על הבמה זה לא פשוט. עם הגיל יש בעיות בריאותיות וזה נהיה קשה יותר. כל זמן שאוכל להופיע אמשיך לשיר".