מלחמת 'חרבות ברזל' תפסה את חיים סימנה ממושב כנף שברמת הגולן, רנ"ג חטיבה 7 המיתולוגי ודמות דומיננטית בחיל השריון, לקראת סוף חופשת השחרור שלו מצה"ל אחרי 30 שנות שירות.
כבר בבוקר ה-7 באוקטובר הוא עלה שוב על מדים, התייצב במפקדת החטיבה ואחרי מספר ימים כבר ירד דרומה ומאז הוא בחפ"ק האחורי של 'עוצבת סער מגולן' אי שם בעוטף - מלווה, מסייע ועוזר במאמץ המלחמתי של לוחמי החטיבה בצפון רצועת עזה.
רגע לפני שיעלה על אזרחי לתמיד התיישב סימנה או כמו שקוראים לו בחטיבה 7 'סימנה האגדי' לסכם את הפרק המשמעותי בחייו.
חייל מורעל
סימנה בן ה-49 נולד וגדל בשיכון ד' בבית שאן, בנם של גבריאל ז"ל ומרי תיבדל"א. הוא למד במקיף הדתי במגמה ביולוגית, בלט בכישורים חברתיים ובאהבה למשחק. כשהתקרב לגיל גיוס רצה לשרת בסיירת גולני.
"הייתי מורעל צבא מהבית", הוא נזכר, "אבא שלי דאג שנקרא ספרים על פעולות התגמול ועל יחידת 101 של אריק שרון. להורים שלי לא היה רכב כשהייתי ילד ולמרות זאת בכל יום עצמאות אבא שלי לקח את כל המשפחה באוטובוסים למוזיאונים של הצבא. הוא השריש בנו את אהבת הארץ. עד גיל 52 הוא עשה מילואים וכשהוא לבש מדים הוא שמח. ככה הפכתי להיות מורעל צבא. בתיכון הייתי הולך עם מעיל אמריקאי-צבאי ויודע הכול על צה"ל. כשהתגייסתי עלו על זה שאני עיוור צבעים וככה החלום שלי להגיע לסיירת גולני התרסק. בכיתי בבקו"ם. עשו לי בדיקה נוספת וגם אותה לא עברתי. זה שבר אותי כי אפילו חריג חי"ר לא נתנו לי. לבסוף נכנסתי לקצין מיון והוא אמר לי תבחר - שריון, תותחנים או נ"מ. עניתי לו: 'שלח אותי לחטיבה של אביגדור קהלני' וכך קרה. ככה הגעתי לחטיבה 7".
באוגוסט 93 הגיע סימנה לטירונות שריון בצוקי עובדה ושובץ כלוחם בפלוגה כ' (כפיר) בגדוד 75, אז עם טנקי מרכבה 2-ב, תחת המג"ד אבי אשכנזי (אחיו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי).
כצפוי היה סימנה חייל מורעל שמקבל את הציונים הכי גבוהים וראשון לכל משימה. בסיירים דרש להיות הטען - התפקיד הכי קרוב לחי"רניק - אבל קיבל להיות תותחן. "אחרי סיירים הגעתי לצמ"פ (צוות מחלקה פקודה) ברמת הגולן. שלושה וחצי חודשים בהם הכשירו אותי להיות טנקיסט. בצמ"פ נהניתי למרות שזה היה קשוח - אהבתי להיות בשטח, בבוץ ובקור. הייתי מצטיין צמ"פ ואז גם החליטו להעביר אותי למקצוע הטען. בצוות הראשון שלי היו המט"ק יהודה מקרית שמונה, הנהג האני מהכפר מג'אר ושלומי בראל מרעננה. אחר כך היה איתי בצוות אבישי להב שעד היום אנחנו חברים. גיא כהן היה המ"מ".
מארבים בלבנון
אחרי שסיים את ההכשרה עלה לגדוד, כשעיקר הפעילות המבצעית של צה"ל באותם שנים הייתה המלחמה ברצועת הביטחון בדרום לבנון. "הייתי בכל המוצבים החודרים אז - עיישה, ריחן, חצבייה ואחרים. בפעם הראשונה שהגעתי לעיישה פגשתי חברים מבית שאן ששירתו בגולני וקצת אכלתי את עצמי כי החלום להיות חי"רניק קצת נשאר, אבל אחרי שראיתי בלבנון את כוחו של הטנק זה עבר".
איך היה השירות ברצועת הביטחון?
"כל הסדיר הייתי לוחם. עשיתי המון מארבים. בריחן היו מפצ"מרים אותנו בוקר ולילה. היה לנו אירוע של היתקלות ליד דמשקיה יחד עם מסייעת 12 של גולני. זה היה מוצב של צד"ל שהגיע מודיעין שחיזבאללה רוצה לכבוש אותו. שלחו אותנו להגן עליו. זה היה בחורף וירד שלג. כל יום היינו שומרים על המוצב ובלילה יוצאים למארבים. אחרי כמה ימים ביקשנו ממג"ד 12 צ'יקו תמיר שיקפל אותנו משם כי לא קרה כלום. הוא כמובן סירב. אחרי 10 ימים יצאנו לעוד מארב, כשגשם לא מפסיק לרדת. במהלך המארב זיהינו שלושה מחבלים. המט"ק ערן מטמון ממדרך עוז קיבל אישור ירי, ירינו לכיוונם ובקביל התחילו לפצמ"ר אותנו. זה היה מורכב מאוד בגלל הגשם והערפל וגם כי פחדנו לפגוע בחיילי גולני שהלכו לידינו. בבוקר חיילי צד"ל הלכו והביאו את הגופות של שלושת המחבלים ושמו אותם במרכז המוצב. היה עוד אירוע בריחן שבו לוחם מעורב גולני נהרג מפצמ"ר שנפל במוצב. התקופה של המוצבים הייתה קשה".
זיכרון חד מאותה תקופה בלבנון?
"אני זוכר מקרה שמיד אחרי שסיימנו תרח"ט ברמה המג"ד דאז אייל זמיר בא אלינו ואמר שיש בלגן בלבנון ולכן הוא החליט להקפיץ לשם לתגבור את הפלוגה שלנו. זה היה יום חמישי בלילה ולמרות שהיינו עייפים מהתרגיל נכנסנו מיד לטירוף. היינו מורעלים להיות בלבנון ולהגן על המדינה. כמובן ביקשנו שיחזירו אותנו לטנקים עוד לפני שנעשה מקלחת כי הטנק בשבילנו היה הבית והנשק האישי. חזרנו לשטח ועבדנו על הטנקים עד הבוקר כדי שיהיו מוכנים. לא ראינו בעיניים. ביום שישי בערב יצאנו ללבנון ולא אשכח שכשעברנו בקריית שמונה תושבים, שבדיוק יצאו מבית הכנסת, צעקו לנו: 'שאלוהים ישמור אתכם'. הייתה תחושת שליחות".
המג"ד התקשר
שמונה חודשים לפני השחרור הגשים סימנה חלום קטן, כשהמג"ד אייל זמיר מינה אותו להיות הרס"פ של הפלוגה שלו, פלוגה כ'.
"פלוגה כ' נחשבה לפלוגה של 'המשוגעים' בגדוד. היינו הגולני של שריון", סיפר סימנה בגאווה, "היינו מגובשים מאוד ומקצועיים מאוד. בלבנון כשהיה נתקע לגולני הנגמחון היינו אומרים לגולנצ'יקים לכו תעשו קפה ועד שתסיימו להכין אותו אנחנו כבר נסדר את הזחל. וכך היה. בשבילי להיות רס"פ פלוגה כ' הייתה גאווה גדולה. רס"פ היה אז כמו חצי אלוהים. כל מה שהיה קשור לפלוגה אני הייתי אחראי. אני הייתי האבא והאמא של הלוחמים. עבדתי תחת שני מ"פים, תחילה מומי אביטל ואחריו חן פלור מקיבוץ כפר מסריק. לפני השחרור הגדוד היה בקו בלבנון ואני ישבתי במוצב שער עגל על הגבול. יום אחד מג"ד 75 בזמנו אמנון אשל ביקש ממני לתפוס פיקוד על מוצב ריחן כי היו שם כל מיני בעיות. הגעתי לשם ועשיתי סדר בהקצבת המים והאוכל כי לא היה ברור מתי יהיו שיירות של אספקה. ולמרות שהייתי רס"פ לא יכולתי לשבת במוצב כל היום אז גם יצאתי למארבים".
ב-9 ביולי 1993 היה אמור סימנה להשתחרר, אבל הוא לא הסכים ללכת לבקו"ם כל עוד הפלוגה שלו בלבנון. רק אחרי שהפלוגה ירדה מלבנון וחזרה לרמת הגולן נסע סימנה לבקו"ם - ב-27 ביולי. "הגעתי לבקו"ם שלושה ימים אחרי שירדתי ממוצב ריחן ובאיחור של כמעט חודש מתאריך השחרור שלי. היה שם קצין שטען שאני נפקד בקו"ם ורצה לשפוט אותי. אני עם הכבוד של הלוחם התעצבנתי, זרקתי את הקיטבג ויצאתי משם. ככה השתחררתי מהסדיר".
החלום של סימנה אחרי השירות הצבאי היה להתגייס לשב"כ והוא אכן היה בכיוון להגשים אותו. הוא החל במסלול קבלה, עבר את המבחנים ורגע לפני שהתקבל לאבטח שגרירויות הגיע טלפון ממג"ד 75 אמנון אשל שקרא לו לחזור לצבא. "אם אמנון קורא לי אני בא. הגדוד ודמות המפקד של אמנון היו צרובים אצלי חזק ולא יכולתי להגיד לו לא. בכלל לאמנון הייתה השפעה גדולה עלי. ידעתי שהוא עבורי חומה בצורה ושהוא יגן עלי ללא תנאי. הוא היה מצד אחד מפקד קשוח ומצד שני האבא של החיילים. הוא מפקד שהולכים אחריו. הוא החזיר אותי להיות רס"פ בבסיס הצמ"פ של הגדוד כדי לעשות שם סדר".
מפגש עם השכול
לאורך שירותו הארוך בחטיבה 7 אירעו מספר אירועים שנחרטו בו לעד ואותם ייקח עד יום מותו. עוד כשהיה רס"פ בצמ"פ אירע אסון המסוקים, ב- 4 בפברואר 1997. "הייתי בקורס רס"פים של יחידות לוחמות בסיירים כשקרה האסון הזה", נזכר סימנה, "פתאום היה מבזק בטלוויזיה שדיבר על המון הרוגים ואז הראו את אמנון עומד ליד הג'יפ שלו והקש"ח ניר יהושע לידו. התחלתי לצעוק: 'יש הרוגים מהגדוד שלי, זה המג"ד שלי'. הייתי בטירוף. יצאתי מסיירים חזרה לגדוד ואחרי כמה שעות התחילו להגיע שמות ההרוגים.
"שבעה חיילים מהגדוד נהרגו באסון הזה", מציין סימנה כשהוא רועד ובוכה, "דביר לניר ממולדת היה חבר טוב שלי. היינו נוסעים יחד הביתה מרמת הגולן; שגיא ארזי שהיה איש קבע בגדוד; אביב גונן החובש. הוא אהב ספורט ובכל הזדמנות היה מארגן טורניר קט רגל בגדוד. חבר טוב. ועוד ארבעה לוחמים שהכרתי מהגדוד – מיכאלוב ולדיסלב, פאדי קזאמל, ניר בן חיים ושגיא ברקוביץ'. זה היה אירוע קשה מאוד ואני גם זה שאירגן וניהל את כל הלוויות. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם השכול. לעשות לוויה אחרי לוויה זה קשה. עד היום אני זוכר את צעקות השבר של המשפחות.
"הגדוד עבר ימים מטלטלים", הוסיף סימנה, "ואז לאחר כמה ימים ליאור שבתאי נפל בלבנון מפגיעת טיל 'פאגוט' באירוע ליד מוצב 'דלעת' בו הצוות שלו הרג הרבה מחבלים. הם עבדו מצוין וקיבלו צל"ש אלוף פיקוד צפון. האירוע הזה בכלל טלטל אותנו. ירדנו מלבנון חזרה לרמת הגולן כשאווירת אבל בגדוד. אמנון מהר מאוד אסף את כולם, חיזק וביקש לחבק את המשפחות השכולות ואז מט"ק מהגדוד שחר מורן נהרג בתאונת דרכים בדרכו לבסיס. זה שבר את כולם. החודש הזה גרם לי להישאר בצבא ולא להשתחרר אחרי שנה. הרגשתי שאני לא יכול לנטוש את החיילים והגדוד אחרי מה שקרה".
אחרי שני מחזורים כרס"פ פלוגת צמ"פ החליט המג"ד אשל למנות אותו לרס"פ פלוגת המפקדה של הגדוד שהייתה זקוקה לריענון. "הנגדים הוותיקים אז של הגדוד, היום כולם כבר מזמן בגמלאות, גידלו אותי. הם קראו לי הרס"פ המופרע כי לא הייתי פראייר. כל דבר שרציתי השגתי וגם בשיטות הלא מקובלות. אם הייתי צריך לפרוץ לאפסנאות - פרצתי רק כדי שלחיילים שלי יהיו מדים. הפכתי את פלוגת המפקדה למדהימה בעזרת המ"פ יאיר ברנס מזרעית. היה כיף".
טראומת צוק איתן
אחרי חמש שנים כרס"פ מפקדה מונה סימנה על ידי המג"ד תמיר היימן להיות רס"ר גדוד 75. למעשה בגיל 26 הוא הפך גם לרס"ר הגדודי הכי צעיר בצה"ל. סימנה החליף את הרס"ר המיתולוגי חיים אדרי מקצרין, שהיה עוד מט"ק במלחמת יום הכיפורים. "אדרי לא עשה לי חפיפה. הוא אפילו לא לימד אותי איך עושים טקסים. הוא נתן לי צרור מפתחות וזהו. רק על דבר אחד הוא ישב איתי - על רשימת המשפחות השכולות. הוא זה שהטמיע בי את הטיפול והדאגה למשפחות השכולות".
מאפריל 2001 ועד אוקטובר 2014 היה סימנה רס"ר גדוד 75. באותן שנים הוא הפך להיות דמות משמעותית בחטיבה 7 וגם איש קבע רב השפעה בכל חיל השריון ואפילו מחוצה לו. במהלך אותן שנים הוא עבר עם הגדוד את מלחמת לבנון השנייה והמבצעים בעזה 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'.
"גדוד 75 הגיע חזק לצוק איתן ואז קרה אותו אירוע ארור", נזכר סימנה בדמעות, "במהלך המבצע כל חיילי המפקדה עבדו קשה. העמסנו פגזים, ציוד, מנות קרב וסידרנו משטחים. ואז הוחלט להעביר את שטח הכינוס שלנו מאזור מרוחק מרצועת עזה לחורשת בארי וכשעברנו לשם כל הזמן פחדתי מפצ"מרים. באחד הימים התקשר אלי חקלאי ואמר לי שהשארנו פגזים בשטח שלו וביקש ממני לבוא. החלטתי לנסוע ואמרתי לאביעד, רס"ר המטבח והחבר הכי טוב שלי, לבוא איתי אבל הוא רצה להישאר. התעקשתי. לא ויתרתי לו והוא לבסוף עלה לרכב. רגע לפני שנסענו ביקשתי מנירן כהן, טבח בגדוד שרצה להגיע לשטח הכינוס מהבסיס ברמת הגולן, למזוג לנו סודה קרה כי היה חם מאוד. הוא מזג לנו, שתינו, צחקנו איתו ונסענו. הגענו לשטח החקלאי ואיך שאני יורד מהרכב אני מקבל טלפון מרותם, עוזר קצין השלישות של החטיבה, ששואל אותי: 'הרס"ר, יכול להיות שנפל אצלך פצמ"ר בשטח כינוס?'. אני אפילו לא עונה לו, מנתק ומתקשר לרס"פ המפקדה בן סלמן. הוא עונה לי ואני שומע צרחות. הוא צעק: 'הרס"ר, יש לי פה הרוגים'. אני מנתק אותו, נותן מכה לפח של הרכב וצועק: 'למה?'. נסענו חזרה לשטח כינוס, הגענו, קפצתי מהרכב והתחלתי לרוץ, כשאין לי מושג לאן אני נכנס ומי נהרג. אני שומע כל הזמן צעקות של פצועים ואז אני רואה את החיילים שלי שאני כל כך אוהב אליאב כחלון מצפת ואת נירן כהן מטבריה שוכבים אחד ליד השני ואני מבין שהם הרוגים. באירוע הזה נהרגו גם עדי בריגה ומימון מידד ביטון. 12 חיילים נפצעו, חלקם קשה".
9 צפייה בגלריה
נירן כהן מטבריה (מימין) ואליאב כחלון מצפת זכרם לברכה. נפלו בצוק איתן
(צילומים מתוך אתר יזכור)
איך המשפחה שלך שמעה על מה שקרה?
"אשתי, שהיא אחות שכולה, באותו זמן הייתה בחוף גולן עם הילדים. כשהאירוע קרה היא ניסתה להשיג אותי ולא הצליחה. היא ניסתה להשיג את אביעד ואת אחי הגדול סמי וגם לא הצליחה. רק אחרי שלוש שעות אביעד ענה לה ואמר שהיה אירוע מורכב. אני עניתי לה רק אחרי חמש שעות. זו היתה שיחה קשה. אני שתקתי והיא צרחה ובכתה ואישתי היא האדם הכי 'שאנטי' שאני מכיר".
לגעת באנשים
באוקטובר 2014 מונה סימנה לרנ"ג חטיבה 7 הראשון, לפניו לא היה תפקיד כזה. בתפקידו הוא היה למעשה האבא והאמא של הרס"רים והרס"פים בקבע של החטיבה וזה שחנך אותם מקצועית. התפקיד כלל גם בין היתר טיול במשמעת והפקה וארגון של כל האירועים והטקסים. "אהבתי את התפקיד הזה ומילאתי אותו באושר ועם חיוך. אין כמו לגעת באנשים. לחטיבה 7 יש די.אן.אי מיוחד שאין במקומות אחרים בצה"ל. הכיף שלי היה לטפל בחיילים מאתגרים שלא רוצים לשרת ולשנות להם את החשיבה. לא הייתי רנ"ג או רס"ר קל. הייתי קשוח, אבל ידעתי גם לחבק, להקשיב ולעזור לחייל כדי שיצמח. את מאור ג'ינו שהחליף אותי גידלתי בתוך החטיבה".
קראו גם:
כשאתה מסתכל אחורה על הדרך שעברת מה אתה אומר לעצמך?
"גדלתי בשכונה לא קלה בבית שאן. כבר כילד ראיתי סמים, משטרה ומרדפים. הייתי יכול בקלות להידרדר לפשע, אבל אבא שלי החזיק אותי קצר, היה קשה איתי ותמיד אמר לי: 'תיקח את הכוח שלך ותעזור לחלש'. אני 1.82 מטר ואיש גדול. אני לא אוהב לדבר על עצמי, אבל הגעתי למעמד של מעצמה. תמיד פיתחתי את האנשים שלי ודאגתי להם ראשונים. לא היה פה נגד משמעת שדרך ברמת הגולן ולא עזרתי לו".
מה גדוד 75 בשבילך?
"גדוד 75 הא בדמי. זה המקום שעיצב אותי וחינך אותי. אני אפילו רכושני אליו. גדוד 75 זו אהבה. לא משנה מי יהיה בו תמיד אבקר אותו. כי זה משהו שהקמתי. יש אבנים בגדוד 75 שאני הרמתי בידיים. טיפסתי ברגל לגדוד. גם חטיבה 7 זו אהבה. היום מתגייסים חדשים רוצים להגיע לחטיבה 7. המפקדים שלה לאורך השנים רכושניים כלפיה עד היום. קשים אליה ומגיעים כל הזמן לבקר".
מה השלב הבא בחיים? מה התוכניות אחרי המלחמה?
"אנהל את אנדרטת חטיבה 7 בצומת קצביה כאזרח עובד צה"ל. אני רוצה להפיח במקום יותר חיים. המטרה שיגיעו כל הזמן חיילים, אנשי חינוך, תלמידים ומבקרים שילמדו על העבר והווה של החטיבה. אני לא רוצה שזה יהיה רק מקום של שכול, אלא גם מקום של למידה, מורשת והעצמה".