דיצה פרנק, אחת מהמיילדות הוותיקות בבית החולים העמק בעפולה, מביאה כל יום חיים לעולם במסגרת תפקידה, אבל מה ששינה את החיים הפרטיים שלה זו תרומת הכליה שנתנה לפני כחמש שנים.
"אני רק השליח"
פרנק (59), תושבת הושעיה, נשואה ואם לחמישה, עובדת כמיילדת כבר 32 שנה. תחילה בבית החולים שערי צדק בירושלים, אחר כך בבית החולים כרמל בחיפה ומזה 26 שנה בבית החולים העמק. "עבודת המיילדות בעיניי היא ענווה: לדעת שאני לא יודעת כלום", היא אומרת. "רק להיות בהמתנה ובהסתכלות ולעשות את הכי טוב שאני יכולה במקצועיות ובאמת שלי. אני יודעת שאני רק השליח ולא קובעת ומחליטה".
על אף הוותק הרב בעבודה המאתגרת, פרנק לא מרגישה שחיקה, הרבה בזכות המודעות לעבודת הקודש שהיא עושה בהבאת חיים לעולם. "אני תמיד יוצאת מהבית בשמחה. זה מקצוע שאתה עובד בו עם אנשים. יש לנו בחדר הלידה צוות נהדר: שירי האחראית שהיא מבינה, תומכת ומקשיבה, שתי הסגניות שלווה ודורית, וכל הצוות והרופאים. אני מרגישה שאנחנו חבורת מיילדות טובה שאכפת להן אחת מהשנייה".
הרצון לתרומה משמעותית למען החברה קיים אצלה מגיל צעיר. "אני מרגישה שהנתינה זורמת בעורקיי, כי גדלתי בבית כזה. ההורים שלי היו עסוקים המון בנתינה, הם אימצו שתי בנות, זה כנראה משהו שעבר בגנים. חשבתי כרווקה להיות אם פונדקאית, זה נראה לי מעשה נכון ומאוד אצילי, אבל לאחר שהתחתנתי היו לי הרבה שנים של אי־פוריות ולקח לי כמעט שש שנים עד שילדתי את בתי הבכורה מיכל. אחר כך המשכתי בטיפולי הפוריות, מהם נולדו לי ברוך השם עוד שלושה ילדים, ובהמשך קיבלתי מתנה עם לידה ספונטנית בגיל 42, אבל באותו שלב זה כבר לא היה בשבילי להיות אם פונדקאית".
"פרצתי בבכי"
אל המעשה הערכי והחשוב של תרומת כליה היא התוודעה בזכות סיפור אליו נחשפה לפני כ־15 שנה, אז חמשת בניו של ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל, שסבל מאי־ספיקת כליות, נאבקו ביניהם מי יזכה לתרום לו את כלייתו. "כשראיתי את הסיפור בטלוויזיה זה עשה לי משהו בלב", היא מספרת, "אמרתי שאם לא אהיה פונדקאית, לפחות את התרומה הזו אני חושבת שאוכל לעשות – אבל השתקתי את זה כי עדיין לא סיימתי ללדת".
לפני שמונה שנים הגיעה נקודת המפנה. "שכן שלי, שתרם כליה, העביר על כך הרצאה בהושעיה, וכבר למחרת קבעתי איתו פגישה. דיברנו ארוכות על הנושא ואמרתי 'אני הולכת על זה' עוד לפני ששיתפתי את בעלי והילדים. למדתי את הנושא לעומק והגעתי למסקנה שהסיכון קטן".
את תהליך ההכנה, שנמשך שלוש שנים, עשתה פרנק באמצעות עמותת 'מתנת חיים' מיסודו של הרב אברהם ישעיהו הבר ז"ל. "עברתי בדיקות יסודיות, כולל אקו־לב ואולטרסאונד של הכליות. הייתי צריכה גם לעבור טיפול של פסיכולוגית כדי לוודא שאני עושה את זה מרצוני ולא שמישהו לוחץ עלי, ואחר כך עמדתי בפני ועדה שאף היא וידאה שאני מודעת למה שאני עושה".
תוך זמן קצר נמצאה נתרמת מתאימה, פנינה אלביליה תושבת קרית שמונה שהייתה מטופלת בדיאליזה במשך שלוש שנים, והניתוח נקבע ל־6 בפברואר 2018 בבית החולים בילינסון, אליו הגיעה פרנק לצד בעלה בהתרגשות גדולה. "מתאמת ההשתלות צלצלה אלי יום לפני הניתוח ושאלה אותי מתי אני רוצה לפגוש אותה. אמרתי לה שאני מעדיפה שזה יקרה אחרי הניתוח, אבל פנינה ביקשה שאפגוש אותה גם לפני כן. היא אמרה שאם חס וחלילה יקרה משהו בניתוח והיא לא תחיה, היא לא אמרה לי תודה".
המפגש היה מרגש וסוחט דמעות. "היא כמובן חיבקה אותי בבכי נוראי, גם הבעל והבן והבת שלה היו שם וחיבקו אותי. היא אמרה לי 'בירכתי אותך אתמול בהפרשת חלה', ואני אמרתי 'אני עכשיו הולכת להגיד תהילים'. שאלתי אותה 'איך קוראים לך', היא ענתה 'פנינה בת אסתר', ואז אני פרצתי בבכי כי לאמא שלי קוראים פנינה ולאמא של בעלי אסתר, זו הייתה הרגשה של התרוממות הנפש. אחרי הניתוח התאוששתי וחזרתי לעצמי די מהר. אחרי שבועיים כבר הרגשתי טוב".
"שווה הכול"
מאז שומרות פרנק ואלביליה על קשר הדוק. "היום אני ופנינה ממש חברות. בפסח, חודשיים אחרי שתרמתי, היא צלצלה אלי לפני ליל הסדר ואמרה לי 'שלוש שנים לא יצאתי מהבית בגלל הדיאליזה ועכשיו זו הפעם הראשונה'. עכשיו היא מרגישה שפתאום היא חיה ונושמת ונהנית מהדברים, עם תחושה שהיא יכולה לטרוף שוב את העולם. היא כל פעם מצלצלת ואומרת תודה, ומספרת לי על עוד דבר שהיא עשתה שלא עשתה קודם. זה מאוד משמח ואני מרגישה שזה היה מעשה שהיה כדאי לעשות. אם הייתה לי עוד כליה לתת, הייתי מחר נותנת. מה שחשוב זה לתת, לראות את האחר ולהיות נוכח ולעזור".
קראו גם:
איזו תובנה לחיים קיבלת מאז תרומת הכליה?
"בחיים אפשר לעשות טוב בכל מיני דרכים, ולא רק בתרומת כליה. אני לא מרגישה שהתרומה הייתה ביג דיל. מישהו שעושה נתינה יומיומית סיזיפית זה בעיניי הרבה יותר משמעותי".
חשבת על הקשר שיש בין העבודה שלך, שאת מביאה חיים לעולם, לזה שהצלת חיים?
"אני באמת מרגישה שהצלתי חיים ושמחה שהחזרתי לה את היכולת לחיות. לא סתם קוראים לעמותה הזו 'מתנת חיים'. נתינת חיים זה הולך טוב עם המקצוע שלי. המסר שלי הוא שמי שיש לו את היכולות והוא בריא, חשוב שיתרום. ההתרגשות והאושר מזה שבן אדם אחר חי בזכותי הרבה יותר טוב, זה שווה הכל. אפילו לידת הילדים שלי לא הייתה שווה לרגע הזה שיצאתי מהניתוח ואמרו לי שהכליה שלי עובדת והכל עבר בהצלחה. אני זוכרת איך הלב שלי התפוצץ מאושר. כל כך התרגשתי שהמעגל נסגר ובן אדם אחר יחיה יותר טוב".