רחל שמיר, מנהלת בית הספר 'נתיב הושעיה' ביישוב הקהילתי הושעיה, יוצאת לגמלאות לאחר 36 שנים במערכת החינוך, מתוכן 11 שנים כמנהלת בית הספר.
"ההתרגשות מאוד גדולה, זו פרידה ממשהו שאני מאוד אוהבת ומעשייה מאוד אינטנסיבית", אמרה שמיר, "אני נפרדת ממקום שאני מאוד אוהבת ומאוד יקר לליבי. אירועי הפרידה הראו שזה הדדי מאוד. יש בי תחושת סיפוק והתרגשות מאוד גדולה, אך גם תחושת פרידה ממשהו מאוד יקר ואהוב. אני מרגישה שאני משאירה את בית הספר חזק וטוב".
שמיר, בת 56, תמיד ידעה שהייעוד שלה הוא בחינוך. מה שהוביל אותה לבחור במסלול הזה היה האהבה לילדים והרצון ללמוד וללמד. "כשמלמדים, גם לומדים, ואני אוהבת ללמוד וגם ללמד. החוויה הזו של ללמד ולהורות היא חוויה שאני מאוד אוהבת. אמא שלי הייתה מורה וחוויתי את זה כל חיי", היא מסבירה.
בשנותיה הראשונות במערכת החינוך לימדה שמיר בבתי ספר באזור המרכז. לפני 22 שנים עברה לחנך בחטיבה בבית הספר 'נתיב הושעיה' ובהמשך שימשה כסגנית מנהלת. לפני 11 שנים מונתה לתפקיד המנהלת. "זכיתי להוביל צוות מאוד מסור ויצירתי, צוות יוזם וחולם", אמרה, "החוויה של להוביל צוות היא חוויה של להצמיח אנשים, לגרום להם לחלום חלומות חינוכיים ותפקידי היה לעזור להם להגשים אותם. את הרגעים האלה לא אשכח".
שמיר זוכרת במיוחד את אחד מתלמידיה, שחר סגל ז"ל, שנפטר לא מזמן. "כשנכנסתי לניהול בשנה הראשונה שלי, הוא עלה לכיתה א'. כחלק מהקליטה שלו עשינו הכנות איך שחר ישתלב בבית הספר. הייתה לו תסמונת נדירה שנקראת 'פראדר וילי' ונערכנו בבית הספר איך קולטים ילד עם צרכים מיוחדים מורכבים. חוק השילוב עוד לא היה קיים, ועשינו כל מיני פעולות לבנות נכון את כיתה א' כדי שלשחר יהיה טוב. ממנו למדתי הרבה מאוד כמה ילדים זקוקים לסדר ויציבות.
קראו גם:
"ה-1 בספטמבר הוא תמיד יום מרגש מאוד. חוויה של התחלה חדשה, ילדים שמגיעים בסקרנות ובהתרגשות", משתפת שמיר מרגעי השיא שחוותה בשנותיה בבית הספר, "רגעים מרגשים היו כשהילדים מסיימים פרויקט לימודי ומגיעים לתוצרים ויש תערוכות במסדרון או ערב שיא. רגע מרגש נוסף היה כשהגיעו אורחים לבית הספר וחוו אותנו מהצד. בית הספר זכה בפרס חינוך, אבל בעיניי ההישג הכי משמעותי שלי הוא שהילדים אוהבים את בית הספר, שהבוגרים חוזרים אליו באהבה ושהילדים מתנדבים, מנהלים משימות בבית הספר ועוסקים בחונכות. בעיניי אלו ההישגים החינוכיים הכי גדולים".