בקיץ 1986 בילתה קבוצת בני נוער מקיבוץ חפציבה בקייטנה בקיבוץ פלמחים. הם עזבו את הבית לשבוע של כיף והנאה ליד אחד החופים היפים במדינה. אף אחד מהם ובטח לא חברי הקיבוץ השליו למרגלות הר הגלבוע לא ציפה שהשבוע הזה יסתיים באסון. 75 בני נוער יצאו לקייטנה אבל רק 66 חזרו ממנה. תשעה מצאו את מותם באופן טרגי בתאונת דרכים קטלנית, יחד עם חבר קיבוץ, בכביש התענכים.
רון אשכנזי, אז מחפציבה והיום תושב קיבוץ ניר דוד, היה שם באותה קייטנה בפלמחים. השבוע, 35 שנה אחרי האסון שזעזע את המדינה ושינה את קיבוץ חפציבה לתמיד, הוא הרשה לעצמו לגעת בפעם הראשונה בפצע שמעולם לא הגליד.
פתאום בום
ביום חמישי ה-31 ביולי 1986 חזרו 75 בני נוער מקיבוץ חפציבה מקייטנה בקיבוץ פלמחים. רובם נסעו חזרה הביתה באוטובוס וחלקם, תשעה תלמידי כיתות י'-י"ב, נסעו ברכב טרנזיט בו נהג חבר הקיבוץ איתן גלבוע. "אני הייתי באוטובוס", משחזר אשכנזי לראשונה את הרגעים לפני האסון, "למעשה היינו אמורים כולם לחזור באוטובוס לחפציבה, אבל היה איזה עניין שלא היה מספיק מקום באוטובוס. ביקשו מתשעה ילדים לעבור לרכב טרנזיט וכך עברו לשם שלושה תלמידים בני גילי, שלושה תלמידים מכיתה י"א ושלושה מכיתה י"ב. הם יצאו קצת לפנינו. בדרך עצרנו למנוחה בתחנת דלק וחברה טובה שלי שהייתה בטרנזיט ראתה שיש מקום באוטובוס ועברה אליו, בעצם כך ניצלו חייה".
לקראת השעה 17:00 בכביש התענכים, הציר הצר המחבר בין צומת הסרגל לצומת יזרעאל, התנגש רכב הטרנזיט עם משאית סמי-טריילר. תוצאת התאונה החזיתית הייתה נוראית: חבר הקיבוץ איתן גלבוע ז"ל ותשעת התלמידים צח סלוס, רון אביב, אסא אריאל, יוחאי סטולרסקי, אביטל לפלר, ניצן נועם, ראומה בן-דרור, דותן בן-דעת ועופר לוי זכרם לברכה, נהרגו.
נוסעי האוטובוס לא ידעו מיד אחרי שאירעה התאונה כי חבריהם נהרגו. הבשורה הקשה הגיעה רק אחרי כמה שעות. "כשהגענו עם האוטובוס לכביש התענכים היה פקק גדול. מרחוק ראינו עשן. אמרו לנו שהייתה תאונה והחזירו אותנו על עקבותינו לכיוון עפולה", חזר אשכנזי לשעות הקשות, "אז עוד לא ידענו על פרטי התאונה, אמרו לנו רק שמשאית התנגשה ברכב פרטי ומעכה אותו לגמרי. אפילו לא תיארנו לעצמנו שזה יכול להיות הרכב בו נסעו החברים שלנו".
מתי ידעת שקרה משהו נורא?
"גם אחרי שחזרנו לקיבוץ עדיין לא היה ברור שום דבר. ואז התחילו להגיע שמועות וכמה אנשים מהקיבוץ התבקשו להגיע לבית חולים. אז לא היו טלפונים ניידים ומעט מאוד ידעו מה קורה. רק בשעת ערב מאוחרת הגיעה הבשורה הנוראה של התאונה".
אתה זוכר מה עבר לך בראש באותו הרגע?
"אני יכול להגיד לך שעד התאונה הזו חיינו בסוג של חממה. היה לנו טוב וכמעט ולא נתקלנו במוות ובשכול. ופתאום בום".
וכשהבנת מי נהרג. איך זה הכה בך?
"היה הלם וקושי לעכל את גודל האסון. אז עוד היינו חיים בלינה משותפת. היינו כל בני הנוער 24 שעות ביחד, מהבוקר עד הערב. פתאום תשעה מהחברים שלי נהרגו. זה אובדן מטורף ולא נתפס כמעט. אסא אריאל, דותן בן-דעת וניצן נועם זכרם לברכה היו בני כיתתי, אבל בעצם כל התשעה היו מאוד קרובים אלי, ברמה שיום-יום הייתי רואה אותם מהבוקר עד הערב. כל חברי שלוש שכבות הגיל היו מאוחדים. ההשפעה הייתה כזו שהיה רצון לתמוך אחד בשני כמה שיותר. הרגשנו אפילו יותר ממשפחה כי חיינו אחד עם השני. זה היה כמו לאבד אחים ואחיות".
מסע לזכרם
בימים שאחרי האסון הסתובב אשכנזי עם התחושה הקשה שהוא היה יכול להיות בין ההרוגים. שהיה לו מזל או נס כשבחר להישאר באוטובוס. והתחושה הזו ליוותה אותו עוד הרבה שנים קדימה. היא פגשה אותו בכל מיני רגעים וצמתים בחיים. החלטה אחת, ברגע אחד שהצילה את חייו. "מצד אחד אני מרגיש בר מזל", הוא מודה, "מצד שני הרגשתי את גודל האובדן שזה היה מאוד קשה לעיכול בתור נער".
היום כשאתה נוסע בכביש התענכים ועובר במקום בו אירעה התאונה. קורה לך משהו?
"במשך שנים היו שם כמה עצים שנשרפו. אחד מהם אפילו נפל כתוצאה מהמשאית שהתנגשה בו. אלו היו עצי איקליפטוס ענקיים שאפילו הם לא עמדו בתאונה הזו. אני חושב על אחת כמה וכמה מה עבר על הילדים האלו שנהרגו במקום. התחושה הזו ליוותה אותי שנים".
אתה מתמיד להשתתף מאז באזכרה השנתית?
"מי שיכול מגיע ואני משתדל כמעט כל שנה להגיע. ההרוגים קבורים בבית העלמין של חפציבה בשורה, אחד ליד השני, בהתחלה היו עשרה קברים והשורה הזו הולכת וגדלה עם השנים. קבורים בה עוד הרבה אנשים יקרים, אחד מהם הוא אבא שלי. זה כאילו כל ההיסטוריה שלי בשורה אחת של קברים בבית הקברות".
אתה פוגש גם את הורי הילדים שנהרגו?
"כן, חלק מההורים מגיע וחלק כבר לא בחיים. מי שלא בחיים ביקש להיקבר קרוב לילד שלו. לפעמים רק הייתי עובר לידם והמבט שלהם היה מסגיר את העצב הזה של לאבד ילד. זה אחד הדברים שהכי זכורים לי. הייתי פוגש אותם במשך שנים ואומר להם שלום וכמעט בכל פעם זה החזיר את הזיכרון על הילד שלהם. אני לא יכול לשכוח את האסון הזה. זה משהו שנצרב בי מאוד חזק בזיכרון".
"בהתחלה היו עשרה קברים והשורה הזו הולכת וגדלה עם השנים. קבורים בה עוד הרבה אנשים יקרים, אחד מהם הוא אבא שלי. זה כאילו כל ההיסטוריה שלי בשורה אחת של קברים בבית הקברות"
אתה חושב מה היה קורה איתם אם הם היו נשארים בחיים ולאיפה הם היו מגיעים?
"כן. התחלנו, חברי הכיתה, לפני 15 שנה במסע במדבר שאנחנו גם מעלים בו את זכרם. חמישה ימים רק עם אוכל, מים ואוהלים, הכי רחוק מהציוויליזציה. לא פוגשים אף אחד. אנחנו תמיד חושבים כמה חבל שהם לא הולכים איתנו פה. יש לנו הרבה שיחות על הנושא הזה. המסע הזה מאוד חיבר בין כל החברים".
עד כמה האסון הזה השפיע עליך?
"הרגשתי שכל הנושא של האובדן והשכול הוא כל כך קרוב וזה משפיע עד היום. אני לא יכול לשים את האצבע על הנקודה בדיוק מה השתנה. האסון מלווה אותי כל הזמן".
מאז אתה מעריך יותר את החיים?
"בהחלט. עצם תחושת האובדן וההרהור בזה שהחיים יכולים להיות קצרים, גרמו לי להעריך יותר את החיים".