מאז אותה שבת ארורה החיים של רונן אצילי ממושב רמת צבי כבר לא אותו הדבר. מהרגע שהבין שאחיו אביב ז"ל ואשתו ליאת נחטפו לעזה נפשו לא מצאה אפילו רגע אחד של שלווה.
החיים הפכו מברורים, פשוטים ושגרתיים לרכבת הרים של רגשות ואי וודאות. ואז הגיע ניצוץ של תקווה, כשאחרי 53 ימים ליאת שוחררה משבי חמאס. אלה היו רגעים של נחת, אושר ושמחה, אבל אחרי 24 שעות הנורא מכל הגיע - הודעה רשמית של צה"ל כי אביב נרצח כבר ב־7 באוקטובר וגופתו מחוזקת אצל חמאס. אחרי שבועות ארוכים של תקווה וייאוש קיבל רונן את התשובה מה עלה בגורל אחיו הקטן.
לקח להבין
בבוקר שבת ה-7 באוקטובר אביב אצילי (49) שעבד כמוסכניק בקיבוץ ניר עוז יצא להילחם במחבלים שחדרו לקיבוץ ונחטף. אשתו ליאת שהסתגרה בממ"ד נחטפה אף היא על ידי המחבלים. שלושת ילדיהם, איה (18) בת שירות לאומי שהייתה באותה שבת בקיבוץ לוטן, נטע (20) ועופרי (22) שהיו בדירות המגורים שלהם בקיבוץ הצליחו לשרוד את המתקפה ופונו מהקיבוץ בשלום.
באותו בוקר ארור, כשעדיין לא התבררו ממדי ההתקפה, התעורר רונן משיחת הטלפון של אחיו הגדול שגר באוסטרליה שבישר לו על האירועים. "הוא צלצל אליי בערך בשעה 10 בבוקר והעיר אותי. רק אז פתחתי טלוויזיה וראיתי מה קרה", נזכר רונן, "עדיין התמונה לא הייתה ברורה. הבנו שיש בלגן, אבל לקח לי הרבה זמן להבין שזה כל כך חמור".
היית עם אביב ז"ל בקשר באותן שעות?
"לא, אחי הגדול סיפר לי שהוא הספיק קודם לדבר איתו. אביב אמר לו שיש מחבלים בקיבוץ ושאין לו זמן לדבר. לא הספקתי לדבר איתו כי הבנתי שהוא עסוק ולכן אפילו לא ניסיתי".
רק שעות לאחר מכן, כשבנו, חייל בשירות סדיר הוזעק לצבא, התחיל רונן להבין את גודל האירוע. "הבן הגדול שלי היה בבית באותו סוף שבוע. כמה שעות אחר כך הקפיצו אותו חזרה. הסעתי אותו לבית קמה בערך בשעה 13:00 והמ"פ שלו אסף אותו משם. גם בשעה הזו עדיין לא הבנתי בדיוק מה קורה והחלטתי לנסוע לקיבוץ ניר עוז לראות מה קורה ומה שלומו של אביב. בצומת משמר הנגב עצרו אותי שוטרים במחסום שלא נתנו לי לעבור. למרות זאת עקפתי את המחסום דרך השדות, המשכתי בנסיעה והגעתי לצומת גילת וגם שם היה מחסום. עצרתי בצד הדרך לחשוב מה אני עושה ואז קיבלתי הודעת ווטסאפ שאני מגויס בצו 8 ואני צריך להגיע לימ"ח".
מפגש מרגש
יומיים לאחר מכן התמונה החלה להתבהר ובני המשפחה חיברו את פיסות הפאזל והבינו שליאת ואביב נעדרים ובסבירות גבוהה נחטפו לעזה. "אחי מאוסטרליה מיד עלה על מטוס והגיע לארץ. הוא הגיע לקיבוץ וראה מה קורה שם וראה סימנים שמעידים שהם נחטפו. החברים בקיבוץ מהר מאוד עשו רשימות מי נמצא ומי חסר ותוך יומיים-שלושה כבר היה ברור לגמרי מי בסדר, מי חטוף ומי מת. להודעה הרשמית של המדינה לקח שבועיים-שלושה להגיע, אבל אנחנו ידענו כבר אחרי יומיים שאביב חטוף. ידענו שהוא או פצוע קשה או מת וידענו שליאת נעדרת, לא היה ברור לנו אם היא חטופה או מתה כי הבית שלהם היה שרוף בצורה מאוד קשה. זה היה נראה כאילו מישהו התאמץ מאוד להבעיר שם אש חזקה".
53 הימים בהם היו ליאת ואביב נעדרים עברו על האח רונן באי וודאות מתמשכת. "בחרתי להדחיק", הוא אומר, "זה מאוד עזר לי כשהייתי במילואים. היו לי את המשימות שלי להתרכז בהן וככה לא חשבתי עליהם. בשבועיים הראשונים אפילו הסתובבתי בלי הטלפון עלי. שמתי אותו בתיק ורק כמה פעמים ביום בדקתי בהודעות. התנתקתי לגמרי. בחודש וחצי הראשונים של המלחמה הייתי מגויס ולא התעסקתי בזה כמעט בכלל. גם אחרי שהשתחררתי לא ממש הייתי מעורב, הלכתי מדי פעם לעצרות בכיכר החטופים וביקרתי הרבה בקיבוץ. הייתי גם באילת וביקרתי את הפליטים מניר עוז, אבל לא הייתי מעורב במה שקורה עם הארגון של משפחות החטופים".
ב-28 באוקטובר, יום לפני שליאת שוחררה מהשבי, קיבלו בני המשפחה את ההודעה כי היא נמצאת ברשימת המשוחררים ויום לאחר מכן הם נסעו לקבל את פניה בבית החולים תל השומר במפגש שהיה מרגש וסוחט דמעות. "עוד לפני המפגש, ישבנו והסתכלנו על רכבי הטויוטה של הצלב האדום וזיהינו את ליאת. זה היה מאוד מרגש. ברגע שזיהינו אותה בטלוויזיה, לא חלפו שתי דקות ואבא שלה קיבל שיחת טלפון אישית מנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן. הוא דיבר אתו בערך רבע שעה והתעניין בשלומו ועודד אותו.
"כל הקליטה של החוזרות מהשבי הייתה מאוד מסודרת. מכניסים אותם לחדרים מבודדים שלא יראו אף אחד בדרך, זה היה כמו מבצע צבאי", סיפר רונן, "בהתחלה ליאת נפגשה רק עם שלושת הילדים שלהם שחיכו לה בחדר, אחר כך נכנסו ההורים שלה ואחותה. אנחנו – אמא שלי, אני ואשתי היינו אמורים להיכנס בגל השלישי, אבל עוד לא הספקנו אפילו להיכנס והיא פשוט יצאה החוצה ופגשה אותנו. היא לא רצתה להישאר לשכב במיטה. היא יצאה אלינו החוצה והיו שם במסדרון חיבוקים ונשיקות. עמדנו רבע שעה וקשקשנו איתה קצת ואחר כך שחררנו אותה לישון. זאת הייתה פגישה מאוד מרגשת. נרגענו לראות כמה חזקה היא הייתה".
כשראית אותה זה עורר בך תקווה שאביב בחיים?
"כן, אם אחרי יומיים שלושה כבר ידעתי שכמעט בטוח שהוא לא חי – בכל החודשיים שעברו לאט-לאט התקווה התעוררה וגדלה. לא הייתה שום סיבה לוגית, זה פשוט קרה. והעובדה שליאת חזרה הפיחה עוד רוח אופטימית והתקווה עוד יותר גדלה. אבל בערך 12 שעות אחרי שהיא חזרה קיבלנו את הידיעה שכבר יש הוכחה חד-משמעית שאביב לא בין החיים".
איש של אנשים
ההודעה על הירצחו של אחיו טלטלה את רונן. "זה היה מאוד קשה אבל התכוננתי לזה חודשיים. פשוט חזרתי חודשיים אחורה. מבחינתי זאת לא הייתה הפתעה, זה לא נפל כרעם ביום בהיר, הייתי די מוכן לזה".
עכשיו רונן נאחז בזיכרונות המשותפים הרבים עם אחיו הצעיר אביב ז"ל, שהקשר ביניהם היה מיוחד במינו. רק בתחילת השנה הם נסעו לטיול אופנועים בהודו, מה שהתברר כחוויה המשמעותית האחרונה שלהם יחד. "אביב מאוד אהב את הודו. הוא ניסה הרבה זמן לשכנע את אחי ואותי לבוא אתו לטיול אופנועים בהודו. שנים נפנפנו אותו בכל מיני תירוצים ובתחילת השנה נשברתי ואמרתי לו אני איתך. בדיעבד לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את החוויה הזאת איתו".
כמנהל המוסך והמסגרייה בקיבוץ ניר עוז, אביב היה איש מאוד טכני אבל, מעבר לזה הוא גם היה איש של אנשים", מספר רונן על המיוחדות של אביב ז"ל, "הוא היה מתחבר כמעט לכל אחד, אנשים ממש עניינו אותו. כשהיינו בהודו הסתובבנו שם שלושה שבועות על אופנועים ומה שהיה מדהים אצלו שכל מוכר או קיוסק שהיינו עוצרים אצלו הוא מיד היה מדבר איתו. היה חשוב לו לדעת מאיפה הוא, מי המשפחה שלו ועל המאכלים שלהם. הוא היה מתעניין כמעט בכל דבר אבל בעיקר באנשים ובגלל זה היו לו הרבה מאוד חברים".
עד כמה הוא חסר לך עכשיו? מתי אתה נזכר בו ומתגעגע?
"הוא חסר מאוד. היינו אומנם פיזית רחוקים יותר מ-200 קילומטר, אבל היינו מתכתבים הרבה בעיקר על דברים טכניים. כל פעם שהוא היה עולה צפונה הוא היה עובר אצלנו וכל פעם שהייתי נוסע דרומה הייתי קופץ אליו לביקור בבית או במוסך. בחודשיים האחרונים אני מוצא את עצמי הרבה פעמים נתקל באיזשהו עניין או בעיה ואז אני אומר לעצמי: 'רגע, אני אצלצל לאביב לשאול אותו', ואז אני נזכר בעצם שזה כבר לא רלוונטי".
איך ליאת מרגישה עכשיו? איך היא והילדים מתמודדים?
"אני נזהר שלא לחטט יותר מדי, אבל ממה שאני רואה אני מסתכל בהערצה איך היא מתמודדת עם הסיטואציה: זה גם לחזור משבי כזה וגם לקבל כזאת בשורה, היא ממש רגועה ושקולה, אני לא יכול לדעת מה עובר לה בראש, אבל היא מתמודדת בגבורה. הילד הגדול כבר חזר לקיבוץ לפני כחודש. הוא עובד שם במטעי האבוקדו ובמוסך ואיפה שצריך".
למה הוא עשה את זה? זה היה סוג של ניצחון בשבילו?
"כי זה הבית שלו והוא חוזר הביתה. הוא לא מכיר בית אחר. דווקא עכשיו בטוח שם, יש הרבה כוחות צבא. יש מדי פעם רקטות אבל זה היה להם תמיד".
אין בו כעס
עכשיו נאבקת המשפחה להחזיר את גופתו של אביב ז"ל כדי שיהיה ניתן לקבור אותו בקבר ישראל, אבל לא בכל מחיר. "אנחנו נשמח אם יחזירו את הגופה, אבל אני לא הייתי רוצה ואני מרשה לעצמי לדבר גם בשמו של אביב – שאף חייל יישרט וגם שלא ישחררו אף מחבל בשביל הגופה שלו. אני בטוח שאביב לא היה רוצה שחיילים יסתכנו בשביל להחזיר את הגופה שלו".
מתי הייתה השיחה האחרונה ביניכם לפני האסון?
"באותו שבוע של ה-7 באוקטובר. אני הייתי כמה ימים לפני כן בנסיעת עבודה לארצות הברית ואביב ביקש ממני להביא לו מכנסיים ועוד כמה דברים. עוד לא הספקתי להביא לי אותם והם נשארו פה בשקית אצלי בארון. השיחה האחרונה שלנו הייתה על הדברים שהבאתי לו".
קראו גם:
מה עוד עוזר לך להתמודד עם הכאב בתקופה הזאת?
"אני פשוט מדחיק. אני משתדל שלא לחשוב על זה. אני מוצא לעצמי כמה דקות ביום לפני שאני נרדם, אני שוכב במיטה עוצם עיניים וחושב עליו קצת יותר. מעבר לזה במהלך היום אני משתדל להיות עסוק כל הזמן בדברים אחרים. ברור לי שמתי שהוא אני אצטרך להתמודד עם זה בצורה יותר רצינית אבל אני בוחר שלא לעשות את זה כרגע".
יש בך כעס על המחדל שקרה?
"אין בי כעס, יש בי איזושהי אכזבה, אבל ברור לי שזה לא נעשה בכוונה, שזו הייתה תפיסה מוטעית שכל המערכת הייתה שבויה בה. אני לא יכול לבוא בטענות לאף אחד כי גם אני הייתי שבוי באותה תפיסה בדיוק. כולם חשבו שלחמאס לא כדאי, שאין לו אינטרס לריב איתנו כי יש לו יותר מדי מה להפסיד. אני לא כועס על אף אחד ובטח לא על הדרג הביטחוני. נכון שזו פשלה מטורפת אבל כמו שאני רואה את זה הפשלה הכי גדולה הייתה המודיעינית. העניין שהם הצילו אותנו מהרבה מאוד דברים שאנחנו אפילו לא יודעים עליהם, ובפעם האחת שהם נכשלו זה היה כישלון מאוד כואב".