כבר חמש שנים שרס"ר אנה דרמן מעפולה מתמודדת עם אובדן בעלה קיריל ז"ל, שנספה באסון השריפה בכרמל עם עוד 43 סוהרים, כבאים ושוטרים. השבוע נערך הטקס הממלכתי לציון האסון, שטלטל מדינה שלמה והותיר צלקות רבות ושאלות פתוחות, שכנראה לעולם לא יהיו עליהן תשובות.
שלוש שנים לאסון הכרמל: מתגעגעים לדני חייט
גם אנה מנסה במהלך השנים הללו לאסוף את השברים הפרטיים שלה, להרים את הראש ולהחזיר לעצמה את שמחת החיים שאבדה לה ביום ארור אחד ביערות הכרמל.
"אומרים שהזמן מרפא את הכאב, אבל זה ממש לא נכון", היא קובעת. "הכאב רק הולך ומתעצם. החֶסר ניכר היטב בכל דבר שעושים, בכל החלטה שמקבלים. הכי כואב לי שאין לי עם מי להתייעץ. תמיד התייעצתי עם קיריל על הכל. כל הזמן עשינו דברים במשותף.
"אני תמיד עוצרת לרגע ושואלת את עצמי 'מה קיריל היה עושה עכשיו ומה נכון לעשות', מנסה לקבל ממנו מעין תמיכה וירטואלית, אבל באיזשהו שלב אני מבינה שאני חייבת להתקדם".
בשנת 2011 החליטה דרמן להצטרף בעצמה לשורות השב"ס וכיום היא משמשת כגזברית כלא מגידו. מדי יום היא פוגשת את עמיתיו למקצוע של קיריל ז"ל, אותם אנשים שחיזקו אותה לאחר האסון. "בזמן העבודה אני עושה הכל כדי להדחיק את הזיכרונות", היא אומרת בעצב, "אחרת יהיה בלתי־אפשרי לעבוד".
קרובה לחברים שלו
גם קיריל וגם אנה עלו מאוקראינה ב־1997, כל אחד עם משפחתו. משפחת דרמן הגיעה לטבריה ומשפחת קורנפלד השתכנה בעפולה. במהלך 2005 הכירו השניים באמצעות אתר היכרויות, ומאז האהבה פרחה והם נישאו שנתיים מאוחר יותר.
קיריל התגייס לשירות בתי הסוהר ושירת כסוהר בכלא גלבוע במשך שש שנים, עד ליום האסון. הוא נהג לשתף את אנה בכל חוויות העבודה שלו. היא שמעה ממנו סיפורים רבים על החברים ועל ההווי המשותף שלהם, וגם הכירה את נהלי העבודה בשירות בתי הסוהר.
"קיריל חי את העבודה 24/7 ובמקביל חיינו זה את זה עד הסוף", היא משתפת, "הייתי מעורבת בכל מה שקורה אצלו או עובר עליו. ביום של האסון, כשהחברים שלו לעבודה הגיעו אליי והציגו את עצמם, הרגשתי כאילו אני מכירה אותם ממש טוב, כאילו עבדתי איתם. מרוב שהכרתי את כל הנהלים דרך קיריל, מישהו שם אמר לי שלאור הידע שלי אני יכולה להצטרף לשב"ס".
האמירה הזאת שינתה למעשה את חייה המקצועיים. אנה, שעבדה במרכול כקופאית ומאוחר יותר כדיילת, היתה מובטלת בימים שקדמו לאסון. "החברים של קיריל אהבו את הרעיון שנזרק לאוויר, ומתוך רצון לסייע ולתמוך בי, הם החלו להניע את גלגלי הגיוס לפני שאתחרט", היא נזכרת.
"עברתי את המבחנים הנדרשים והתקבלתי לשרת כקצינת הערכה במערך המודיעין של השב"ס במחוז הצפון ובבית המעצר קישון. בשנתיים האחרונות אני עובדת כגזברית בכלא מגידו".
אנה עובדת עם רבים מחבריו של בעלה המנוח. הם חולפים מול עיניה מדי יום, לבושים במדים שמוכרים לה היטב, מדברים בשפה שהיתה פעם חלק בלתי־נפרד מחיי הזוגיות שלה, ומזכירים לה את האיש שהיה לצדה ולא ישוב עוד. הזיכרונות הללו נוטים לעתים להכניס אותה לסחרור.
"בשגרה אני עושה הכל כדי להפריד בין העבודה לבין הזיכרונות", היא אומרת, "זה מקום העבודה שלי ואני שמה הכל בצד. אני עובדת עם חברים של קיריל ואם בכל פעם שאעבוד מולם אזָכר בו, או שנעלה זיכרונות משותפים, זה עלול לרסק אותי. אם אנשים יראו בי כל הזמן את אשתו של קיריל, יהיה בלתי־אפשרי לעבוד ולהתקדם, לכן חייבים לעשות את ההפרדה".
עם כל הקושי, התמיכה שהיא זוכה לה בעבודה לא תסולא בפז מבחינתה. "אני מרגישה תחושת חיזוק וחמימות ברגע שאני נמצאת עם החברים של קיריל", היא מודה.
"יש רגעים שבהם אני נשברת ואפילו בוכה, ואז החברים שלו באים לחזק אותי. הסיטואציה הזו מחזירה אותי חמש שנים לאחור, לאותם רגעים שהודיעו לי שקיריל נהרג, כשכל החברים האלה היו מסביבי ותמכו. הם יודעים ששום מלה ושום חיבוק לא יפיגו את הכאב. גם הם חוו ועדיין חווים את האובדן שלו".
מחפשת את אבא
ביום האסון נכנסה אנה לחודש השמיני להריונה. קיריל והיא המתינו בציפייה לפרי אהבתם הראשון. הם כבר הספיקו לבחור שם לילדה שתיוולד וההתרגשות ניכרה היטב באב לעתיד. אך את הילדה שנולדה ונקראה מאיה, בדיוק כמו שרצה, הוא לא זכה להכיר. 50 ימים בדיוק לאחר האסון נולדה בתם.
"ברגע אחד, מצעירה בת 26 שמצפה להפוך לאמא מאושרת עם משפחה אוהבת וחמה, הפכתי לאלמנה שלא יודעת איך להתמודד עם החיים", משחזרת אנה ומתקשה לעצור את הדמעות.
"בימינו קשה לנהל חיים גם כשיש בן זוג, אז בלעדיו הקושי מתעצם הרבה יותר. אני מנהלת חיים לבד והאחריות נעשית עצומה כשיש ילדה. כשנפרדים מבן אדם קרוב שליווה אותך בחיים, קשה להפנים מה שקורה ולוקח זמן רב להתאושש ולהמשיך קדימה".
מאיה בת החמש דומה מאוד לאביה. "כשה