"במקום לריב על מקומות קדושים, במקום לנהל ויכוחים למי מותר ללכת ולאן, אולי כבר תבינו שאלוהים ריכז כנראה את המקומות הקדושים ליהדות, לנצרות ולאסלאם בעיר העתיקה בירושלים מתוך כוונה שכולנו נמצא את הדרך לחיות יחד בהרמוניה, בשלום?"
דו קיום בבית הספר הדו לשוני במשגב
כך לפחות חושבת נסרין אבו־אסלה (23) מבית ג'אן, אחת מעשרה צעירים וצעירות בשנות ה־20 וה־30 לחייהם, שיצאו בשבוע שעבר למסע ייחודי ויוצא דופן תחת הכותרת 'אחי ישראלי'.
במסגרת המסע יחיו הצעירים במשך ארבעה חודשים בלבן של קהילות שונות בישראל: הקהילה החרדית בצפת, כפר דיר אל־אסד בגליל, התנחלות עפרה ושכונת קרית משה ברחובות, שמאוכלסת ברובה בעולים יוצאי אתיופיה. המטרה: להכיר את השונה, ללמוד על אורחות חייו ומנהגיו, ולנסות להבין מה בעצם קורה בחברה הישראלית המפולגת והשסועה כל כך.
"לא באנו לכאן להציל את המדינה", אומרת גליה לוברמן (21) מקוסטה ריקה, "ברור לי שיהיה יומרני מדי לומר כך, אבל מספיק שנצא מכאן כשגרירים של סובלנות והידברות וננסה להפיץ את הבשורה על החוויה שנעבור. יש סיכוי שבסוף זה יחלחל".
עניין של פרופורציות
האם מדובר בעוד יוזמה עתירת כוונות טובות ועמוסת סופרלטיבים וססמאות - או שמא דווקא הצעירים הללו יצליחו להניח יסודות לחברה ישראלית אחרת, סובלנית יותר, רגישה יותר, אולי אפילו סלחנית?
במרכז 'אסנט' בצפת (מרכז להיכרות מורשת צפת והקבלה) הסבו השבוע נציגים משלל מגזרים סביב שולחן אחד: ערבי מוסלמי מכפר מזרעה, מתנחלת מגוש עציון, חייל משוחרר יוצא יחידה קרבית בצה"ל, דרוזית מבית ג'אן, ירושלמית שחונכה על ברכי הציונות הדתית, יהודייה שגדלה בקוסטה ריקה ובאה להכיר את שורשיה היהודיים, וצעיר יהודי מניו יורק שבכלל לא מבין על מה מלינים חבריו.
"כאן יש אלימות?" שואל אלן (30), "כאן מפחדים ללכת ברחובות? נסו ללכת בניו יורק. שם מספר הנדקרים ביום שווה בערך למה שקורה כאן בחודש. אני לא אומר שהכל בסדר כאן, ממש לא, אבל אני מרגיש בטוח יותר ברחוב הישראלי מאשר ברחוב בניו יורק. אולי הכל עניין של נקודת מבט ופרופורציות".
יוזם הפרויקט ואחת מדמויות המפתח שלו הוא אדם מילבואר (22), שנולד וגדל בצפון תל אביב ותמיד חש צורך להתנצל על כך שמזלו שפר עליו. "עם הגיוס שלי לצה"ל", הוא מספר.
"נחשפתי לרבגוניות של החברה בישראל. כל הזמן שפטו אותי וירדו עלי, כי אני מרמת אביב. לאט־לאט הבנתי שעשיתי להם בדיוק אותו הדבר - תייגתי אנשים על פי שמם, על פי צבע עורם, על סמך המקום שממנו באו - ואסור שכך יהיה. לכן, אחרי השחרור ולפני המסע המסורתי להודו או לדרום אמריקה, בחרתי לצאת למסע בישראל.
"לימדתי אנגלית בכפר בדואי, עשיתי את 'שביל ישראל' עם קבוצה של ישראלים ואחר כך הצטרפתי לישיבה חילונית בעין כרם. בתום השנה הזאת למדתי הרבה על עצמי ועל החברה שבה אני חי, ומאז בעצם התחלתי להרכיב בדמיוני פלטפורמה שתאפשר לצעירים, רבים ככל האפשר, להיחשף למה שאני נחשפתי".
מילבואר חבר לעו"ד ירון קנר ויחד הקימו את 'מרכז הינם' לסובלנות חברתית ולפיתוח יוזמות המקדמות הידברות. פרויקט 'אחי ישראלי' הוא פרויקט הדגל של המרכז.
"תיזהרי מערבים"
רגע אחרי שהקבוצה מסיימת שיעור שעוסק בספרות ילדים בעולם החרדי, מספרים כמה מחבריה על הסיבות שהביאו אותם לעצור את מהלך חייהם לארבעה חודשים, להוציא מכיסם 3,000 שקל ולהצטרף לפרויקט.
אד כוכבי (23) גדל במשפחה מסורתית ברמת גן. הוא מעיד על עצמו כבעל זיקה למסורת ישראל - אבל כאן, מאז ראשיתו של המסע, הוא חובש לראשו כיפה גדולה. "איפה שאני גדלתי", הוא מספר.
"אם אתה לא שונא ערבים, אז משהו לא תקין אצלך. הסביבה לימדה אותי להיזהר מהם, להתרחק מהם ככל האפשר. באותה נשימה גם לימדו אותי שחרדים הם נבערים, שהם עושים הרבה ילדים ובוחרים בעוני ובמסכנוּת על פני השכלה והרחבת הדעת. אלא שאז הגעתי לכאן, אל לב החברה החרדית בצפת, ואני לומד כאן בשבועיים מה שלא הייתי לומד בשנת התנדבות במתנ"ס, נניח.
"בשבת האחרונה הצטרפתי יחד עם שניים מחברי הקבוצה למשפחה דתית בצפת. בבית קטן ולא הכי נקי הצטופפו יותר מעשר נפשות. אכלנו במטבח, בסלון ובמרפסת, ישנו כמו סרדינים - ובכל זאת, מעולם לא נהניתי בשבת כפי שנהניתי כאן.
מצאתי בפשטות הזאת עושר ואושר גדולים. הכרתי אנשים פשוטים, שמגדלים שבעה ילדים ומתקיימים בקושי, אבל מאושרים. היו להם אור בעיניים ושמחה בלב. אותם לא מעניין המרדף אחרי הכסף, המשרה הנכספת, המכונית החדשה או המנוי בקאנטרי - וכן, ממש קינאתי בהם".
אל כוכבי הצטרף ראני עווד (19) מכפר מזרעה, שלראשונה בחייו בילה שבת אצל משפחה יהודית־חסידית. "אני לא יודע כלום על חרדים", הוא אומר, "למעט זה שלימדו אותי שהם שונאים ערבים. לפנ