'כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא', כך אומר הפתגם. אך מה אפשר לומר על מי שהציל אלף נפשות? זה הרקורד שצבר אייזיק כהן במהלך השנים הרבות בהן עבד כמציל בבריכת השחייה של קרית שמונה, ובחורשת טל. רבים מתושבי קרית שמונה זוכרים את אייזיק המציל האגדי מחורשת טל, שהיה מאתגר את הנערים להתחרות איתו בהרמת משקולות בתוך המים. הוא הפך לאגדה בזכות מסירותו המלאה לתפקידו, ובזכות יראת הכבוד שרכשו לו כל אלה שרחצו בחורשת טל תחת השגחתו.
כיום, בגיל 75, לאחר שעבר אירוע מוחי, אייזיק כהן נזקק להליכון כדי לנוע. אך גם במצבו הנוכחי ניתן להבחין שהוא היה אדם אתלטי בעברו. התנועות איטיות אמנם, אבל מבנה הגוף מוצק ושרירי.
מגיל צעיר הוא היה מכור לפעילות הגופנית. הוא הגיע עם משפחתו ממרוקו בשנת 1954 היישר למעברת חלסה, שהפכה בהמשך לקרית שמונה. עבד במדגה של חולתה ולמד באולפן, ואחר כך התגייס לצה"ל והוצב ביחידת מרגמות של חיל השריון. הוא קיבל צ'ופר מהיחידה לצאת לקורס מצילים שנערך במחנה יונה, שלימים הפך לכפר המכבייה.
כשהיחידה יצאה לנופש, אייזיק היה המציל של החיילים. בשנת 1955 הוא זכה באליפות צה"ל באגרוף. "שירתי אז בג'וליס", נזכר כהן, "החיילים קראו לי אז הרקולס, אני חושב שזה בגלל שהייתי דומה לאיזה שחקן קולנוע ששיחק את הדמות שלו". בשגרה הוא היה חייל רגיל, וסופח ליחידת מרגמות, איתה גם נלחם במבצע סיני.
כהן בצעירותו. שלט בעניינים ביד רמה (צילום: אביהו שפירא)
רק כאשר השתחרר מהצבא התחיל כהן לעבוד כמציל באופן קבוע. הוא התקבל לעבודה בבריכה העירונית של קרית שמונה, זו שמכונה כיום הבריכה הקטנה, או הבריכה הישנה. המציל הנאה משך את תשומת ליבה של סימה, אחת מבנות העיר, שעד מהרה הפכה להיות אשתו. "אנחנו ביחד עד היום. היא אישה מיוחדת, מתנדבת בבית החייל מאז שנת 1972", מחמיא כהן לזוגתו.
בחודשי הקיץ, הבריכה העירונית הייתה מרכז החיים בעיר. בשעות הערב היו עורכים ברחבת הבריכה ריקודים סלוניים. כולם היו מגיעים לשחות, ואייזיק שלט בעניינים ביד רמה. כשמישהו היה מפר את הסדר הוא היה קורא לו ומציב בפניו אתגר, להרים משקולות בתוך המים. "ככה הייתי מרגיע את כל מי שהייתה לו נטייה להתפרע", הוא נזכר.
אלי זפרני, יליד קרית שמונה, וכיום יו"ר הנהלת בית הקשיש, היה אחד הילדים ששחו בבריכה באותה תקופה: "אנחנו כילדים, תמיד היינו מתפעלים מהתרגילים של אייזיק עם המשקולות. הוא היה מאתגר אותנו, הערצנו אותו ורכשנו לו כבוד".
מקרה מוות אחד
כעבור ארבע שנים עבר אייזיק לחורשת טל. האחריות שהוא נטל על עצמו הייתה מעתה כבדה הרבה יותר. הבריכה בחורשת טל היא למעשה מקווה מים טבעי, גדול הרבה יותר מכל בריכה עירונית. המים קרים מאוד, 16 מעלות, ועכורים במידה כזו שלא ניתן לראות את מי שצולל בתחתית הבריכה. תשומת הלב הייתה חייבת להיות כל הזמן במים. כהן ניחן בעיניים טובות וזיכרון חזותי, והוא היה מסוגל לעקוב אחרי כל מי שצלל, ולוודא שהוא אכן יצא בחזרה אל פני המים. בשנת 1966 הוא נבחר כמציל המצטיין בארץ, זאת לאחר כמה מקרים בהם ביצע החייאה לאנשים שחילץ מתוך המים.
השגרה המתישה לא הרתיעה את אייזיק. הוא אהב לשבת במרומי סוכת המציל ולהשגיח, וכאשר היה יכול לקחת פסק זמן מההשגחה על המתרחצים, היה צולל אל המים הצוננים. "אהבתי מאוד את המים הקרים, והייתי מסוגל לצלול לפרקי זמן ארוכים, למרות שהקור העז של המים מאוד מקשה. תוך כדי הצלילות מצאתי מלא אוצרות. שעונים, צמידים, ועוד מיני דברים שנפלו לאנשים מהכיסים או מהידיים".
בכל שנותיו כמציל היה רק מקרה אחד בו אדם טבע למוות. מדובר היה במילואימניק שנכנס למים בשעות הלילה, כשהמקום היה סגור. פרט לכך, בכל שאר המקרים בהם אנשים היו בסכנה, אייזיק היה שם בזמן כדי למשות אותם מהמים ולהשיב אותם לאיתנם. בסך הכול הציל אייזיק את חייהם של כ-1,000 איש במהלך הקריירה הארוכה שלו כמציל.
בגידת הגוף
אחרי שנים רבות בחורשת טל הועבר אייזיק על ידי רשות הטבע והגנים לתפקיד קופאי בתל חצור. זה כבר לא היה אותו דבר, והוא התמיד שם ארבע שנים בטרם יצא לפנסיה. ב-10 למרץ 2008, בשעות הלילה, הרגיש אייזיק לפתע שגופו בגד בו. הגוף לא הגיב כרגיל, פתאום הוא לא יכול היה לדבר, ולהזיז את גפיו בחופשיות. הפינוי המהיר למד"א ומשם לבית החולים בצפת הציל את חייו מהאירוע המוחי שפקד אותו. ההתאוששות הייתה ארוכה וקשה.
ארבעה חודשים הוא היה מאושפז בבית החולים תל השומר, ולאחר מכן חזר הביתה. המשפחה סייעה לו מאוד ובנוסף לכך הוא החל להגיע מדי יום לבית הקשיש העירוני. "אני מאוד אוהב את המקום הזה", אמר, "פה מאוד עוזרים לי ולכל הקשישים. אני עושה פיזיותראפיה וטיפולים שונים, ויש פה צוות נהדר. זה לא נעים להיות במצב שלי, לכן זה כל