רחלי קליין יושבת בביתה שבקיבוץ רמות מנשה ומנסה בימים אלו לאסוף את השברים. לפני כשבועיים הלך לעולמו בעלה, מאמן הג'ודו האהוב אמיר קליין ז"ל מקיבוץ רמות מנשה, שנפטר בנסיבות טרגיות בגיל 38 בלבד - מוות פתאומי שהותיר את בני משפחתו וכל חבריו ומכריו המומים וכואבים.
בריאיון מיוחד היא מספרת השבוע על מועדון הג'ודו שבו הם אימנו יחד אלפי ילדים, על החלומות שהיו להם יחד ועל ההתמודדות הקשה עם האובדן.
אהבה גדולה
אמיר קליין ז"ל נולד וגדל בקיבוץ רמות מנשה בשנת 1984, אח לתאומה ולזוג אחים תאומים. כבר בגיל 6 החל להתאמן בג'ודו והצטרף למועדון יקנעם. רחלי המבוגרת ממנו בשלוש שנים החלה גם בקריירת הג'ודו במועדון כרכור המקביל, ובין השניים נוצרה חברות אמיצה. "הוא היה קורא לי 'אחותי הקטנה' ואני הייתי קוראת לו 'קליין'. עשינו ביחד גם קורס מדריכים".
עם הגיוס לצבא כל אחד פנה לדרכו אבל החיים המשיכו להפגיש ביניהם. אחרי שנים ספורות בפגישה מקרית במועדון, שוב נוצר ביניהם קשר ומאז דרכיהם לא נפרדו. "נפגשנו שוב במועדון 'טרמינל', מועדון הבית שלו בקיבוץ רמות מנשה", נזכרת רחלי, "זה היה הרבה זמן אחרי שלא התראינו ומאז לא נפרדנו".
בשנת 2011 הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים, אמה בת ה-9 וארי בן ה-6. האהבה ביניהם היתה גדולה. "זו חברות כל כך עמוקה של כל כך הרבה שנים שהתחילה מחברות מאוד טובה. הוא היה קורא לי 'אחותי הקטנה' כי הוא ממש גונן עליי כל הזמן. האהבה בינינו היתה אהבה אינסופית כמו בסיפור אגדות, כל מי שמכיר אותנו יודע שזו האמת. תמיד כיבדנו אחד את השנייה, החיים שלנו שלובים יחד בכל רמ"ח אברינו, אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בחינוך ביתי ביחד. הוא היה אבא טוב לילדים. אני אומרת תודה לה' שנתן לילדים שלי להכיר כל-כך לעומק את אבא שלהם ולהבין כמה הוא באמת אהב אותם ואותי וכיבד. הוא היה אבא מושלם".
חלום שהתגשם
גם בקריירת אימון הג'ודו חייהם היו שלובים יחד. רחלי פתחה את מועדון הג'ודו בשנת 2003 ואמיר הצטרף אליה ארבע שנים מאוחר יותר. מאז המועדון 'ראק ג'ודו' (ראשי תיבות של רחלי אמיר קליין, ד,ד) צמח והתרחב והיום יש לו סניפים במגידו ועפולה בהם מתחנכים ספורטאים צעירים החברים בנבחרות ישראל בג'ודו ולוקחים חלק באליפויות ישראל וזוכים בהן.
עד כמה הוא אהב את הג'ודו ולאמן את הילדים?
"זה היה הדבר שהוא ידע הכי טוב לעשות. הוא היה כל כך מקצועי ולקח את זה ברצינות. יש לנו היום ספורטאים בסגל האולימפי של המדינה. בעוד שלושה ימים חניך שלנו יתחרה באליפות אירופה לג'וניור. הוא היה פה כבר פעמיים אצלנו בשלושת הימים האחרונים".
בקריירת הג'ודו הענפה שלו אימן אמיר ז"ל ב־15 השנים האחרונות את ילדי כל האזור בסניפי בתי הספר לג'ודו בפרדס חנה, המועצה האזורית מגידו ובעפולה. הילדים רחשו למאמנם האהוב כבוד ואהבה, בעיקר בזכות אישיותו המיוחדת כאדם שידע לדבר בגובה העיניים ולהתחבר לכולם. "אמיר היה בן אדם בלי אגו, צנוע, אבל עם פאסון, הוא היה יפה תואר, גבוה ומרשים. כקיבוצניק מלח הארץ, הוא היה יכול להתהלך עם אף מורם, אבל זה לא היה קיים אצלו, הוא כל הזמן רצה לעזור.
"יש לנו חוברת שכתבנו בה זיכרונות במהלך ימי השבעה ואנשים באו וכתבו מה הם זוכרים ממנו ומה הוא היה בשבילם", היא ממשיכה לספר, "אחד הילדים כתב: 'אני נזכר באימון הפרטי האחרון שלנו שבטעות קראתי לך 'אבא' ועכשיו אני מבין שזו לא טעות ואני מתגעגע מאוד'. זה מאוד מרגש. הרבה אנשים כתבו עליו בפייסבוק, זה באמת מה שהוא היה, בן אדם טהור ותם. אחת קראה לו 'שומר האש שלנו', הוא דמות כל כך משמעותית שהיוותה דוגמה לחוזק ויציבות ובגלל זה האובדן שלו גם כל כך מטלטל".
רחלי מתנחמת מעט בכך שהם זכו להגשים את חלומותיהם המשותפים יחד. "החלום שלנו היה לפתוח מועדון ג'ודו בדרך שלנו וזה חלום שהגשמנו. רצינו גם לגדל את הילדים בחינוך ביתי שזה חלום שממומש עכשיו. הוא גם היה אדם מאוד חברתי; מאז שהתחילה הקורונה במשך שנתיים וחצי פעם בשבוע באופן קבוע הוא היה עושה מדורה שכונתית עם ספסלים שהוא בנה בפינה יפהפייה מחוץ לבית, כשכולם היו באים, מתאחדים ועושים דברים ביחד".
מצוקה רגשית
הימים האחרונים בחייו של אמיר ז"ל היו מלאי תהפוכות. רק שבוע קודם חזרו רחלי ואמיר מנופש משפחתי.
"רציתי שהוא יתאוורר לקראת תחילת שנת הפעילות", מספרת אשתו, "כשחזרנו מהנופש חשבתי שמצב הרוח שלו ממש השתפר, אבל היום אני מבינה שהוא פשוט גייס את עצמו כל כך שכשהוא חזר הוא כבר היה באפיסת כוחות. אמיר עבר הרבה דברים לא פשוטים בחיים; הוא היה לוחם בשייטת 13 ואחרי פציעה עבר להיות מסתערב בעזה. אנחנו לא יודעים באמת ממתי השבר שלו התחיל, זה משהו שהוא סחב איתו הרבה זמן. בזמן האחרון הוא היה מגייס את עצמו כלפי חוץ, אבל בבית ראינו. לא באמת הבנו עד כמה, הוא לא רצה שנדע. בהספד שלי אמרתי לו שאני מבינה ואוהבת ולא שופטת בשום צורה. אני יודעת שהוא ממש סבל".
בבוקר יום שבת ה־3 בספטמבר הלך קליין לעולמו בנסיבות טראגיות. "הוא אמר שהוא יוצא לסיבוב וכשהבנתי שזה סיבוב ארוך מדי חיפשנו אותו ומצאנו. היתה לי לפחות הזדמנות לחבק ולנשק אותו ולהריח אותו. באותו בוקר הוא היה בסערת רגשות. עירבתי את המשפחה וההורים שלו ואמא שלו ישבה ודיברה איתו וזה היה נראה שזה עושה לו טוב. אני בטוחה שבאותו רגע זה עשה לו טוב. הוא כל כך אוהב את הילדים ואותי, אנחנו כל כך משמעותיים אחד לשני, זה כמו חלום חיים שהתגשם לחיות ביחד, זה חלום החיים שלנו".
דאג לאחרים
ללוויה הגיעו אלפים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. "אי אפשר להסביר בכמה אנשים הוא נגע והיה משמעותי בחיים שלהם. חלק ביקשו סליחה, המון היו צריכים תמיכה בעצמם. זה מנחם שאתה יודע שהחיים שלך היו משמעותיים כל-כך".
איך את מתמודדת עכשיו עם האובדן הקשה הזה?
"הקושי האמיתי עוד יבוא, אני ממש בהתחלה, אבל הוא העניק לי משפחה אמיתית ואוהבת. ההורים שלו והאחים שלו פשוט מדהימים. אני גם בהיריון וזה עוד אור מאוד גדול לחיים שלי, שיש בתוכי חיים שהם שלו. גם הילדים שלי נותנים לי כוח והקהילה פה ברמות מנשה הם שבט אמיתי עם חיבוק מדהים".
קראו גם >>>
איך תמשיכי לאמן בלעדיו?
"פתחנו השבוע את המועדונים מחדש. יש לי צוות של מדריכים, כולם חניכים שלו שהתגייסו מיד כי אם לא נפתח עכשיו הילדים יירשמו לחוגים אחרים ולא תהיה לי פרנסה. אני מאמינה שזה גם מה שאמיר רצה, אני מרגישה כאילו הוא מכוון את הכול מלמעלה".
חשבת על דרכים להנציח אותו ואת העשייה שלו?
"אני ממש בתחילת הדרך. אני יודעת שהוא בא להעביר אותנו שיעור ואיזשהו תיקון פסיכולוגי המוני וזה ממש מרגיש ככה. ביום רביעי השבוע קיימנו מעגלי שיח בבתי הספר לג'ודו בעפולה ובפרדס חנה; אנשים חייבים לשמוע איך בן אדם כזה חזק הלך מאיתנו ולפעמים זו התשובה - אסור להיות חזק מדי. הוא כל הזמן דאג רק לי ולילדים ושיהיה טוב ושכולנו נקבל את המענה והוא לא. הוא בעצמו היה מעביר ילדים תהליכים, מעצים ומחזק אותם ולעצמו לא כי הוא שם את עצמו אחרון ברשימה כל הזמן. זה מה שכל כך יפה בו, אבל זה גם החיסרון שלו".
יש לך תובנה בעקבות הטרגדיה הזו?
"שאסור להיות חזק מדי. צריך לקבל עזרה כשקשה ולשתף. וגם מהצד השני צריך שאנחנו נפתח יותר חמלה לסובבים אותנו. אנחנו כל כך תקועים בהמולת החיים שלנו ואנחנו לא שמים לב לאחר. לפעמים חיבוק, חיוך או שיחה יכולים מאוד להשפיע ולשנות. הלוואי שנשתפר בזה כולנו".