ציון (ציגי) כרסנטי מעפולה שלחם בחטיבה 55 בצנחנים והיה ממשחררי הכותל במלחמת ששת הימים מצא בביתו במקרה, בזמן מעבר דירה, רימון פריצה מימי אותה מלחמה. הגילוי עורר בו התרגשות רבה והחזיר אותו באחת לימי המלחמה ולקרב הקשה בגבעת התחמושת שבו איבד חברים רבים.
"כשמצאתי את הרימון הזה התרגשתי והרגשתי שמצאתי עולם ומלואו. הנחתי אותו בבית במקום בולט שאני אסתכל עליו כל הזמן", הוא אומר.
כרסנטי, שהיה חייל צעיר בן 22 בזמן שלחם בירושלים במלחמת ששת הימים, היה אחד ממשחררי הכותל והוא מוכר בעיקר כאחד משלושת חיילי הצנחנים בתמונה האייקונית המפורסמת שצילם דוד רובניגר ז"ל המסמלת את הניצחון במלחמה ושחרור הכותל.
מדי שנה, כבר יותר מ־50 שנים, שהוא מעביר הרצאות לתלמידי בתי ספר ביום ירושלים, מספר על הקרבות ועל רימוני הפריצה שבהם השתמשו כדי להדוף את התקפת הירדנים בגבעת התחמושת.
היום (ראשון) ביום ירושלים הוא ייקח איתו את הרימון וימחיש לבני הנוער את סיפורי הגבורה. "אני לוקח את הרימון הזה שיהיה לי כדוגמה לצרות שהוא עשה לנו בקרב על גבעת התחמושת. הרימון הזה עשה לנו הרבה בעיות בקרב על גבעת התחמושת כי המרחק בינינו ובין התעלה היה קצר והסרט לא הספיק להתנתק מהרימון כדי לפוצץ אותו. אנחנו היינו זורקים את הרימון והירדנים היו מחזירים לנו אותו בחזרה. למזלנו הסרט היה זוהר ואז מצאנו את הרימון. רק אחרי כמה פעמים הוא התפוצץ".
איך היה למצוא אותו אחרי כל כך הרבה שנים?
"לא ידעתי שהוא קיים. פירקתי כל מיני חבילות עד שפתאום הגעתי אליו. התרגשתי מאוד, נזכרתי איך נלחמנו ואיך היה בקרב ואיך זרקנו את הרימונים האלה. אחר כך צחקנו איזו תחמושת צה"ל נתן לנו אז. זה בלתי ייאמן. באחד הקרבות לא היתה לנו תחמושת וצ'כוסלובקיה וצרפת הזרימו לנו מהר תחמושת וציוד. אבל אנחנו כחיילי החטיבה הצעירה של מוטה גור, חטיבה 55 של הצנחנים, ידענו איך להילחם ולפתור בעיות בזמן הקרבות אז הכל עבר בסדר תודה לאל".
רימוני הפריצה היו חלק משמעותי בקרב בגבעת התחמושת וציגי נזכר באחד מסיפורי הגבורה שמלווה אותו עד היום. "המפקד שלנו אמר לחמישה חיילים לעלות מעל פני התעלות, לכבוש את הגבעה ולחסל את המקלען שטבח בנו כל הזמן. איך שעלינו אחד החיילים שלנו קיבל צרור בלב. כשבאתי לחבוש אותו מישהו אמר לי 'ציגי, עזוב אותו עכשיו, נגמור את המשימה ונחזור לראות מה קורה איתו'. אז לקחנו ארבעה רימוני פריצה, הוצאנו את הפקק שלהם וזרקנו על אותו מקלען שטבח בנו וחיסלנו אותו. שמתי כמה רימונים כאלה בכיסים כי התעלות היו צרות".
קראו גם >>>
כאחד ממשחררי הכותל איך התחושות שלך לקראת יום ירושלים?
"כל שנה אני מתרגש מחדש. לפעמים אני מזיל דמעה כי כל הזמן אני נזכר בחברים שלי שנפלו בגבעת התחמושת. איבדנו 37 חברים במקום הזה, חבר'ה ממיטב הנוער בארץ. כל פעם שאני מגיע לסיפור הזה בהרצאות שאני מעביר לתלמידים אני מזיל דמעה וחוזר לדבר איתם. אני מאוד רגיש בנושא הזה אבל אין מה לעשות, אלו החיים. אני מרצה כבר 50 שנה, עברתי את המדינה לאורכה ולרוחבה כמה פעמים ואני נהנה מזה. אני מעביר הרצאות כל השנים חוץ מהשנתיים של הקורונה. אין הרצאה שאני לא מספר על הרימון הזה. השנה מדרשת 'מעלה חבר' שכרה אולם בבית ספר ושם אקבל את התלמידים ואעביר להם את ההרצאה. יש לי שש הרצאות באותו יום. זה קשה מאוד, אבל אני עושה את זה למען הנוער הצעיר שצמא לדברים האלה. לקחתי איתי גם את הבן שלי שיעזור לי".
מה דעתך על הוויכוח שיש סביב המסלול של מצעד הדגלים, אם הוא יעבור בשער שכם או שלא?
"זה נכון שאנחנו מדינה שוחרת שלום ואנחנו חיים במדינה שלנו ואף אחד לא יכתיב לנו מה לעשות, אבל ביום כזה לא יקרה שום דבר אם לא יעברו דרך שער שכם. צריך לוותר קצת, אנחנו בסך הכל בני אדם. איזה משוגע אחד מארצות ערב יכול ללחוץ על כפתור ולזרוק רקטה. נכון שיש לנו מטוסים שיכולים לחסל אותם, אבל למה שייפגעו אנשים והם מצהירים את זה בכל פעם שהם יפגעו בנו אם נעבור במצעד בשער שכם".