חודש מאי הוא חודש ארור בעבור אירנה שרמקו מעפולה - חודש שבו מצאו את מותם שני יקיריה, הבן הבכור והבעל, בהפרש של 19 שנה. קיריל נהרג בפיגוע בקניון העמקים; ניקולאי נהרג רק לפני שבועיים בתאונת צניחה בגלבוע.
"קיריל נהרג ב־19 במאי 2003, ניקולאי נהרג ב־13 במאי ואני חוגגת את יום ההולדת ב־17 במאי", היא אומרת בכאב, "זה גורל, בגלל זה אני לא רוצה לחגוג את יום ההולדת. גם קודם לא אהבתי ימי הולדת למרות שאנשים רצו לחגוג לי, אבל מאז שקיריל נהרג ועכשיו כשניקולאי נהרג זה יום עצוב בשבילי".
הטרגדיה הכפולה הזו תלווה את חייה של שרמקו מעתה ואילך. כשהבן נהרג היה זה ניקולאי שחיזק אותה, עכשיו היא תצטרך להתמודד לבדה ולזכור כל העת מה שהוא היה אומר לה - להמשיך את החיים.
התמודדות קשה
ניקולאי ואירנה שרמקו הכירו כאשר היא למדה בעיר שבה התגורר ברוסיה. האהבה ניצתה ביניהם וכשהיו בני 18 התחתנו. זמן קצר לאחר מכן נולד בנם קיריל. "קיריל היה ילד מאוד חברותי, הוא היה גם הילד וגם החבר שלנו", מספרת אמו.
כשהגיע לגיל 20 החליט קיריל לעלות ארצה בגפו והותיר את משפחתו מאחור. שלוש שנים לאחר מכן, ב־19 במאי 2003, קיריל בן ה־23 שהשתחרר מחיל השריון ימים אחדים קודם ועבד כמאבטח בקניון העמקים, נרצח כאשר עצר בגופו מחבלת מתאבדת שהתפוצצה בכניסה לקניון. יחד איתו נרצחו בפיגוע אבי זריהן ז"ל, בן 36, תושב שכונת אליהו בבית שאן וחסן איסמעיל טוואטחה ז"ל, בן 41, תושב הכפר ג'סר א־זרקא. במשטרה העריכו אז כי פעולתו של שרמקו מנעה מהמחבלת המתאבדת להיכנס למבנה ולגרום לאסון כבד עוד יותר.
הבשורה הקשה הכתה בהלם את ניקולאי ואירנה שרמקו שמיהרו להגיע ארצה להלוויית בנם, יחד עם בנם יבגני בן ה־13 והחליטו להשתקע בארץ ולקיים את צוואתו של בנם. "אני זוכרת את המשפט האחרון של קיריל שהתקשר אליי מהארץ לרוסיה. הוא אמר שהוא כל כך שמח שהוא בארץ ושזו המדינה בשבילו. כשהגענו ללוויה נזכרתי במשפט שהוא אמר לי והחלטנו לעלות לארץ למרות שהשארנו את כל חיינו שם מאחור".
השנים בלעדי בנם הבכור קיריל היו קשים מנשוא. "ניקולאי היה חזק כלפי חוץ אבל בפנים היה לו מאוד קשה. גם לי היה קשה", היא משתפת, "כשהגענו לישראל היה קשה להסתגל למדינה חדשה ולחיים חדשים, אבל הגענו יחד עם הילד הקטן שלנו יבגני. כשקיריל נהרג יבגני היה בן 13. הוא התקווה שלנו ומה שנתן לנו כוח להמשיך הלאה. כשהסתכלנו עליו הבנו שיש לנו אחריות להמשיך את החיים. הבן הגדול נהרג והבן הקטן צריך להמשיך בחיים ואנחנו צריכים לתת כל מה שצריך בשבילו. הוא נתן לנו את המטרה בחיים".
התובנה שצריך להמשיך את החיים ולהתמודד עם השכול החזירה אותם למסלול. "ניקולאי אמר לי 'אני עובד ואת צריכה ללמוד' והתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. התחלתי בגיל 40 פלוס וסיימתי בגיל 50. למדתי בין הצעירים והצעירות. ניקולאי נתן לי כוח, הוא תמיד נתן לי את ההרגשה שאני יכולה. הוא היה אומר לי 'את חכמה וחזקה', למרות שלא הרגשתי ככה. הוא העלה לי את הביטחון העצמי. איתו תמיד הייתי חזקה ומצליחה".
תאונה קטלנית
לפני שבועיים ניחתה על אירנה שרמקו טרגדיה נוספת כאשר בעלה ניקולאי שלו היתה נשואה 43 שנים, נהרג בתאונת צניחה בגלבוע.
"הוא חזר יומיים קודם לכן מקורס השתלמות של צניחה בטורקיה עם הרגשה שהוא מומחה ויכול לצאת למקרים חריגים", היא מספרת, "המטרה של הקורס בטורקיה היתה ללמוד להתמודד עם מקרים חריגים ומסוכנים ועשו שם סימולציות שונות וכשניקולאי חזר לארץ הוא נסע ב־13 במאי לגלבוע יחד עם כל החבר'ה מהמועדון ושם הוא עשה את התרגילים. הטיסה הראשונה הסתיימה בהצלחה, אבל הטיסה השנייה לא הצליחה והוא נפל. הוא היה בטוח שהוא יכול לעשות את התרגיל, אבל משהו קרה והוא לא הצליח".
ניקולאי שרמקו הובהל לבית החולים שם הרופאים ניסו להציל את חייו אך ללא הצלחה ולאחר שעות ספורות נקבע מותו. אירנה שמעה על התאונה מחברי מועדון הצניחה שלו שקראו לה לבוא במהירות לבית החולים.
"אני בדיוק חזרתי מהעבודה כשהחברים הודיעו לי שניקולאי נפצע והוא במצב בינוני. קיוויתי אז שהוא יוכל לצאת מהמצב ולחיות. כשהגעתי לבית החולים גם הרופא אמר שהוא במצב בינוני והתעוררה בי תקווה, אבל 20 דקות אחר כך הרופא יצא מחדר ההלם ואמר שניקולאי במצב קשה וצריך טיפול יותר אינטנסיבי. הם עשו הכל להציל את חייו וארבע פעמים החזירו אותו לחיים אחרי שהוא איבד הכרה. בפעם החמישית הוא לא חזר".
האובדן של הבעל, 19 שנים לאחר מותו של בנה, ניחתה עליה בפתאומיות; מכה אחר מכה שהחזירה אותה אחורה. "זה היה מאוד קשה. ניקולאי היה אדם שאהב את החיים וטייל בארץ ובחו"ל. הוא שמר על אורח חיים בריא, עשה ספורט ולא שתה אלכוהול והקפיד על שינה. כל מה שהוא עשה בחיים היה נכון, בריא וטוב, הוא שמר על החיים ואהב את החיים. הוא היה אדם מאוד חזק חיצונית ומאוד רגיש פנימית. הוא התקשה להתאושש מאז הפיגוע, אבל לא הראה את זה בצורה חיצונית. למרות שהתחתנו בגיל צעיר הוא היה מאוד אחראי מול המשפחה שלו ומולנו. הוא עבד קשה כמהנדס במפעלים לריתוך ברזל. אני שמחה שבקורונה הוא איבד את העבודה והיה בבית אבל אז הוא עשה את מה שהוא אהב לעשות - הקורס עם מצנחי הרחיפה".
פחדת כשהוא הלך לצנוח?
"פחדתי ותמיד אמרתי לו לא לעשות את זה, אבל היה לו אופי של אדם שרצה לנסות הכל. הוא רצה להספיק הכל בחיים. ממש חבל לי, הוא כל כך אהב את החיים ולא הספיק לעשות מה שרצה. ב־14 ביוני הוא היה צריך לחגוג 61. היו לו הרבה חברים, מצד אחד הוא היה רציני ומצד שני הוא היה חברותי ושמח. סיפר הרבה בדיחות ולכל מקרה שהיה היתה לו בדיחה. הוא תמך בכולם ונתן לנו את ההרגשה שאפשר לעשות הכל בחיים, שאין דבר שאי אפשר להתמודד מולו".
על מה היתה השיחה האחרונה ביניכם?
"בכל בוקר לפני שיצאנו לעבודה היינו נפרדים בנשיקה ובחיבוק ובכל ערב נפגשנו בחזרה גם עם נשיקה וחיבוק. באותו בוקר של יום שישי עמדנו כמו תמיד ליד הדלת, וקיבלתי ממנו חיבוק ונשיקה. אני התכוננתי לצאת לעבודה שלי כעובדת סוציאלית בעלמה בנוף הגליל וניקולאי אמר לי שהוא רוצה לטוס היום ואני אמרתי לו 'תיזהר בבקשה'. היה בי קצת פחד כי הבנתי שהוא רוצה ליישם את התרגילים שהוא למד בטורקיה. היו לי קצת תחושות רעות כי ידעתי שזה תרגיל חדש שהוא לא התנסה בו מספיק. אני עדיין רואה בעיני רוחי את הבעת הפנים שלו שהוא כל כך שמח לפני שהוא יצא. הוא הרגיש שהוא חזק ומומחה. הוא לא רצה לעצור ולהישאר באותו מקום, הוא רצה להתקדם בכל דבר - גם בעבודה וגם בספורט. זה היה ניקולאי".
להמשיך בחיים
עכשיו היא צריכה להמשיך בלי דמותו של אהובה, שתמך וחיזק אותה לאורך השנים. "אני לא יודעת איך אמשיך בלעדיו. עשינו את כל הדברים בשיתוף פעולה ולפני כל דבר שעשיתי ביקשתי ממנו המלצה. אם הוא המליץ לי, תמיד ידעתי שיהיה בסדר. היו לנו כל כך הרבה מטרות ותכנונים להמשיך לטייל. בספטמבר השנה ימלאו 43 שנים שאני וניקולאי ביחד. עברנו ביחד הרבה דברים, היה בינינו קשר חזק ואהבה, כל החיים תמכנו האחד בשני".
על מה את חושבת בימים האחרונים מאז שהוא נפטר?
"אני לא יכולה לישון. כל לילה אני נזכרת בכל הרגעים והסיפורים שחווינו יחד. אני צריכה לעכל את האובדן. אי אפשר להשלים עם זה אבל אני צריכה להמשיך עד כמה שאפשר. אחרי שניקולאי נפטר התגובה הראשונה שלי היתה שאני רוצה להיות לבד רק עם הבן שלי והיה לי קשה לדבר עם אנשים. לא ידעתי איך למצוא את המילים ולדבר. רק בתוך השבעה הבנתי את המשמעות עד כמה זה חשוב. הגיעו הרבה אנשים כל יום לנחם, וכולם הגיעו לתמוך בי. מראש העיר עפולה ועד השכנים והחברים ממקום העבודה של ניקולאי ושלי וחברים של קיריל שממשיכים לבקר ומגיעים בכל שנה ביום הזיכרון".
את מרגישה שתומכים בך?
"כן. שמעתי מהאנשים שביקרו בשבעה סיפורים על הרבה אנשים שאיבדו את יקיריהם ואיך הם הצליחו להתמודד. ניקולאי לימד אותנו להמשיך את החיים. עכשיו אני מבינה שאני צריכה להיות חזקה ולהמשיך כי אני מרגישה את האחריות מולו ומול הבן שלי. בהתחלה חשבתי לעזוב את העבודה אבל הצוות בעלמה כל כך טוב והגיע לנחם אותי, הם אמרו לי שיש משמעות בחיים ושאני חשובה להם. גם הבן שלי המליץ לי לא להישאר בבית ולהמשיך לעבוד".
אם היתה לך אפשרות מה היית אומרת עכשיו לניקולאי?
"אני יודעת מה הוא היה אומר לי עכשיו. הוא היה אומר 'את צריכה להמשיך ותמשיכי באותה צורה ובאותם חיים'. אני עושה ספורט והליכה מדי ערב ושומרת על אורח חיים בריא כמו שהוא אמר לי. אני שומעת את הקול שלו שמבקש ממני להמשיך. הוא נותן לי את המטרה".