ב-1 בנובמבר, יום לאחר שנכנס עם יחידתו למבצע הקרקעי בעזה סמ"ר יאיר ניפוסי ז"ל מהיישוב עדי, לוחם בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים, נפצע קשה מאוד במהלך קרב בצפון הרצועה. בבית החולים הרופאים נלחמו על חייו, אבל הפציעה הקשה הכריעה אותו.
בהלוויה, שנערכה בשעת ערב מאוחרת בבית העלמין בעדי, הגיעו מאות להיפרד ממנו וביניהם מי שהיתה בת זוגתו בחצי השנה האחרונה רוני קושטאי מקרית טבעון. הספדה בקול שבור וכואב קרע את הלב ולא השאיר עין אחת יבשה.
חודש אחרי, קושטאי עדיין לא מעכלת שלא תראה יותר את אהבת חייה, הצנחן עם החיוך הכובש שרקמה איתו חלומות משותפים.
שנינו מחובקים
בשעות המוקדמות של בוקר שבת ה-7 באוקטובר הוזעק ניפוסי ז"ל, ששירת כצלף במסייעת 101, להילחם בקרבות להדיפת המחבלים שחדרו ליישובי עוטף עזה. "היינו שנינו בסופ"ש בבית, אני ישנתי אצלו", משחזרת קושטאי את הבוקר בו פרצה המלחמה, "התעוררתי מצלצול טלפון של הקצין שלו. אמרתי לו: 'יאיר, הקצין שלך מתקשר' והוא מלמל 'לא עונים לקצין בשבת'. אחר כך הוא נכנס לווטסאפ וראה את הקפצת הכוחות. הוא התקשר מיד לחבר הכי טוב שלו הסמל נועם שפירא. יאיר החזיר אותי הביתה, שתינו קפה ואני ניסיתי למשוך זמן כמה שיותר ואז הוא יצא לכיוון עוטף עזה".
הייתה לך תחושה שהוא יוצא למלחמה?
"באותו זמן אף אחד לא ידע את גודל האירוע, אבל זה כנראה היה משהו בתחושת הבטן שלא רציתי שהוא יעזוב".
לאחר שהוקפץ לבסיס הצנחנים בבקעה ומשם במסוק לעוטף עזה, ניפוסי ז"ל וחבריו לצוות טיהרו ביום הראשון ללחימה את קיבוץ מפלסים ממחבלים. לאחר מכן הם נשארו לאבטח את הקיבוץ כשבוע וחצי. בשבוע לאחר מכן הם עברו אימונים וכשהתחילה הכניסה הקרקעית, ב-28 באוקטובר, ניפוסי ז"ל וחבריו היו בין הראשונים שנכנסו לעזה.
בימיה הראשונים של המלחמה היו יאיר ז"ל וחברתו רוני, חיילת מדריכת חי"ר בביסל"ח 17, בקשר יומיומי. הפעם האחרונה שבה הם התראו הייתה ביום שישי, ה-27 באוקטובר, חמישה ימים לפני הקרב בו נפצע קשה. "באותו יום אישרו לו ביקורים ואני באתי מהבסיס", היא נזכרת, "המשפחה שלו באה מהבית עם מלא סירים ואוכל וישבנו ביחד. אמא שלו דאגה אם הוא אוכל ושותה טוב. לרגע הכל הרגיש רגיל, לא דיברנו ממש על המלחמה. ואז המשפחה שלו הלכה והייתה לנו חצי שעה לבד. כשישבנו שנינו מחובקים, הרגשתי פתאום שאין מלחמה, שהוא לא הולך עכשיו לעזה, הרגשתי שרק אני והוא בעולם. זה אחד הקסמים שהוא ידע לעשות. זו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו. ביום ראשון בבוקר הוא כבר כיבה את הטלפון וביום שלישי הוא נכנס לעזה".
טעות בזיהוי
בבוקר יום רביעי, ה-1 בנובמבר, כוח הצנחנים שנכנס לעזה נתקל במחבלים. "לפי התחקיר שנערך לאחר הקרב המל"ט שהיה אמור לחפות על הכוחות טעה בזיהוי ופגע ביאיר ז"ל ובחברו נועם שפירא שנפצע. באותו היום הייתי בבסיס. בדיוק הייתי עם חברות באנרגיות טובות ואז אמא של יאיר התקשרה אלי, ישר הייתה לי תחושה קצת לא טובה. יצאתי החוצה והיא אמרה לי 'יאיר נפצע' והתחילה לבכות. ניסיתי להבין מה המצב והיא אמרה לי שהוא נפצע קשה, אבל הדבר הראשון שעבר לי בראש שעכשיו הוא לפחות יצא מהלחימה והמלחמה נגמרה בשבילנו".
יאיר הובהל במסוק לבית החולים תל השומר במצב קשה מאוד, שם נלחמו הרופאים במשך 24 שעות על חייו. "הוא הגיע לבית החולים בשעה 12 ואני והמשפחה שלו הגענו בצהריים. הוא עבר ניתוח שארך 9-10 שעות. הרופאים ממש נלחמו על חייו".
איך עברו עלייך השעות האלה?
"זה היה מטלטל. לרגע לא תיארתי לעצמי שזה ייגמר ככה. הייתי בטוחה שהוא ייצא מזה ויחלים. אני זוכרת שישבתי שם והמשפחה של יאיר התפללו ואני ניסיתי גם להתפלל, אבל זה לא דיבר אליי, אז ניסיתי להתחבר ליאיר מרחוק והרגשתי ממש כאילו אני מדברת אתו. הזכרתי לו שלמרות מה שקרה העולם הזה טוב ואני רוצה שהוא יבחר להישאר אתנו. במשך כל הלילה שהייתי שם דמיינתי שהכול נגמר והכל בסדר ושהוא ייצא מהלחימה. ראיתי כבר בעיני רוחי את השיקום ואיך אני עוברת אתו את הכל".
נשיקה אחרונה
בבוקר יום חמישי החמיר מצבו של ניפוסי וחברתו ובני משפחתו נקראו להיפרד ממנו. "הרופאים סיימו לנתח אותו ואמרו לנו שהם עשו את כל מה שיכלו לעשות", היא משחזרת, "הוא הועבר לטיפול נמרץ, הם הצליחו לייצב אותו לכמה דקות ואז נכנסנו גם לראות אותו. הרופאים אמרו לנו כל הזמן שהם לא אופטימיים ושהמצב קשה וצריך נס, אבל אנחנו נשארנו אופטימיים. הם אמרו לנו שהוא לא יצליח לשרוד את הלילה והוא שרד את הלילה. זה עורר בנו תקווה. הוא נלחם באמת. היה לו חשוב שנראה אותו ברגעיו האחרונים. אחרי ניתוח נוסף שהוא עבר בבוקר לקחו את כל המשפחה ואמרו לנו שאלו השעות האחרונות ושנלך להיפרד ממנו ואז פחדתי נורא. הרגשתי שהכול קורס עליי ובכיתי, אבל פיזית הייתי ממש מנותקת, לא קלטתי את הסיטואציה".
איך נפרדת ממנו?
"בהתחלה פחדתי לראות את האהבה שלי מורדם ומונשם. הוא נפגע קשה מאוד, אבל לא הייתה לו שריטה אחת על הפנים והוא חייך. ממש הרגשתי אותו מחייך. הוא היה עדיין מורדם ומונשם והיה מחובר לכל המכשירים. הרופאים אמרו שהם לא מנתקים אותו בעצמם ונשארתי אתו עד פעימת לבו האחרונה. אמרתי לו כמה שאני אוהבת אותו ואת כל מה שרציתי אי פעם להגיד לו. חיבקתי אותו ונישקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם".
אהבה גדולה
הם הכירו לפני שנתיים, ניפוסי היה חייל בטירונות וקושטאי הייתה בשנת שירות. ההתחלה הייתה מהוססת ולפני חצי שנה התחזק הקשר והאהבה ביניהם והם הפכו לזוג. "הכרנו בישיבה משותפת של כל החברים ואז התחלנו לצאת", היא מספרת, "יאיר היה בטירונות וסגר הרבה שבתות בבסיס וגם אני סגרתי הרבה שבתות והמרחק והעובדה שהוא לא היה זמין הקשו בהתחלה על הזוגיות. לפני חצי שנה הבנתי שאני מפספסת פה משהו מאוד גדול ושאני רוצה לנסות באמת עם ראש פתוח ואז התחילה הזוגיות שצמחה מחברות מאוד טובה".
מה היה מיוחד בו?
"הוא היה ביישן וזה מה שפספסתי בהתחלה. לא הבנתי שמעבר לילד הביישן, יש בו עולם ומלואו. ואז התאהבתי בו כי הוא רגיש. אי אפשר לעמוד בפניו, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. הוא מכיל ואוהב מכל הלב. הוא היה שמח ותמיד מסמר הערב. כשישבו כל החברים הוא תמיד היה זה שעשה את האווירה השמחה והכיף".
עד כמה הוא רצה להיות לוחם?
"הוא השקיע בזה מאוד. הוא רצה לתת, לתרום ואהב את מה שעשה. הוא היה צלף ובתפקיד הזה הוא היה צריך את כל הכוחות הנפשיים שיש בו. הוא היה צלף מאוד טוב בפלוגה ולכן קיבל תפקיד במסייעת להיות אחראי על האווירה והחיבור בין החבר'ה החדשים בגדוד לבין הוותיקים והמפקדים בגדוד. הם ידעו בדיוק למי לתת את התפקיד הזה כי אין אחד שלא אהב אותו. אני לא שמעתי מאף אחד על משהו שהוא לא היה טוב בו או שהוא עשה לא טוב, הוא היה באמת ילד טהור".
הוא כתב מכתב לפני הכניסה לעזה?
"הטלפון שלו אחר כך הגיע אלינו. הוא לא כתב משהו, זה לא היה מתאים לו. הוא כבר ממש רצה להיכנס לעזה, להילחם ולתת את כל מה שהוא יכול. הוא היה בטוח שהוא חוזר, הוא היה אופטימי".
מה היו החלומות שלו? שלכם יחד?
"רצינו לטוס ביחד אחרי הצבא לדרום אמריקה והוא רצה לטוס גם עם החברים. הוא רצה לנשום ולנקות קצת את הראש עם האנשים שהוא אוהב. הייתה לו יומולדת 21 בסופ"ש האחרון, ב-24 לנובמבר, ותכננו לחגוג ולעשות דברים".
סביב החברים
קושטאי עדיין לא מעכלת את לכתו של אהוב ליבה. את הנחמה היא שואבת ממשפחתו ומחבריו הקרובים של יאיר ז"ל.
"החודש האחרון עבר עלי מאוד מורכב. מלא ברגשות ומצד שני מאוד מרוחק ומנותק. אף אחד מאיתנו עוד לא ממש מעכל את זה. ישבנו לארוחת שבת ביום שישי, ביום ההולדת שלו, אני והחברים שלו עם המשפחה שלו. אני נמצאת הרבה עם המשפחה שלו. גם בשבעה ישנתי אצלו בבית לפני העלייה לקבר והייתי אצלו בבית מהבוקר עד הלילה. המשפחה שלו מחבקת ועוטפת אותי. יאיר ידע לחבר בין אנשים, היו לו הרבה מעגלי חברות וכל כך הרבה חברים סביבו. אחד הדברים שנהיה עכשיו בזכותו הוא החיבור בין המשפחה שלי למשפחה שלו. זה גם חיבר ביני לבין החברים הטובים שלו שאני מרגישה שהם החברים הכי טובים שלי עכשיו".
קראו גם:
זה עוזר לך לעבור את התקופה הזו?
"בדיוק. להיות מוקפת בסביבה שלו. היינו חבורה ועכשיו זה קירב בינינו עוד יותר. היום פעם ראשונה אחרי כמעט חודש חזרתי לצבא. זה קשה ויהיה עוד הרבה יותר קשה, זו רק ההתחלה ואני עוד לא לגמרי קולטת את הסיטואציה. אבל זה היה משהו שהיה צריך לקרות והתעליתי על עצמי כדי לחזור לצבא, אני מקווה שזה טוב לחזור לשגרה".
איך תזכרי את יאיר ז"ל?
"אזכור את החיוך שלו. אין אחד שלא דיבר על החיוך שלו, נמסתי מלראות אותו. אי אפשר להגיד לו לא עם חיוך כזה. החיוך שלו הולך איתי לכל מקום. גם הגישה שלו שהוא היה כל כך אופטימי ושמח כל החיים. אני שואבת מזה את הכוחות ונזכרת ברגעים האחרונים שדיברנו ובשיחות שלנו, בחיבוק שלו. בחיבוק אחד הוא היה יכול להשכיח לי את כל הצרות שבעולם".
חשבת על דרך להנציח אותו?
"יש רעיונות והתחלתי בדברים הקטנים. כל הגדוד שלו עדיין בלחימה ויש הרבה אנשים ששמעו ולא הצליחו להגיע לנחם בשבעה אז פתחתי קישור לאתר שאפשר להעלות אליו תמונות ולכתוב מילים לזכרו. זו ההתחלה. יש אינסוף רעיונות. הוא אהב לשבת בטבע עם פק"ל קפה, אז חשבנו לעשות מצפה באזור העמק לזכרו. הוא אהב לחגוג אז אולי נעשה מסיבה שנתית בתאריך יום ההולדת שלו כי הוא באמת היה ילד שמח. זה מה שהוא היה רוצה".