ביום ראשון בבוקר, ה-8 באוקטובר, כשגילנית אמר מקיבוץ שדה נחמיה לא קיבלה הודעה עם האימוג'י 'לב' מבנה רגב ז"ל, לוחם בגדוד 101, שהוקפץ לעוטף עזה יום קודם בשבת השחורה, היא הבינה שמשהו לא טוב קרה לו. האינטואיציה האימהית שלה לא נתנה לה מנוח ובתוך תוכה היא ידעה, היא ידעה את הנורא מכל.
"רגב לא אהב כל כך לדבר, אז היה לי הסכם איתו שבמהלך השירות שלו בכל יום בבוקר הוא שולח לי לב, שזה אומר שהכול בסדר", מספרת גילנית, "כשביום ראשון הוא לא שלח לי שום דבר בבוקר התחלתי להבין מה קרה. אין מצב שהוא בסדר והוא לא שולח לי לב. התקשרתי לכל העולם כדי לברר מה קרה איתו – למפקדים, למפקדים שלו לשעבר ולאימהות מכל הקבוצות וכולם אמרו לי שהם לא יודעים איפה רגב. אחר הצהריים התקשרתי לחבר הכי טוב שלו מהקיבוץ, שמשרת בגדוד 202, ושאלתי אותו: 'אור, איפה רגב?' והוא ענה לי: 'אני לא יודע, אבל המ"פ שלו פצוע'. אמרתי לעצמי שאם רגב לא שלח לי לב והמ"פ פצוע אז הבנתי. התיישבתי בסלון בבית וחיכיתי למודיעים".
ביום שני בערב, אחרי שעות רבות של דאגה וחוסר וודאות, הגיעה הבשורה הקשה ביותר – רגב נפל בקרבות בעוטף עזה ביום שבת ה-7 באוקטובר.
מלא ידע, גדול וחסון
סמ"ר רגב אמר ז"ל היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה-21 ב-21 באוקטובר. הוא נולד בארה"ב לגילינה, היום מנהלת סניף שילב בקרית שמונה ולדויד, עובד במקורות. אח, בין שתי אחיות – הגדולה ממנו רוני בת ה-23 והקטנה ממנו שקד בת ה-17. כשהיה כבן שנה המשפחה חזרה לארץ והקימה את ביתה בקיבוץ שדה נחמיה.
"קראנו לו רגב כי ככה אבא שלו רצה", סיפרה גילנית, "לפני שנסענו לארה"ב דויד עבד בשדות וכשהוא היה חורש ורואה את הרגבים מתפתחים הוא אמר לעצמו שלבן שלו יקראו רגב. הרבה שנים לפני שרגב נולד הוא חשב על השם הזה. ואכן היה לרגב חיבור לאדמה ולמדינה. חיבור חזק מאוד. רגב עשה שנת שירות בבית ספר שדה עין גדי. הוא הדריך טיולים במדבר יהודה ובהר הנגב. היה מחובר מאוד לאדמה".
איזה ילד ונער הוא היה?
"הוא היה ילד היפראקטיבי ובילדות היה לו קשה. הוא היה הולך הרבה מכות, מפריע בכיתה, אבל עם כל זה כולם אהבו אותו. בכיתה ז' דויד אמר שצריך למצוא ספורט שיתעל את האנרגיות שלו לדברים אחרים והוא רשם אותו לחוג כדור-מים בהפועל שמיר. מהרגע שרגב התחיל לשחק כדור-מים הוא פשוט פרח והפך מילד צנום לגבר גדול, חסון וחזק. הוא היה מוקף בחברים כל הזמן. תמיד היה במרכז העניינים בקיבוץ ואחד שמתנדב. כשמישהו היה צריך עזרה הוא היה קורא לרגב. הוא היה ילד מבריק שעשה בגרות בחמש יחידות בפיזיקה ומתמטיקה והרחיב בתנ"ך ובגיאוגרפיה. עשה בגרות גם לנפש וגם לעתיד. היה מלא ידע. גאון. מלח הארץ".
בנובמבר 2021 התגייס רגב לשייטת 13, עבר טירונות, מכין ובאמצע הבסיסי הודח. משם עבר לדובדבן, אבל לאחר חודשיים עזב ובינואר 2023 הגיע לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. לפני מספר שבועות יצא לקורס מ"כים בביסל"ח.
חתר למגע וחיסל מחבלים
בערב סוכות הגיע רגב לחופשה שהייתה למעשה הפעם האחרונה שמשפחתו ראתה אותו. בשבת שמחת תורה, שהייתה השבת האחרונה של קורס המ"כים, הוא ויחידתו, פלוגה ג', הוקפצו לעוטף עזה בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס.
"בשעה 10:40 הוא כתב לי: 'אני על אוטובוס בדרך לגבולות. סוגר את הטלפון'. בשעה הזו הוא כבר היה אחרי לחימה. הם התחילו להילחם הרבה לפני שהוא כתב לי. כבר בשעה שמונה הם הגיעו לצמתים בעוטף עזה והחלו להילחם".
מה את יודעת על מה שקרה באותה שבת שחורה?
"הפלוגה שלו מביסל"ח הגיעה לעוטף בסביבות השעה 09:00. כשהם הגיעו לאחד הצמתים בעוטף הם פרקו מהאוטובוס, רצו אחרי חולית מחבלים וחיסלו אותה. הם ראו שם טנדר לבן וגילו בתוכו בחורה שהמחבלים ניסו לחטוף. הם הצילו אותה. הם העלו אותה לאוטובוס ונסעו לכיוון נחל בשור. בדרך לשם הם ראו עוד מחבלים, פרקו, חתרו למגע וחיסלו אותם. משם הם הגיעו לקיבוץ כיסופים".
הם נלחמו בקרב על הגנת הקיבוץ?
"כן. רגב היה נגביסט. ויחד עם המ"כ שלו עמרי פרץ ז"ל והנגביסט השני בר יענקלוב ז"ל הם פתחו ציר ובאיזה שלב הם נכנסו לשטח השמדה. בר ופרץ נפגעו ונהרגו. רגב נפצע משלושה כדורים בפלג גוף תחתון. הוא לא הרגיש את הרגליים. החברים שלו ביקשו ממנו שיזחל אליהם, אבל הוא אמר להם שהוא לא יכול לזוז כי אם יזוז ירו לו בראש. הוא ביקש מהם חילוץ כי הוא איבד המון דם. החבר'ה שלו אמרו לו שהם באים לעזור לו, אבל רגב בקור רוח, בהכרה מלאה ובתושייה אמר להם לא להתקרב. הוא אמר להם: 'אם תתקרבו אלי אתם תמותו. תישארו במקום'. הוא המשיך להסביר להם מאיפה הגיעה האש וניסה לתפעל את הקשר של פרץ כדי לקרוא לעזרה, אבל הקשר לא עבד. הוא ידע שהוא עומד למות ואחד החברים שלו, שהוא דתי, אמר איתו: 'שמע ישראל' ואז הנבלות זרקו עליו רימון וגמרו אותו. מאותו רגע הוא כבר לא ענה להם. החברים שלו שמרו במשך שעתיים וחצי על הגופה שלו, רק כדי שלא יחטפו לנו את רגב. אחרי שעתיים וחצי חילצו אותו כשהוא כבר לא היה בחיים. בקרב הזה נהרגו שישה חברים. המ"מ שלו אוריאל שוקרון והמ"פ שלו אבית"ר זיתוני נפצעו קשה".
כשסיפרו לך על רגעיו האחרונים, איך הרגשת?
"רגב היה גיבור עד הרגע האחרון. הוא דיבר בקור רוח, לא התלונן ולא אמר שכואב לו. הוא הבין שהוא הולך למות ולא רצה שעוד מישהו ייפגע. פשוט גיבור גדול. בשבת ההיא אמרתי לדויד שאנחנו צריכים לדאוג כי אם ייקחו את רגב ללחימה הוא ירוץ ראשון ואנחנו נבכה כי הוא לא רואה בעיניים. דויד אמר לי בתגובה משהו שהוא בטח מצטער עליו: 'גילנית, כדי שהמדינה הזו תמשיך להתקיים אנחנו צריכים את החיילים האלה שירוצו ראשונים'. כשהוא אמר את זה הוא אפילו לא הבין שהוא מדבר על הבן שלו, שזה מה שהולך לקרות. לא סתם אומרים שהגיבורים הולכים ראשונים. כמות הנגביסטים, המפקדים והמ"כים שנפלו מכל היחידות היא עצומה".
אמא תמיד יודעת
ביום ראשון בבוקר, לאחר שרגב לא יצר קשר, גילנית החלה לנסות לאתר אותו. למי היא לא פנתה ומכולם היא קיבלה את אותה התשובה. "הבת שלי שקד לא רצתה להישאר בקיבוץ וביקשה שאקח אותה למשפחה באילת. אמרתי לה ולדויד שאני לא נוסעת כי אני מחכה לרגב. הם צחקו עלי, אבל אני אמרתי: 'רגב בדרך הביתה. הוא צריך להגיע'. אני כבר ידעתי שהוא כבר לא איתנו. דויד ושקד המשיכו להגיד לי שאני מדברת שטויות. המשכתי להתקשר לטלפונים של הצבא ושם אמרו לי שאין מידע על רגב אמר. החלטתי לקחת את שקד לאילת ומיד לחזור הביתה. הגעתי לאילת ביום שני בערך בשעה עשר בלילה. חצי שעה אחר כך המודיעים הגיעו לבית בשדה נחמיה והודיעו לדויד. בשעה 01:30 לפנות בוקר הם הגיעו לבית המשפחה באילת".
איך הגבת?
"אמרתי להם שהם לא צריכים להגיד לי שום דבר כי אני יודעת. הם אמרו לי שהם חייבים, שזה הפרוטוקול. עניתי להם שאני לא רוצה לשמוע כי אמא תמיד יודעת. הם התעקשו להגיד את שלושת המשפטים שהם צריכים להגיד. סידרו לי מונית ובאותו רגע חזרתי הביתה".
חלם להיות רופא
כ-1,000 איש הגיעו להלוויה של רגב למרות שפיקוד העורף אסר על התכנסות של יותר מ-30 איש. הקיבוץ גם שידר את הלוויה בזום לעוד מאות שצפו. "היתה לוויה מרגשת. הגיעו מאות אנשים שהכרנו ולא הכרנו", סיפרה גילנית, "כל יום אני מקבלת אלפי הודעות של אנשים שהכירו את רגב. הוא היה סוג של סלב בשכבת הגיל שלו. הוא נגע בכל כך הרבה אנשים שזה לא ייאמן. פונים אלינו מלא אנשים ומספרים עליו סיפורים. ידעתי שהילד שלי היה מושלם, אבל ככה? זה פשוט לא ייאמן כל הסיפורים שאנחנו שומעים. כשהוא הגיע לשייטת הוא היה מרכז העניינים ולאחר שהוא הודח הם התפרקו שם ולא הבינו למה מדיחים אותו. גם בדובדבן הוא הכיר מלא חברים ואחרי זה בגדוד 101. הוא תמיד אמר לי: 'אני הולך, אוסף חברים וממשיך הלאה. זה הייעוד שלי'".
קראו גם:
מה היו החלומות שלו?
"כשהיה בתיכון הוא אמר שיהיה הרמטכ"ל הבא. כשהוא גדל הוא אמר שהוא רוצה להיות ראש הממשלה הבא. בצבא הוא רצה לצאת לקצונה, זה היה לו חשוב. הוא אמר שזה הייעוד שלו להוביל ולחנך דור חדש של חיילים, כל הזמן דיבר שהוא יהיה קצין, אבל בגלל הפז"ם שלו זה לא התאפשר. אחרי הצבא היתה לו תוכנית ללמוד בבאר שבע רפואה והוא כבר התחיל ללמוד לפסיכומטרי. הוא רצה להיות רופא בהתמחות בטראומה ואז לחזור לצבא כרופא לוחם. רגב היה איש עם אידיאולוגיה וערכים. ב-21 שנים הוא הספיק לעשות מה שאנשים לא הספיקו לעשות ב-70 שנה. ילד מדהים שהפך להיות מלאך. עכשיו אנחנו מאמינים שהוא שומר על החברים שלו מלמעלה".
יש כבר מחשבות איך להנציח אותו?
"החלטנו להקים מכינה קדם צבאית אצלנו בקיבוץ על שמו. מכינה שתתעסק באהבת הארץ, באהבת אדם, במוטיבציה ובהכנה לצבא. אנחנו רוצים לחנך את הדור הצעיר ברוח החיים של רגב וכבר התחלנו לעבוד על זה".