21 שנה מאז שנהרג חזי שמואל ז"ל מבית שאן בתאונת דרכים בכביש 90, ודבר לא מקהה את הכאב על האובדן. רק דבר אחד עוזר - ולו במעט - להתמודדות של האב עמי שמואל עם מותו הפתאומי של הבן האהוב - כתיבת שיר לזכרו מדי שנה סמוך למועד האזכרה.
כך הוא עושה, עוד מתחילת השבעה, מפיץ את זיכרונו של הבן שלא ישוב עוד. "השירים נותנים לי כוח להמשיך לתפקד", הוא מסביר, "אני מביע דרך השירים את הרגשות והגעגועים וגם את הכאב וההחמצה".
כולם ידעו לפני
ביום ראשון בערב, ה־20 בינואר 2002, קרתה תאונת הדרכים הקטלנית שבה נהרג חזי ז"ל, בן 23 במותו. התאונה אירעה בכביש 90 בין ירדנה לבית יוסף כאשר רכבו התנגש חזיתית ברכב אחר.
"הוא היה בדרך חזרה מהמכינה במכללת עמק הירדן שבה למד, הוא שיפר את הציונים של תעודת הבגרות שלו כי הוא רצה להיות רואה חשבון", משחזר האב בכאב, "הוא ביקש ממני את האוטו בשעה 14:00 בצהריים, בדרך כלל הוא היה חוזר בשעה שבע וחצי בערב. היינו בבית - אני, אשתי והילדים. חיכינו שהוא יחזור לאכול איתנו ארוחת ערב. מסתבר שכבר כל העיר ידעה על התאונה. אנשים שנסעו מבית שאן לכיוון טבריה ראו את התאונה וזיהו אותו והידיעה התגלגלה כבר בכל העיר ומחוצה לה ואנחנו לא שמענו ולא ראינו. עד שגיסתי התקשרה לאשתי ואמרה לה 'שמעתי שלחזי היתה תאונת דרכים, תבדקו', ואז התקשרתי לטלפון שלו והוא לא ענה. אחר כך התקשרתי למשטרה והם אמרו שאין להם עדיין מספיק מידע. התלבשתי כדי לצאת לתחנת המשטרה, ואז פתחתי את הדלת וראיתי עשרות אנשים מחוץ לדלת. אחד התושבים שעמד בפתח של הדלת אמר לי 'חזי נהרג'".
הידיעה הקשה הכתה בהלם את המשפחה. "זה היה רגע שהרגשנו שכל העולם חרב עלינו. אני לא מאחל את זה לאף אחד. אתה לא מצפה למכה כזו, חזי היה בן אדם בריא, חזק ואיתן ומלא שמחת חיים. הוא רק חזר מחו"ל".
על מה היתה השיחה האחרונה ביניכם?
"בארוחת ערב שבת ישבנו ביחד, דיברנו וצחקנו. אחר כך בשבת הוא הלך לחברים שלו. ביום ראשון הוא הלך לטיפול שיניים בבוקר. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בצהריים כשהוא ביקש ממני את האוטו ונתתי לו את המפתחות".
מרגוע לנפש
עמי שמואל עבד במשך יותר משלושה עשורים בעיריית בית שאן כמנהל אגף החינוך וכדובר העירייה. "הכתיבה לא זרה לי", הוא אומר, "אני כותב וכתבתי גם לפני כן על כל מיני נושאים".
כך, בעיצומם של ימי השבעה, כתב האב את השיר הראשון לזכרו של בנו שנקרא 'בלעדיך' ומאז כתב 55 שירים נוספים לזכרו. "ביום השלישי של השבעה בבוקר, התעוררתי והתחלתי לכתוב בלי להפסיק", הוא מספר, "מאז כל שנה בשנים שלאחר מכן, החלטתי שאני מקדיש שיר אחד ומפרסם אותו לזכרו. בשנים האחרונות אני גם מפרסם את השירים בפייסבוק. קיבלתי מאות תגובות על השירים מאנשים מבית שאן ומחוץ לעיר".
מלבד עבודתו שסייעה לו להשכיח מעט את הכאב, השירים הם אלו שמחזקים אותו. "ככל שמתקרב יום האזכרה השנתי שלו, כל החיים אצלנו נעצרים. אני כותב את השיר וברגע שאני מפרסם אותו ומקבל את התגובות, זה נותן לי את הדלק לעוד שנה ואת הכוח להמשיך. השירים האלה נשארים, אנשים זוכרים אותם.
"זה נותן מרגוע לנפש שלי", הוא מתאר, "זו ההתמודדות שלי עם האובדן הגדול. באמצעות השירים בכל שנה אני מחיה אותו מחדש. עצם העובדה שהמון אנשים מכל הארץ קוראים, מגיבים ומשתפים את השירים כבר 21 שנים, זה מחזק אותנו כמשפחה. זה מה שמעניין אותנו - שהוא לא יישכח".
קראו גם >>
חזי שמואל ז"ל גדל והתחנך בבית שאן. בצבא שירת בחיל האוויר ביחידת קשר מוטס. האב מספר כי מה שייחד את בנו היתה שמחת החיים שלו והחוזק שלו, דבר שביטא היטב באחד השירים שכתב לזכרו: "בשיר האחרון כתבתי עליו 'היית חזק, סלע איתן, לב זך, הכי רגיש בעולם, עיניים טובות, פנים מאירות, אז למה כל זה נגמר בדמעות'. הוא היה שמח תמיד, מוקף בחברים והיה אופטימי. היה אדם מאוד צנוע ועניו, היתה לו חדוות חיים".
חוסר יחס
בשנים הראשונות מאז מותו של בנו, הרצה עמי שמואל בפני חיילים ובני נוער על מכת תאונות הדרכים שלדעתו - בטיפול נכון של המדינה - היתה יכולה להצטמצם. "תאונות דרכים הן מכה קשה מאוד שלא מטפלים בהן כמו שצריך. הן יכולות להרוס משפחה שכל החיים היו לפניה. היתה שמחת חיים ופתאום הכול נהרס ומתרסק ויש מעגלים של כאב".
"המדינה לא מכירה בהרוגי תאונות דרכים", ממשיך שמואל, "אתה מצפה שאחרי תאונות דרכים יבוא מישהו מהמדינה לנחם אותך, לעזור ולתת תמיכה נפשית. שום דבר, אף אחד לא מכיר בך ולא פונה אליך. יש משפחות שקופות שאף אחד לא מתייחס אליהן, לא תמיכה כספית ולא תמיכה מורלית - וזה הכאב הכי גדול. אחרי שאתה מאבד את הבן, אתה למעשה נשאר לבד. למזלנו יש לנו את התמיכה של היישוב, הקהילה, החברים והמשפחה אבל איפה המדינה? המדינה מתעלמת מהנושא הזה".