המפעל המוגן של עמותת 'שווים' בקרית שמונה נמצא בסכנת סגירה. המפעל באזור התעשייה הדרומי מעסיק כ-40 עובדים המתמודדים עם נכות נפשית. לאחרונה עם התמעטות מספר המועסקים במקום, התקציב אותו מקבלת העמותה אינו מספיק להפעלת המקום ואם לא יימצא פתרון מיידי, המפעל ייסגר בקרוב.
"אנשים פה היום נמצאים בסוג של חרדה קיומית", אומר בדאגה מנהל המפעל זמיר סבר, "יש אצלנו אנשים שהעבודה במפעל היא המגע הכמעט יחיד שיש להם עם העולם שבחוץ. אנחנו מציעים שירות לאוכלוסייה שיש לה מעט מאוד מענים אחרים. יש פה אנשים שזה קריטי להם ברמה של חיים. לאנשים החזקים יחסית, שעם עוד קצת מאמץ יצליחו להשתלב בעבודה בשוק החופשי, יימצא להם פתרון. הקושי הוא עם האנשים שאם הם לא יקומו בבוקר ויגיעו למפעל המוגן, הם או לא יקומו בבוקר או יסתובבו ברחובות. אין להם הרבה מענים אחרים".
אין מספיק אנשים
עמותת 'שווים' מפעילה 11 מרכזים ברחבי הארץ שמספקים מענה תעסוקתי לאנשים עם נכות נפשית, לרבות אנשים שסובלים מפוסט טראומה. ההפניה למרכז המוגן נעשית באמצעות סל השיקום של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, שנותן תקציב לפי מספר המועסקים.
המפעל המוגן בקרית שמונה פועל במודל ייחודי של מרכז תעסוקה שבו המועסקים, מתמודדי הנפש, עובדים בקבלנות אצל המפעלים באזור. "אנחנו מביאים את העבודות אלינו במקום שהעבודה תיעשה אצל כל מעסיק בפני עצמו", מפרט סבר, "רוב העבודה שלנו היא עבודה קבלנית. העובדים שלנו מרכיבים חלקים, ממיינים ומבצעים עוד עבודות עבור מפעלים שנמצאים באזור שלנו, לדוגמה מפעל נטפים בקיבוץ יפתח. אנחנו עושים את זה מא' עד ת' כולל בקרת האיכות והאריזה".
הקשיים החלו לאחרונה, כאשר בעקבות הצטמצמות מספר המועסקים במרכז התעסוקה המוגן, הוא הגיע למצב שהוא כבר אינו יכול לקיים את עצמו מבחינה כלכלית. "הבעיה שלנו נובעת מזה שאין לנו מספיק אנשים", מסביר סבר, "יש לנו שני מקורות הכנסה: האחד מהעבודות שאנחנו עושים שמשולם בסופו של דבר למקבלי השירות שעבדו והמקור השני ממשרד הבריאות שמתגמל אותנו על כל יום עבודה שאדם מגיע בסכום של כמה עשרות שקלים לאדם. אנחנו מנהלים רישום מדוקדק ומשרד הבריאות משלם לנו על כל יום כזה. היום אין לנו מספיק אנשים והאנשים לא מגיעים ל־22 ימים בחודש, אלא בממוצע ל־ 15 ימים או עשרה ימים בחודש, כי הם חולים ויש להם כל מיני קשיים שבגללם הם לא מגיעים".
המספר הזה של העובדים לא מספיק כדי לתקצב את המקום?
"בדיוק. זה לא שאנחנו משלמים שכירות לבעל המקום לפי כמות האנשים, אנחנו משלמים על כל מ"ר לפי החוזה, אותו דבר לגבי הצוות שפועל פה. מעבר אליי שאני המנהל, יש פה שתי מדריכות שעובדות עם האנשים כל הזמן ועוזרות להם מ־א' עד ת'. הן מגיעות גם אם יש 25 אנשים וגם אם יש 50. בעבר היו מגיעים כל יום 45 אנשים והיום מגיעים במקרה הטוב 30 עובדים מדי יום – כי האוכלוסייה בכל אזור הגליל העליון היא לא גדולה. נכון שאנחנו יושבים בקרית שמונה וחלק גדול מהאנשים שלנו תושבי העיר, אבל השירות מוצע לכל תושבי אצבע הגליל מהכפרים הדרוזיים ברמה, מטולה ועד צפת בצפון. גאוגרפית זה שטח גדול יחסית, אבל הוא די דליל באוכלוסייה".
עבודה קריטית
החשיבות של עבודה במקום כמו המפעל המוגן בקרית שמונה היא קריטית עבור העובדים במקום "יש פה מישהי שלפני שהיא הגיעה אלינו, ישבה 17 שנה בבית ואכלה סרטים שהיא מקרינה לעצמה בראש, טיפסה על הקירות. מהיום שהבינה שהיא יכולה לצאת ולפגוש אנשים ולהרגיש כאחד האדם שיש לו גם ערך ומשמעות למה שהיא עושה השתנו לה החיים. זה באמת משנה חיים ואני רואה את זה יום יום. השירות הזה שאנחנו נותנים לאוכלוסייה הספציפית הזו של אנשים עם נכות נפשית הוא קריטי. אין כל כך מענים אחרים באזור".
מה אומרים לכם במשרד הבריאות?
"למשרד הבריאות יש את הסטנדרטים שלו. אני לא בא בטענות למודל. הוא אומר אנחנו משלמים על כל אדם ועל כל יום עבודה כך וכך כסף ותסתדרו. משרד הבריאות הוא זה שמפנה אלינו אנשים, הוא לא יכול להכריח אותם. כל עולם השיקום בנוי על זה שכל אדם יש לו בחירה. הם מציעים לאנשים את השירות הזה, אבל אנשים רוצים להשתלב בעבודות נחשבות ויותר מעניינות. עבודות שנותנות להן אופק יותר רחב. חלקם עזבו בתקופת הקורונה. יצאו מפה שבעה אנשים להוסטלים ולמסגרות דיור והיום הם לא יכולים לצאת לבד מהבית כי הבריאות שלהם לא מאפשרת את זה והם עברו למקומות אחרים".
קראו גם:
עד כמה סכנת הסגירה מוחשית?
"היא מוחשית לגמרי. תוכנית העבודה שלנו היא בדרך לשם כי אנחנו מסתכלים על המספרים, אין לנו איך להמשיך לקיים את המקום. העמותה צריכה להמשיך להיות מאוזנת, לא יורד לנו כסף מהשמים. העירייה מנסה כמיטב יכולתה לעזור והיא מנסה לעבוד על פתרון לפתוח את השירות הזה גם לאנשים שהנכויות שלהם אחרות ולא רק נכויות נפשיות. זה אומר שמשרד הרווחה יצטרך להתייחס אלינו גם כאל ספק שלו. זה מה שיכול למנוע את הסגירה שלנו בטווח היחסית קרוב, שנצליח לקבל גם אנשים עם נכויות אחרות".
"הדבר שהכי כואב לי זה האנשים שלא יהיה להם מענה אחר" אומר סבר, "זו המחויבות שלי לאנשים שלהם אנחנו נותנים שירות. יש לנו תוכנית לפתוח מרכז הכוון שבאים לעשות בו הכשרות. אנשים יעשו הכשרה של כמה חודשים וירכשו כלים לעבודה בשוק העכשווי יותר ונעזור להם לעבוד בשוק החופשי, אבל זה עדיין לא נותן מענה לאנשים שהיכולת התעסוקתית היא רק לשבת ולהרכיב חלקים. הפרנסה שלנו פחות מדאיגה אותי, אני אמצא עבודה אחרת. מקבלי השירות שלנו שאין להם מענה הם הדאגה שלנו. אנחנו מחויבים לעזור להם. אני לא רואה מישהו אחר שימהר לדאוג להם".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "טובת מקבלי השירות עומדת בראש סדר העדיפויות של משרד הבריאות. גורמי המקצוע במשרד מלווים באופן צמוד את הנושא במטרה למפות חלופות קיימות שיאפשרו מענה שיקומי רציף עבור מקבלי השירות, במידה ויידרש. חשוב לציין כי מודל התקצוב של המפעל המוגן הנדון דומה לשאר המפעלים המוגנים".