אחרי 26 שנה בהן עסקה בסיוע וטיפול למשפחות שאיבדו את יקיריהן, גלית דהן (55) משמשית, עובדת סוציאלית במקצועה, החליטה לעזוב הכל ופתחה חנות לבגדי יד שנייה בחצר ביתה. "הייתה תקופה שכבר הרגשתי שזה לא טוב לי. העיסוק בתכנים האלה כל כך הרבה שנים באיזשהו שלב משתלט על החיים. הבנתי לאט-לאט שאני צריכה משהו אחר".
דהן, בת קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, הגיעה לשמשית עם הקמתה לפני 24 שנה. בשני העשורים האחרונים עסקה בתחום של טיפול באובדן ושכול. במסגרת עבודתה היא ליוותה חולים סופניים וגם טיפלה במשפחות שאיבדו את יקיריהן. בשמונה השנים האחרונות ניהלה עמותה שעוסקת בטיפול באובדן ושכול.
לפני 10 שנים במבצע 'צוק איתן' התנדבה דהן למילואים שהיו אינטנסיביים מאוד, מה שהוביל אותה להחלטה לעבור לתפקיד ניהולי והיא הקימה עמותה שעוסקת בטיפול באובדן ושכול. "עסקתי במילואים בתפקיד שקשור בהודעות נפגעים. זה כבר התחיל להיות כבד עם כל החוויה הזו של המלחמה שהיו בה הרבה הרוגים, ואז הלכתי לעבודה יותר ניהולית בתחום הזה".
את המעבר השני והמשמעותי יותר עשתה דהן לאחרונה כשהרגישה שמיצתה את הפרק הזה בחייה. היא עשתה מעבר חד, עזבה את תחום העבודה הסוציאלית ופתחה חנות לבגדי יד שנייה. "הגעתי למסקנה שאני צריכה להתרחק מכל הכובד הזה ולעשות משהו קצת יותר קליל ונעים שעושה לי שמח", היא מסבירה את הצעד הלא שגרתי.
מלחמת חרבות ברזל פרצה אחרי שדהן כבר עשתה את ההחלטה והייתה בעיצומן של ההכנות לפתיחת החנות. בנה גויס למילואים ונלחם בעזה והיא עצרה הכל. "אני לא חושבת שהייתי יכולה לקבל את ההחלטה הזאת אם הייתי בשבעה באוקטובר בתפקיד. זה היה נכון לי באותה תקופה והייתי צריכה להחזיק את עצמי חזק שהשבעה באוקטובר לא ישנה את דעתי. במלחמה הזאת לא נכנסתי לזה. השארתי את עצמי בחוץ. התנדבתי כמו כולם בחמ"ל, אבל החזקתי את עצמי לא להיכנס לתפקיד הזה שלא ישאב אותי שוב".
לספר סיפורים
ב-1 בפברואר פתחה את החנות שנקראת 'גולה', שם החיבה של דהן בימי ילדותה בקיבוץ. במידה רבה החנות היא ערגה וגעגוע לתקופה ההיא. "אבא שלי הוא צייר והוא צייר אותי כשהייתי בת 3 מחזיקה בובה וכדור וזה הלוגו של החנות. בילדותי הייתה בקיבוץ חנות בגדים שקראו לה אז בפשטות 'מחסן הלבשה'. אמא שלי ניהלה אותה ומאוד אהבתי להיות שם. אמא שלי מאוד אהבה בגדים ואני מאוד אוהבת בגדים. אני לא יודעת אם הסתובבתי עם חלום כזה הרבה שנים, אבל כשהתחלתי לחשוב לצאת מהתחום הזה של העבודה הסוציאלית, זה הדבר הראשון שקפץ לי. רציתי שתהיה לי חנות ולהתעסק במשהו נעים, יפה וכייפי ולא להתעמק".
קראו גם:
למה דווקא יד שנייה?
"זה קשור לילדותי בקיבוץ. כשהייתי ילדה היו לוקחים אותנו הילדים פעמיים בשנה למחסן בגדי הילדים והיינו צריכים לבחור בגדים מארונות הבגדים שהיו של הילדים הגדולים ועברו מדור לדור. זה היה מבחינתי יום חג שאני בוחרת מהבגדים של הגדולות. היום אני עושה בדיוק את זה, אני אוהבת את הליקוט והמיון של הבגדים. את זה שיש רק אחד מכל אחד והכל נורא מיוחד. יש מגוון ויש בגדים עם סיפור ואני אוהבת סיפורים".
איך את אוספת את הבגדים?
"התחלתי בזה שפרסמתי לכל החברות שאני מכירה שאני מתכננת לפתוח חנות יד שנייה ואני אוספת בגדים ותכשיטים ובאמת תוך חודשיים הייתי מפוצצת בבגדים. הכרתי גם מישהי מקסימה שיש לה חנות בבית העמק. היא פתחה בפניי את החנות שלה ולימדה אותי כל מה שצריך לדעת וגם נתנה לי חלק מאוסף הבגדים שלה. המון אנשים נורא התחברו לזה וסיפרו לי סיפורים על הבגדים. זה היה מצחיק כי עזבתי את העבודה הסוציאלית אבל דרך הבגדים שוב היה קטע כזה של לספר את הסיפורים דרך הבגדים".
החנות כאמור ממוקמת בחצר ביתה ביישוב שמשית. "יש לנו חצר יפה והבן שלי בנה דק ועליו הרכבנו אוהל גלאמפינג. אני לא חושבת שעוד מישהו עשה חנות באוהל גלאמפינג. כשנכנסים יש אווירה שנכנסים לקופסת אוצר כזו כי זה אוהל קטן ועגול ומאוד מיוחד. החנות הזאת היא משהו שהיה לי בראש איך היא תיראה וככה בדיוק היא נראית. כל הדברים שיש לי בחנות הם דברים שליקטתי. דמיינתי את החנות עם שטיח אדום ואז מישהי כתבה לי אולי את רוצה את השטיח הזה והופיע השטיח האדום. כל מיני דברים שאמרתי לעצמי שאני רוצה שיהיה בחנות - הלכתי ברחוב ומצאתי את מה שרציתי. אני לא אדם מאוד רוחני, אבל זה היה די מדהים כאילו זה היה צריך לקרות".