חודש אחרי שעירא אבני ז"ל (47) מהיישוב נורית שבגלבוע, מבכירי נהגי מרוצי השטח בישראל, נהרג בתאונה עצמית בשדה ליד צומת יששכר, אשתו מאיה (42) מנסה להבין איך החיים ייראו עכשיו בלעדיו. בימים היא מוקפת בחברים טובים, אך בלילות היא לבד, מנסה לעכל את האובדן ואת האירוע שנפל עליה כמו רעם ביום בהיר ולהתמודד עם המציאות שהשתנה, כשמעכשיו היא צריכה לגדל לבד את שלושת ילדיהם.
אבני ז"ל הוא אגדה בענף המוטורי בישראל ומותו הפתאומי יצר גל של הלם וכאב. הוא היה רוכב שטח פנומן, עילוי, שהשתתף בעשרות תחרויות בארץ ובעולם ותמיד סיים אותן במקומות הראשונים. הוא חי את השטח, היה מכור לרוח שהצליפה בפניו ולרעש מנוע מתאמץ, נשם את האדמה והיה שם נרדף לאנרגיות חיוביות, חבר אמת, שמחת חיים, אדרנלין מטורף ולקיחת היכולות של רכב השטח עד הקצה, ללא פחד וללא חשש.
שמו הלך לפניו לא רק כרוכב גאוני, אלא גם כמי שהכיר בעל פה את הצד המכני של כל סוגי הרכב - מהבורג הראשון ועד האחרון. יכולת אישית ייחודית שסייעה למשרד ראש הממשלה לפתח רכב שטח מבצעי חדש.
את מאיה, שנולדה וגדלה ביישוב הקהילתי ספיר בערבה והגיעה לאזור כדי ללמוד במכללת עמק יזרעאל, הכיר עירא, בן קיבוץ מבוא חמה שברמת הגולן שעבר לגור בגלבוע, במהלך שנת 2007.
"הסתובבנו תמיד באותם חוגי חברים אבל לא נפגשנו", היא מספרת על ההיכרות שלהם, "יום אחד ביקשתי מחבר משותף שיכיר לי מישהו. הקטע שגם הוא וגם חבר אחר, בלי שתיאמו ביניהם, חשבו שצריך להכיר לי את עירא. אחרי כמה ימים הוא התקשר ושאל אם אפשר להיפגש. עניתי לו שרק בשעה שש אחזור הביתה, הייתי אז סטודנטית שעובדת בשתי עבודות, אבל עירא חיכה מחוץ לבית שלי כבר בשעה חמש וחצי. כשהגעתי הוא סיפר לי על חבר שלו עמית, שפתח בית ספר לנפחות בשרונה, ושאל אם ארצה לנסוע לראות. עניתי לו 'בטח'. נסענו לשרונה וזה היה למעשה מפגש של ארוחת בשרים על האש עם חברים ומפה זה התגלגל".
אחרי כשנה וחצי של חברות הם נישאו ועם הזמן נולדו להם שתי בנות ובן, היום בגילים 4, 9 ו־12. הם גרו עשר שנים ברמת צבי ולפני שבע שנים וחצי רכשו שטח פרטי לבניית בית ביישוב החדש נורית, אליו עברו בפברואר 2020, חודש לפני שפרצה מגפת הקורונה.
"חי את השטח"
מאיה הכירה את עירא כשהוא כבר היה עמוק בתוך העולם המוטורי. "מהיום שהכרנו החיים היו סביב נסיעות עם ג'יפים בשטח, עבודה במוסך בגבע על רכבים והשתתפות בתחרויות. היו לפחות ארבע תחרויות בכל שנה, שברובן הוא ניצח. אחרי כל תחרות היה צריך לשפץ מחדש את הרכב, כי הוא היה שובר אותו בתחרות. אלה היו רכבי שטח שהם בנו במוסך. ככה נראו החיים שלו. אני לא יכולה לספור את כמות האופנועים שהוא החליף. עירא היה קונה אופנוע, רוכב עליו ואחרי זמן מה היה ממצה אותו, מוכר וקונה אחר".
לפני 13 שנה נפטר רועי, אח של עירא, ממחלת הסרטן. הוא היה איש שחי את החיים, התגורר באמסטרדם והיה בעלים של חברת הפקת מסיבות בינלאומיות. "עירא העריך אותו על זה שהוא רדף אחרי החלומות שלו. כשהוא נפטר קיבלנו החלטה שאנחנו חיים את החיים. איפה שאפשר לחיות, אנחנו חיים. טיולים, חברים, מסיבות. לא התעצלנו. נכנסנו לרכב ונסענו".
את יכולה רגע להגדיר את הקשר של עירא לעולם המוטורי?
"זה היה החיים שלו. אם יש לזה ארבעה גלגלים, שני גלגלים או גלגל אחד, ממש לא משנה, ומנוע הוא על זה. הבן שלנו רוכב כבר מגיל ארבע, ועירא כל הזמן אמר שאם הוא היה מתחיל בגיל קטן הוא היה במקום אחר היום. הוא חי את הנהיגה בשטח. יש מישהו שאוהב לרקוד ואחר לנגן. עירא אהב את הרעש של המנוע. אני ידעתי שזה מסוכן וגם עירא ידע, והוא איתגר את עצמו עד הקצה. עד הפחד".
דיברת איתו על זה? ביקשת ממנו להרגיע?
"לא".
למה?
"כי סמכתי עליו. שאלו אותי תמיד אם אני מפחדת, ועניתי 'מה זה יעזור'. היו לי רק שני תנאים: האחד, ציוד מיגון מ־א' עד ת', והשני – בלי אופנועי כביש. זה היה קו אדום מהסיבה הפשוטה, שבשטח זה היה הוא והאופנוע. אמרתי לו: 'תעשה שטויות או תהיה אידיוט, זה שלך. על הכביש אני לא יודעת מי האידיוט שיבוא מולך'. ולכן, לאופנוע כביש לא הייתי מוכנה".
זה נכון להגיד שלא היה לו פחד?
"הוא לא פחד. ברגע שהוא התיישב ברכב, הם הפכו ליצור אחד. לישות אחת".
גם אחרי שנולדו הילדים לא ביקשת ממנו להוריד רגל מהגז?
"אני יותר מפחדת מהכבישים. הרבה יותר מפחיד אותי שמחר לבת שלי יהיה רישיון נהיגה, מאשר מזה שהבן שלי רוכב על אופנוע בשטח".
"יכולות פנומנליות"
לפני מספר חודשים רכש אבני רכב טויוטה נדיר, יחיד מסוגו בארץ, והוא הפך לפרויקט שלו בתקופה האחרונה. "עירא תמיד היה חייב להתעסק באיזה פרויקט והרכב הזה היה הפרויקט שלו בחודשים האחרונים", סיפרה, "הוא עבד עליו, לסדר את הקבינה ואת החלונות. הוא היה אומר לי: 'מאיה, את לא מבינה, אין עוד רכב כזה בארץ. יש אחד כזה והוא אצלי'. הוא היה חוזר מיום עבודה ומיד הולך לעבוד על הרכב. כל הזמן הוא היה בלוגיסטיקה סביב הרכב הזה. הוא התרגש ממנו מאוד. אני חושבת שכולם שמעו על הרכב הזה".
אבני עבד בחברת "שלדות", שמייצרת מערכות מכניות לתעשייה הצבאית־ביטחונית. בשנים האחרונות הוא ניהל מטעם החברה פרויקט של משרד ראש הממשלה לעיצוב רכב שטח מבצעי חדש, כשבתחילת יוני השנה הוא מסר את הרכב הראשון אחרי כשנתיים של עבודה.
"עירא לא היה איש משרד, הוא היה איש שטח. לפני שעבד בשלדות היה לו עסק למתן שירותים לחוות חקלאיות וגם עשה הדרכות נהיגת שטח בארץ ובעולם לצבאות זרים. באחת הנסיעות לחו"ל הוא טס עם סמנכ"ל שלדות ואחרי שראה איך הוא עובד הציע לו לנהל את הפרויקט של משרד ראש הממשלה. העניין הוא שבדרישות התפקיד מנהל הפרויקט חייב להיות מהנדס, ועירא לא מהנדס אלא מכונאי. בשלדות התעקשו והוא קיבל לנהל את הפרויקט. מבחינתם זה הדבר הכי טוב שקרה להם. במהלך העבודה על רכב הם עשו בו שיפורים ושינויים בזכות עירא. היו לו יכולות פנומנליות. הוא היה נותן ב־11 בלילה תמיכה טכנית לאנשים שנתקעו עם הרכב, מעניק שרותי מכונאות אפילו מהמיטה".
"ילדים של אבא"
בבוקר ה־19 ביולי, היום בו נהרג, הוא עשה ביטוח לטויוטה. זה היה בתוך שבוע עמוס בעבודה במוסך על רכב לקראת תחרות שהייתה אמורה להתקיים בסופו של אותו שבוע. "הוא הוציא את הילדים מהמסגרות, אני הגעתי הביתה סביב השעה חמש וחצי, שתינו קפה וקשקשנו, לא שיחה על משהו מהותי. נכנסתי לחדר והוא בא אחרי להחליף בגדים. הוא חיבק אותי, התנשקנו ואמרתי לו שאני לוקחת את הבנות למתחם. הוא נסע למוסך בגבע ואני לעפולה. זה היה הכי שיגרתי שיש", שחזרה מאיה את הפעם האחרונה שראתה אותו.
לקראת השעה 19.00 הוציא מד"א הודעה על גבר כבן 50 שנהרג בהתהפכות רכב שטח בשדה סמוך לצומת יששכר. "הוא היה לבד בנסיעה הזו. הוא התהפך עם הרכב של התחרות. חבר קרוב שלנו הלך בשדה עם הכלבים וראה את זה קורה. הוא רץ לשם והזעיק את מד"א, אבל הוא סיפר שכבר לא היה למה", היא מספרת בגרון חנוק.
איך שמעת על התאונה?
"יצאתי מהמתחם בשעה 19.50 לכיוון עין חרוד כדי לאסוף את הבן שלי מחבר. התקשרתי לעירא כדי להגיד לו שאם הוא סיים עם הרכב שיאסוף את הבן, אבל הוא לא ענה לי. ליד כפר יחזקאל שמעתי ברדיו שרוכב טרקטורון כבן 50 נהרג ליד צומת יששכר. אני מגיעה לצומת ורואה את הבאגי בשדה ולידו ניידות. ראיתי גם אנשים עומדים ליד הרכב וקלטתי על פי שפת הגוף שאין המולה. ואז הבנתי. לקחתי הרבה אוויר, אספתי את הבן שלי מעין חרוד ונסענו הביתה. כמובן שהגיעו משטרה ועובדות סוציאליות, אבל הבנתי לפני. לא הייתי צריכה שיודיעו לי. שאלתי אם ההורים שלו יודעים וענו לי שלא, אז ביקשתי שיודיעו להם כשיש אמבולנס ליד כי אבא שלו עבר לפני כמה חודשים אירוע לב ואירוע מוחי. תוך עשר דקות כולם בעמק כבר ידעו שהוא נהרג – ואז התהפכו לנו החיים".
ומה קורה מאותו רגע.
"החיים התהפכו. לא תכננתי לגדל שלושה ילדים לבד, בחיים לא הייתי עושה את זה. הם ילדים של אבא, הוא היה אבא על מלא. אבא שעושים איתו שטויות, שמטיילים איתו והאבא הכי מצחיק. אמא היא מחנכת ולוגיסטיקה וגם בסדר לפעמים, אבל הם היו ילדים של אבא ותמיד מאוד התגאיתי בזה. זה היה מהמם בעיניי. אני לא יכולה למלא את מקומו".
מי הסביר לילדים?
"דיברנו על זה שהוא מת, הם יודעים מה זה מוות. אמא שלי נפטרה לפני שש שנים, והיה דוד שנפטר ובן של חברים שנהרג לפני כארבע שנים. אנחנו בית שדיבר על זה. הם הבינו שאבא לא יחזור".
"נהג עד הקצה"
אלפים הגיעו ללוות את אבני בדרכו האחרונה. בקיבוץ גבע, שם נקבר, לא זכרו לוויה כזו ענקית מעולם. אנשים הגיעו מכל קצוות הארץ לחלוק לו כבוד אחרון ולהיפרד מהאיש שהיה לאגדה עוד בחייו. "עירא היה בטופ נהגי מרוצי רכבי השטח בארץ. הוא היה פנומן בתחום הזה. בשבעה לא שמעתי דברים שלא הכרתי. שום דבר שנאמר לא הפתיע אותי. ידעתי עם מי אני חיה".
קראו גם:
את תתני לבן שלך להמשיך לרכב בשטח?
"כן".
את כועסת על עירא?
"אני כועסת על הסיטואציה שאצטרך לגדל ילדים לבד. זה לא היה בתוכניות שלי, כי אני אדם מתוכנן. אני לא כועסת עליו. אם הוא היה נשאר נכה מהתאונה הזו אז בשבילנו זה היה מדהים, אבל הוא היה מת מזה. הוא היה גומר לבד. הוא אמר תמיד: 'את צעירה, אז או הכל או כלום. אין באמצע'. כמו שהוא נהג עד הקצה בלי פחד, ככה הוא חי".
יש לך תובנה ממה שקרה?
"שזה עצוב מאוד. הנחמה שלי היא שחיינו, שבשנים איתו גדלנו ביחד, אני והוא".
כמי שמתכננת את החיים, מה התוכניות עכשיו?
"לשמור על הילדים, לשמור על הבית ולהמשיך להיות בית פתוח לחברים ולמשפחה. אנחנו בית שמח, מזמין, חם ועם הרבה הומור. אני ממש אשתדל שהוא ימשיך להיות ככה".
וכשאת לבד?
"אני בוכה. אני בוכה הרבה. הוא שבר לי את הלב. ממש".
חושבים כבר להנציח אותו?
"יש כבר כמה יוזמות. להקים מצפה על שמו, באתר של קיבוץ גבע רוצים לעשות דף הנצחה לזכרו, בשלדות מתוכנן לעשות טקס לזכרו. גם שמעתי שמג"ב מתכננים משהו כי הוא התנדב תקופה ב'מתמיד'. ב־8 בספטמבר תתקיים תחרות ראלי-רייד בצאלים, התחרות שנדחתה בגלל מותו והיא תוקדש כולה לזכרו. יש לי שלושה כוכבים שיום־יום מזכירים לי אותו. לכל אחד מהם יש משהו מעירא".