הוריה של אילן טיב מקיבוץ גזית, אביבה וקית' סיגל תושבי כפר עזה, מוחזקים בשבי החמאס כבר 51 ימים. עכשיו טיב משחזרת את אירועי השבת השחורה, ומספרת על הדאגה לגורלם ועל התקווה החזקה כי הוריה ישובו הביתה בריאים ושלמים.
אילן טיב הייתה בבוקר ה־7 באוקטובר בערבה, בעבודתה יחד עם חניכי מכינת רבין, כשהחלו להגיע הידיעות על מטחים לעבר עוטף עזה. "התקשרתי להורים שלי והם לא ענו, התקשרתי לאחי שגם הוא מתגורר בכפר עזה והוא לא ענה. ואז ההורים שלי שלחו הודעה וכתבו שביקשו מהם לא לדבר ושהם בממ"ד".
מאז ובמשך כמה שעות הקשר בין ההורים לטיב ואחיותיה התנהל בהודעות. "הם אמרו שהם בסדר", משחזרת טיב. "שאלנו אותם אם הם יודעים מה קורה בדרום, כי אנחנו כבר התחלנו לקבל הודעות על חדירות ליישובים, והם ענו שהם לא יודעים כלום – אז כתבנו להם שייזהרו. הם אמרו שהם נעלו את הבית ואת הממ"ד. אז אנשים עוד חשבו שהדלת של הממ"ד יכולה להינעל בהרמת הידית. באיזשהו שלב הם אמרו לנו שהולכת להיגמר להם הסוללה, אז שנדע שאם הם לא עונים הם בסדר".
בשעה 10:15 בבוקר נותק הקשר עם אביבה וקית' סיגל, אבל זה לא הדאיג באותם רגעים את הילדים. "היינו בידיעה מוחלטת שהם בממ"ד והבית נעול, שהכל בסדר ופשוט נגמרה להם הסוללה. חיכינו שהחיילים ייכנסו לבתים ויחלצו אותם. בינתיים היינו בקשר עם אחי, שגר בשכונה במרכז הקיבוץ, וממנו שמענו שיש צעקות בערבית. באותו יום אחר הצהריים השתלט על הבית שלו כוח של מגלן. הוא היה מוקף בחיילים שפתחו חמ"ל בתוך הבית שלו ומשם הם יצאו ללחימה".
השעות שנקפו עד הערב, עם צאת השבת, עברו על טיב ואחיותיה בחוסר ודאות. "באותם רגעים האמנו שהם מחכים לחילוץ. התחילו גם שמועות שהכוחות של צה"ל מתחילים לתפוס שליטה על המקום ושבקרוב יתחילו החילוצים. הכל היה עוד מעורפל, הכוחות שנכנסו לא ידעו להגיד מה קורה. גם כיתת הכוננות שהייתה נוכחת בקיבוץ באותו יום לא תפקדה, 90 אחוז ממנה נהרגו בשעה הראשונה אז לא היה עם מי לדבר. התקשורת נפלה ולא הייתה קליטה, מה שנתן לנו גם תקווה. צריך להבין שאני ואחותי שירתנו כתצפיתניות. כולנו גדלנו בעוטף וגרנו שם עד לפני כמה שנים. מבחינתנו לא היה מצב כזה שיש חדירה לקיבוץ שלא נגמרת בעשר הדקות הראשונות על ידי כוח צה"ל. עברנו עשרות ניסיונות של חדירה, לא דמיינו שום תרחיש שחדירה יכולה להצליח".
המחדל הזה זעזע אותך?
"לקח לנו המון זמן להבין בכלל מה קרה. לא חשבתי בשום מצב שיהיה רצח של אנשים וחטיפות, זה ממש לא היה בשום מקום בתודעה שלנו. היה רק מוזר שזה לוקח זמן והתעסקנו בעיקר בזה. התחיל לרוץ מידע שיש התבצרות של מחבלים, אבל אנחנו תיארנו לעצמנו שמדובר בשני מחבלים שיושבים על גג בקיבוץ ולא מוכנים לרדת, ממש לא בסדר גודל כזה".
להתעורר לבשורות טובות
רק למחרת התבהרה התמונה והתקבל המידע שמאשר כי אביבה וקית' סיגל נחטפו על ידי מחבלי החמאס לעזה. "למחרת בבוקר הצלחתי דרך חברה מכפר עזה להשיג מישהו מכוחות החילוץ. ביקשתי ממנו לבדוק אם הם בחיים. הוא היה מאוד בלחץ וביקש שאשלח לו את הנ.צ של הבית. הוא אמר לי שעוד מעט מתחיל החילוץ של השכונה שהם גרים בה. התעודדתי, כל הזמן דמיינו אותם בקשיים שלהם בתוך הממ"ד, שהם בטח רעבים או צמאים, אלו היו המחשבות. אחרי כמה דקות הוא עדכן אותי שחילצו את המשפחה של השכנים והם עוברים לחלץ את ההורים שלי. אנחנו כבר נושמות לרווחה ואומרות 'תודה לאל הסיוט נגמר'.
"את אחי כבר חילצו באותו בוקר. עוברת חצי שעה ואני לא מבינה למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ואז הוא כתב לי 'משפחת סיגל לא אותרה'. כתבתי לו: 'מה זאת אומרת', אז הוא כתב לי בחזרה: 'לא מצאו אותם בבית'. לא הבנתי איך זה הגיוני, אמרתי לו אולי הם מתחבאים איפשהו, אז הוא אמר לי שהם בדקו בממ"ד והם לא שם. ואז אנחנו מדמיינות את התרחיש הכי אופטימי שאולי הם מתחבאים בבית של השכנים, או שאולי חיילים אחרים חילצו אותם, ואנחנו ממשיכות לחכות לשמוע מה קורה איתם. אבל בשעות אחר הצהריים מתקשרת אלינו היו"ר של כפר עזה ואומרת לנו שהיא מצטערת לספר לנו שהשכן של ההורים שלי ראה באותה שבת שמוליכים אותם אנשים חמושים מחוץ לבית".
זו בעצם האינדיקציה הכי ברורה שהם נחטפו?
"נכון. היום זה נראה לי מאוד הזוי, אבל אז אמרנו 'בסדר, אז לקחו אותם', אבל הצבא ישתלט על המצב, יהרוג את המחבלים שלקחו אותם ויחזיר את ההורים שלי הביתה. אני מכירה את הצבא, בעלי היה קצין במג"ב המון שנים ואני כתצפיתנית לשעבר הכרתי כוחות בדרגים גבוהים ולא היה לי שום ספק שזה אירוע שהתחיל ונגמר ויהיה אולי הרוג או שניים, אבל אין שום סיכוי שיצליחו לחטוף את ההורים שלי".
איך עיכלת את זה כשהתבררו ממדי האסון?
"זה קרה ממש לאט, חשבנו שזה יסתיים למחרת. בימים הראשונים הלכנו לישון בידיעה מוחלטת שהם מעירים אותנו בלילה כדי לאסוף אותם מאיפה שזה לא יהיה. כמה ימים אחר כך דיברנו עם מישהו שמאוד מבין בתחום ומתעסק בהחזרת שבויים הרבה שנים, והוא אמר לנו שצריך לחכות בחשבון שזה ייקח בסביבות שבועיים. אמרתי לו שאין שום סיכוי שהצבא שלנו לא יצליח להשתלט על חמאס, ארגון טרור קטן. אותנו לימדו להמעיט בערכו של חמאס".
אביה של טיב מחזיק באזרחות אמריקאית, מה שעודד ונתן תקווה בימים האחרונים. "בהתחלה חשבנו שזה יעזור. נפגשנו עם כל מי שהסכים להיפגש איתנו, עם סנטורים ושר החוץ האמריקאי שהגיע לפה. נכנסנו מהר מאוד לעשייה, להיפגש עם כל מי שאפשר, להתראיין בכל מקום".
איך עוברים עלייך הימים האחרונים?
"גם עכשיו כשאני מדברת איתך אני לא מאמינה שאלך לישון בלי שיהיו בשורות טובות. כל הזמן יש בי תקווה ואמונה שהם חזקים ושהם יחזרו בחיים. עם זאת יש גם ייאוש שמחלחל ודאגה. החורף מתחיל, מזג האוויר מתקרר ואני יודעת שהם יצאו מהבית עם בגדים קצרים ויחפים".
את מצליחה לדמיין אותם בשבי של החמאס?
"ממש מעט. כל מנגנוני ההדחקה וההכחשה פועלים טוב. אני ישנה בלילות, אבל חולמת ומתעוררת הרבה, קמה בייאוש ותקווה. בייאוש לעוד יום שאין כותרת מרעישה ב־Ynet שהושגה עסקה והדברים נסגרו. כל כותרת על עסקה מפילה לנו את הלב, כי זו תקווה גדולה".
עכשיו יש מו"מ על החזרת 50 חטופים.
"כן, ולך תדע מי ייכנס לרשימה הזו. יש מבוגרים וילדים, שברור לי שהם הראשונים שייצאו. ההורים שלי לא קשישים ואני לא יודעת לאיזו קטגוריה הם נכנסים בכלל. וכל הזמן צריך לחשב כמה ילדים ואימהות יש שם, ומי יותר זקן מההורים שלי, ומי יותר סביר שיוציאו אותו. מתי תהיה שוב עסקה והאם התאילנדים בתוך העסקה. כל הזמן הראש מנסה לחשוב בצורה הגיונית בתוך הדבר הזה, למרות שאין היגיון".
לא מעכלים את הזוועות
מה את חושבת על הזוועות שמחבלי החמאס עשו?
"לא מעכלת את זה, אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להבין שזה באמת קרה. זה יותר מדי בשביל המוח להבין ובשביל הנפש להכיל. יש הרבה מאוד אנשים מהעוטף שנמצאים פשוט בהדחקה מוחלטת. אני יודעת שזה קרה ושיש הרבה מאוד אנשים שנרצחו, אבל הגוף לא מצליח לעכל את זה. יש הרבה רגעים שאני אומרת לעצמי שהייתי מעדיפה לבכות כל היום, אבל אני לא מצליחה להגיע לרגשות בכלל".
מי תומך בך ומעודד אותך בימים האלה?
"כל האחים נמצאים ביחד. אחי איבד את הבית וגר פה בגזית בחדר אירוח. גם האחיות שלי אצלי, ואחות של אמא שלי איתנו מהיום הראשון ולא עוזבת אותנו. גם לי יש תפקיד כאמא לשלושה ילדים, ואני צריכה לתווך להם את כל הסיטואציה ולענות להם על השאלות".
טיב ואחיותיה יוצאים להפגין למען השבת החטופים ומקוות שהמדינה תעשה הכל כדי להחזיר את הוריה ואת שאר החטופים בריאים ושלמים. "אנחנו יוצאות להפגנות בימי שלישי ושבת בצומת כפר תבור. מגיעים מעט מאוד אנשים. אני לא מאשימה, כי כל אחד בהלם שלו. אנחנו גם נוסעים הרבה להפגין בתל אביב. בעיקר אחותי, שאין לה ילדים".
קראו גם:
מה את מצפה שהמדינה תעשה כדי להחזיר את החטופים?
"אני לא יודעת. אנחנו נפגשים עם השרים גלנט וגנץ, שאומרים שהם עושים כל מה שאפשר ושהאירוע מורכב ושחמאס זה ארגון שמאוד קשה לתקשר איתו ולהגיע לאיזשהו משא ומתן. אני משתדלת איכשהו, בעזרת האמונה שלי והאנרגיות, לשלוח כוח להורים שלי לעבור את זה. אני משתדלת לדמיין את היום שאחרי, את המפגש איתם ואת החיים שאחרי, את השיקום שאנחנו נעזור להם לעשות".
מה הדבר הראשון שתגידי להם כשהם יחזרו?
"החלטנו שלא אומרים להם, רק מחבקים אותם. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל לשאול, לספר או לא לספר. אני גם לא יודעת באיזה מצב הם יגיעו לפה. אמא שלי גננת כבר יותר מארבעים שנה, עובדת עם ילדים ומאוד אוהבת את העבודה שלה. גם בגיל 62 היא לא מדמיינת את עצמה יוצאת לפנסיה, אמרה שתעבוד עם ילדים כל עוד היא תוכל ויסכימו לה. מאוד אהובה על ההורים והילדים. דמות חינוכית בכל רמ"ח איבריה. מאוד אוהבת את המשפחה ומאוד קשורה לנכדים. אבא שלי תועמלן ועובד בשיווק תרופות, גם הוא עושה את זה רוב חייו. הוא נפגש במסגרת העבודה שלו עם רופאים יהודים וערבים מכל הקשת".
הם זקוקים לתרופות?
"שניהם לוקחים תרופות על בסיס קבוע, תרופות שאני מאוד מקווה שמספקים להם אותן בשבי. שניהם אנשים פשוטים, קיבוצניקים, אנשי עבודה שאוהבים את המשפחה שלהם, אוהבים את הדברים הקטנים והפשוטים של החיים, כמו הגשם הראשון והקשת בענן שיוצאת. אני בטוחה שהם מאוד מאמינים כרגע בממשלה ובצבא שיעשו הכל כדי להוציא אותם משם. שניהם מחוברים מאוד למדינה ולארץ. שניהם עולים, אמא שלי הגיעה מדרום אפריקה ואבא שלי מארצות הברית. הם חלמו להגיע לארץ. הרגישו שאין להם שום מקום אחר לחיות בו בעולם חוץ מישראל, וגידלו אותנו על הידיעה הזו שאין לנו שום מקום אחר לחיות בו".