קצת קשה להאמין, אבל 20 שנה חלפו מאז שדנה בנט ז"ל מטבריה נעלמה. הסיפור הקשה הזה טלטל את העיר טבריה בתחילת שנות ה־2000, מדינה שלמה סייעה לאמא ויקי בנט בחיפושים אחר בתה, עד אשר שש שנים מאוחר יותר נפתרה התעלומה והתברר שהיא נחטפה ונרצחה בידי יחיא עדואן פרחאן.
סיפורה של דנה ז"ל הדהד בעיר והיכה גלים במשך הרבה שנים. שבע שנים לאחר שנרצחה הוקם לזכרה גן בטבריה, במקום שבו היא ירדה מהמונית ונעלמה, אך נראה שהסיפור קצת נשכח.
ביום חמישי האחרון נערכה האזכרה השנתית לדנה ז"ל בהשתתפות בני משפחתה וחבריה הקרובים. 20 שנה אחרי, שתי חברותיה הטובות שלמדו איתה בקבוצת הנוער בטירת צבי, מדברות לראשונה על הגעגועים, הזיכרון והכאב.
שש שנים של אי ודאות
ב־1 באוגוסט 2003, סמוך לשעה 12 וחצי בלילה, סיימה דנה בנט בת ה־17 את יום עבודתה במסעדת ארזי הלבנון בטיילת בטבריה. היא עלתה על מונית וירדה בתחנת האצטדיון, בסמוך לרחוב בר כוכבא, חצתה את הכביש לכיוון בית הדודים שלה, אך היא לא הגיעה לשם ומאז לא נראתה. מיד לאחר היעלמותה החלו בחיפושים אחריה ושוטרים ומתנדבים רבים סרקו את האזור. החיפושים התמקדו בשטח שבין המושבה מגדל לכפר מראר, במקום שבו נקלט האות האחרון מהטלפון הסלולרי שלה – אך ללא תוצאות.
רק שש שנים לאחר היעלמותה, בחודש מאי 2009, התגלה קצה חוט משמעותי שהוביל למציאת גופתה של דנה וללכידת הרוצח יחיא עדואן פרחאן, תושב ואדי חמאם שגם הודה במעשי רצח נוספים שביצע.
דנה נולדה בשיקגו ב־1985 להוריה ויקי בנט וביני בן יצחק. הוריה התגרשו כשהייתה בת חמש, ואביה גידל אותה ואת אחיה רפי בלוס אנג'לס. האם ויקי נשארה לחיות בטבריה, עיר הולדתה. ארבע שנים לפני היעלמותה עלתה דנה לישראל. את רוב זמנה בילתה בחברת הנוער "הראל" בקיבוץ טירת צבי, ובחופשות הייתה נוסעת לטבריה, שם ישנה בבית סבתה או בבית דודיה יחד עם בת דודתה אורטל, חברתה הקרובה.
מחברת בין כולם
ענבל בן סעדון, שלמדה עם דנה, מספרת: "הכרנו בגיל 15, כשהגעתי לטירת צבי. אני יודעת שתמיד אומרים את זה על אנשים שנפטרו, אבל דנה הייתה כולה אור, היינו קוראים לה 'סאנשיין'. היא הייתה מלאה בשמחה ואהבה. במשך תקופה גם הייתי איתה בחדר. חודש לפני שזה קרה היא אמרה לי 'ענבל, בואי איתי לארצות הברית, נחסוך כסף וניסע ביחד'. היא התחילה לחסוך ואני לא זוכרת בדיוק מה היה, אבל היה לי בראש שאני נוסעת עם דנה".
בן סעדון לא תשכח לעולם את היום שבו דנה נעלמה וקראו לה לבוא ולהשתתף בחיפושים. "זה היה הדבר הכי מטלטל בשבילי, בגיל 17 לחפש את חברה שלי. זה היה הדבר הכי קשה לכולם. אני זוכרת שזה היה יום חם, הייתי בלי נעליים והקוצים שרטו אותי ברגליים, אבל אמרתי שלא אכפת לי שיכאב לי, אני מצטרפת לדבר הזה. הלכנו כולם בחום ובשמש וחיפשנו אותה".
אדנש (עדינה) יעקב, חברתה הקרובה של דנה בארבע השנים בהן למדה בחברת הנוער, מספרת: "הכרתי את דנה כשהגענו לפנימייה בכיתה י' והיינו ביחד עד כיתה י"ב. ממש התחברתי אליה. באותה תקופה לא דיברתי, הייתי ביישנית ומופנמת ולא ידעתי לבטא את מה שאני מרגישה, ודנה מאוד הצליחה להבין אותי ולהרגיש אותי בלי שאני אדבר הרבה. הייתה לה את היכולת להבין ולהכיל, וככה הקשר בינינו נבנה לאט לאט. היא הייתה גם מחברת בין כולם והחברה של כולם, הייתה לה פינה לכל אחד. תמיד הרגשתי שהיא שם ותמיד מבינה ומכילה אותי גם בלי לדבר – רק עם העיניים. זו הייתה חברות ממש טובה, היינו גם באותו חדר.
"בפנימייה היה טלפון ציבורי", המשיכה יעקב לספר, "לדנה הייתה תמיד שעה קבועה, סביב אחר הצהרים בשעה 18:00, שהיא הייתה מדברת עם אבא שלה, אחיה והחברות מארצות הברית. היא חיה את שני העולמות וניסתה לשלב ולהתמיד עם המון געגועים".
תמיד חיפשתי אותה
גם יעקב זוכרת היטב את היום הנורא שבו דנה נעלמה והיא יצאה לחפש אותה. "זה היה בסוף כיתה י"ב, בחופש הגדול. בשנים הקודמות, בכל חופש גדול היא הייתה נוסעת לחו"ל, והפעם היא אמרה לעצמה שהיא רוצה לעבוד בשתי עבודות, לחסוך ולהסתדר בכוחות עצמה בלי לקחת כסף מההורים. השיחה האחרונה שלנו הייתה כמה ימים לפני, ביום שישי לקראת כניסת השבת. היא הייתה אצלי בבית כמה פעמים, אבל לי לא יצא להיות אצלה. אמא שלה שכרה חדר במלון ודנה הייתה הולכת פעם לסבתא שלה ופעם לדודים שלה".
היום שבו דנה נעלמה היה טראומטי עבור יעקב. "זה היה נורא, סבלתי, אני מרגישה עד עכשיו את הכאב הזה. אני בועטת בעפר ומחפשת ואומרת לעצמי 'מה אני עושה, דנה אמורה להיות לידי'. באותו הזמן לא היה לי את מי לשתף ועם מי לדבר. רק כשהייתי במקום של החיפושים נפל לי האסימון מה אני עושה ומה קורה פה. אני זוכרת גם שהכניסו אותי לחדר ושאלו אותי שאלות וכולי התכווצתי. הרגשתי כאילו עשיתי משהו רע. חקרו אותי מה עשינו ביחד ולקחו לי את הצמיד המשותף שהיה לנו, כדי לראות בחיפושים אם ימצאו משהו דומה".
במשך שש השנים הבאות הכאב והגעגוע היו נוכחים ולא הרפו. "אני זוכרת שהייתי מחפשת אותה בין אנשים. אם הייתי רואה מבנה גוף שדומה לה, הייתי חושבת שזו היא. גם כשהייתי מכירה אנשים בצבא תמיד חיפשתי אותה", אומרת יעקב בכאב, "חיפשתי כל הזמן משהו שמזכיר אותה. תמיד חשבתי שהיא נמצאת איפשהו. גם הסביבה לא תמיד פרגנה ולא ידעה להגיד את המילים הטובות. תמיד אמרו לי 'מה יש לך, היא כבר לא קיימת', ואני עניתי בביטחון 'כן, היא נמצאת'. שש שנים המשכתי ככה, הייתי הולכת למסיבות ולאירועים ואומרת לעצמי איך אני נהנית וצוחקת כשאני לא יודעת איפה היא. עברתי משהו שלא ידעתי איך להתמודד אתו, לא הייתה לי מודעות שאפשר לטפל בזה. יש לי גם כעס על המערכת שלא אספו אותנו, כל החברים והחברות שלה, כדי לראות איפה כל אחד נמצא מבחינה רגשית ונפשית, מה אנחנו חווים ומרגישים".
להיזהר ולשים לב
כשמצאו את גופתה של דנה נפתר חוסר הוודאות אבל הכאב עדיין נשאר. "לא פשוט לחשוב שזה מה שהיא עברה ושהמילים האחרונות שהיא אמרה היו 'שמע ישראל'. זה עושה לי צמרמורת. היה לי מאוד קשה, שמעתי את זה כשהייתי בתאילנד ולא הייתי בלוויה. כשחזרתי לא עיכלתי וכעסתי על עצמי שלא הייתי בלוויה".
גם היום, 20 שנה אחרי, הגעגועים והזיכרונות עדיין צפים ועולים. "לפני כמה שנים גרתי בטבריה, ובכל פעם שהייתי עוברת דרך הגן לזכרה זה היה גומר אותי", אומרת בן סעדון, "זה היה לי ממש קשה. הנחמה שלי הייתה שתמיד דנה הופיעה לי בחלומות כבן אדם מאושר ושהכל איתה בסדר. אני לא יודעת מה היו החלומות שלה, אבל אני בטוחה שאם היא הייתה חיה היום היא הייתה בזוגיות מדהימה, כי היא כזו בחורה מדהימה ומלאת אנרגיות וחיה את החיים עד תומם כמו שהיא יודעת. אני מדברת עליה ורואה רק אור. היא כזה בן אדם טוב וכל כך שמח. אני חושבת שלא משנה מה היא הייתה בוחרת לעשות היא הייתה מצליחה בו ורואה תמיד את חצי הכוס המלאה".
יעקב: "אני נזכרת בדנה בכל פעם שיורד גשם. היא אהבה ממש את הגשם. גם כשאני רואה מישהי דומיננטית וחברותית, זה מזכיר לי אותה. בשנים האחרונות עבדתי על עצמי מאוד והלכתי לכל מיני קואצ'רים וטיפולים, כי זה משהו שליווה אותי והרגשתי מאוד תקועה בחיים והייתי חייבת להמשיך הלאה. היום אני יותר מבינה מה קרה שם. פעם לא הבנתי והרגשתי אשמה".
קראו גם:
למה חשוב שיזכרו את הסיפור שלה?
בן סעדון: "המסקנה שלי היא להיזהר ולשים לב. לא להיות תמים ולא לבטוח באנשים שאתה לא מכיר. דנה הכי בתמימות עלתה איתם לרכב. אני יודעת שזה מסר נוראי, כי אנחנו רוצים תמיד להיות באופטימיות ולהאמין. אני הייתי לוקחת טרמפים בשפע ואחרי מה שקרה עם דנה שמתי לעצמי מטרה לצאת נגד הדבר הזה בכל צורה שאפשר. זה גם מזכיר לי את סיפור שלושת הנערים שנחטפו. זה פקח לי את העיניים באיזה עולם אכזר אנחנו חיים ואיך העולם שלנו השתנה".
יעקב: "דנה הייתה מישהי מיוחדת. היא הייתה מאחדת בין כולם ואוהבת את כולם. היא הייתה חייכנית כמו שמש. החלום שלה היה להיות רופאת שיניים. אני זוכרת שהיא ממש התלבטה אם ללכת לצבא או ללימודים, היא תמיד נקרעה בין שני העולמות. כשאני עוברת דרך טבריה אני מבקרת לבד בקבר שלה. אני הולכת ומנקה את הקבר ומניחה זר. בתקופה שהיא נעדרה היינו עושים כל החבר'ה מפגשים בירושלים כל שנה. יש לנו קבוצה מדהימה ואנחנו כמו אחים עד היום. דנה היא זו שאיחדה אותנו, אי אפשר לשכוח אותה".