ד"ר מורן שגיב בחרה בעבודה לא שגרתית - חילוץ נפגעי סמים ונפש ישראלים מרחבי העולם. בעשר השנים האחרונות היא חילצה בהצלחה יותר מ-100 ישראלים ממדינות שונות במבצעי חילוץ מורכבים, שהתנהלו לעיתים כמו מבצע צבאי לכל דבר.
רק לאחרונה חזרה מקוסטה ריקה ממבצע החילוץ הממושך ביותר שיצא לה לבצע. "היינו שם כמעט שבועיים. היינו צריכים להביא מישהו מתוואי שטח מאוד קשה ונעזרנו בבלש מקומי כדי לאתר אותו", היא מספרת, "אחר כך היינו צריכים לאשפז אותו בבית חולים מקומי שזה גם היה לא פשוט. היינו שם במיון המון שעות כי היה שם עומס מטורף".
מעכשיו לעכשיו
שגיב (41), שנמצאת בזוגיות ומתגוררת בגבעת יואב ברמת הגולן, עובדת היום כרופאה פסיכיאטרית ב'מכבי שירותי בריאות' ובמקביל הקימה את השירות הפסיכיאטרי ופסיכולוגי אונליין של אסותא במסגרת 'אסותא עד הבית'. לפני כן הייתה סגנית פסיכיאטר מחוזי צפון וקודם לכן עבדה כרופאה בבתי חולים שונים במשרד הבריאות.
לפני כעשר שנים התחילה שגיב את המסע שלה כמחלצת נפגעי סמים ונפש. "אני לא עשיתי טיול אחרי צבא, אז אמרתי שאם לא עשיתי אני אקטע לכולם את הטיול", היא אומרת בחיוך, "את הסיבובים שלי מסביב לעולם אני עושה באמצעות החילוצים. אין כמעט מקום שדרכון ישראלי מאפשר להיות בו שלא הייתי בו ועשיתי ממנו חילוץ".
חילוץ נפגעי סמים ונפש הוא תחום חלוצי שאין דומה לו בעולם. בארץ ישנן רק עוד שני חברות שמעניקות את השירות, אבל לא בהיקף כמו של ד"ר שגיב. "עם הניסיון שלי וכמות החילוצים שעשיתי אין עוד כמוני. בעולם זה לא קיים בכלל, הצגתי פעם את מה שאני עושה בכנס בינלאומי של מחלות נפש והתמכרויות והם היו בשוק מזה. זה לא משהו שהם מכירים".
זה משהו שמייחד את ישראל בגלל הערבות ההדדית?
"לגמרי. אנחנו רוצים את האנשים שלנו בחזרה בבית".
מה צריך להיות אדם כדי להיות מחלץ? צריך לזה תכונה מיוחדת?
"הדבר הכי חשוב זה גמישות. זה מה שמאפיין אותי גם במערך שהקמתי באסותא וגם בחילוץ. הכל לפי קריאה. מעכשיו לעכשיו. ברגע שיש צורך אז מוצאים את הדרך להתגמש ולעשות את הדבר הזה. טוב לי לעבוד בצורה כזאת, אבל זה לא מתאים לכל אחד. יש לי דיי ג'וב ועדיין מצאתי את הדרך והגמישות לעשות את זה. בבתי החולים שעבדתי בהם מאוד היה חשוב לי שאם יהיה אירוע כזה של חילוץ שהם יאפשרו לי לצאת. זה חלק מהקריטריון שלי לבוא ולעבוד שם".
מקרים חמורים
לדברי ד"ר שגיב מקרי החילוצים הם מגוונים, אך לרוב אלה חילוצים של חבר'ה צעירים, בלי רקע נפשי ופסיכיאטרי קודם, שנמצאים בטיול אחרי צבא והתנסו בסמים. "למרבה ההפתעה רוב המחולצים שאנחנו מביאים, הם חבר'ה שהשתמשו בקנאביס. תמיד חושבים שזה בגלל פטריות או LSD, אבל אין דבר כזה סמים קלים. אתה לא יכול לדעת מה חומר שתיקח יעשה לך".
מאיפה את מקבלת את הקריאה?
"חברים שנמצאים בלחץ מתקשרים אלי אחרי שמצאו באינטרנט את השם שלי ואז אנחנו מסבירים להם שהשירות הוא לא גמ"ח, ולמרבה הצער הוא בתשלום. ואז המשפחות יוצרות איתי קשר ומספרות מה החברים ראו. בשנים האחרונות יש לנו הרבה אירועים של אנשים עם רקע פסיכיאטרי קודם שכבר יצאו מהארץ במצב לא כל כך טוב ושם הגיעו להסתבכות. גם אז המשפחות יודעות ליצור איתנו קשר ולבקש שנבוא לחלץ אותם. זה קצת כמו מבצע צבאי קטן כי צריך לבדוק שהתנאים באמת מתאימים ושהבן אדם במקום שאנחנו יודעים איפה הוא נמצא. צריך גם לראות שבשלו התנאים. היה לי מקרה במקסיקו עם משפחה שביקשה לחלץ את הבת שלה. אמרנו לה שאם ניסע להביא אותה כרגע, אחוזי ההצלחה של החילוץ יהיו נמוכים ושעדיף לחכות כמה ימים, באמת חיכינו ואחר כך זה היה מתאים והחזרנו אותה לארץ מהר מאוד".
יש גם חילוצים דרמטיים ומורכבים שגולשים לפעמים לאלימות. "יש מקרים חמורים, אבל לא הגענו לסכנת חיים", היא מודה, "היינו בסיטואציות שספגנו אלימות. פעם היינו על צלע של הר במקום לא מאוד בטוח עם בן אדם שעשה תנועות קופצניות ומסוכנות. אם האדם אלים אנחנו טסים שלושה למשימת החילוץ ובמקרים קלים יותר, אני ועוד אדם אחד".
מה היעד הכי מבודד שהגעת אליו?
"דרום אמריקה זה תמיד סיוט כי הטיסות מאוד ארוכות. לאחרונה בחזור מקוסטה ריקה הייתה סערה בפרנקפורט וההשפעה של התרופות שהבאנו למחולץ עמדה לפוג. הייתה סיטואציה מורכבת שהוא היה בלי תרופות וזה היה לא פשוט. היה פעם מקרה שמישהי ניסתה לפרוץ לקוקפיט והיינו צריכים פיזית להחזיק אותה. זרקו אותנו עם מחולץ גם פעם אחת מטיסה בגלל ההתנהגות שלו שהייתה לא מותאמת".
אחרי החילוץ ממשיכה שגיב ללוות את המחולצים לתקופה קצרה. "זה לא קשר טיפולי רגיל", היא מסבירה, "לפעמים אני נמצאת יומיים-שלושה במלון עם אותו בן אדם. אנחנו מבלים זמן ביחד והוא יודע על החיים שלי. זה לא כל כך מתאים להיות הרופא הפסיכיאטר של מישהו כזה, אבל אני כן נשארת בקשר עם המשפחות ומייעצת ומלווה עד שהם ממשיכים למסגרת אחרת או מסתדרים".
איך הרגע שאת נפגשת עם המשפחות ומחזירה להם את יקיריהם?
"זה רגע מאוד דרמטי כי אנשים שמקבלים התקף פסיכוטי כזה, זה כמו סוג של פיגוע במשפחה. הילד שלך המתוק והמקסים שסיים שירות צבאי ונסע עכשיו לטיול אחרי צבא אחרי שכל החיים שלו היו מאוד נורמטיביים - פתאום יש לו מחשבות מוזרות, הוא מדבר דברים לא הגיוניים ושומע קולות. זו סיטואציה מאוד קשה למשפחה להכלה".
שמחה וגם דאגה?
"הם שמחים שהם חוזרים. יצא לי להביא צעירים מבתי כלא מכל מיני מדינות עולם שלישי. הכלא בנפאל היה הכי מזעזע. אלו דברים שקורים, המשפחה לא רוצה שהבן או הבת יסתבכו וכמובן שרוצים להביא אותם לטיפול בארץ כמה שיותר מהר. המשפחות שמחות אבל הן לא יודעות למה לצפות. אף אחד לא מכין אותן לדבר הזה. הילד שלהם היה ילד בריא לפני כן".
יצר הרפתקנות
על אף המקרים הקשים, רוב המחולצים משתקמים וחוזרים לשגרה. "רוב החבר'ה שזה קרה להם רק בגלל סמים מסתדרים אחר כך לגמרי וחיים חיים נורמליים", אומרת שגיב", הם מקבלים טיפול וזה עובר, בטח אם הם לא נוגעים בסמים שוב. זה בסך הכל דבר אופטימי, אבל זה כן מצריך טיפול. בסופו של דבר האירוע הוא אירוע רפואי והוא מצריך טיפול של רופא. בעולם הזה של חילוץ נפגעי סמים ונפש זה היתרון שלי. אני רופאה פסיכיאטרית עם המון ניסיון ובטח בתחום הזה".
מה זה עושה לך באופן אישי? זה נותן לך סיפוק?
"פעם הייתה לי ממש התמכרות לטיסות האלה. אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזו שנכנסים למטוס ונוחתים בעולם אחר. פתאום פוגשים אנשים שונים, אוכל אחר ושפות אחרות. זה הילך עלי קסם שנים. עכשיו כשקצת ירדה כמות הטיסות וקצת התבגרתי, לפעמים נהיה בזה גם קושי מסוים".
קראו גם:
יש בך יצר של הרפתקנות?
"גם הרפתקנות וגם הדרך אל הלא נודע. אף פעם אנחנו לא יודעים לאן נגיע. אני עולה על המטוס ולא תמיד יש לנו תקשורת. הייתה פעם אחת שנסענו לחילוץ בהודו, ידענו שאנחנו מגיעים למישהו עם מזג מאוד סוער. איך שהמטוס נחת קיבלנו הרבה טלפונים מחברים שלו שאמרו לנו 'תבואו', אחרי שסיימנו את הבידוק האיטי בשדה התעופה, לקחנו מונית והגענו למלון שלהם. מצאנו שלושה-ארבעה חבר'ה ישראלים בלובי של המלון, בוכים ומפוחדים ומולם חמישה שוטרים הודים שגם הם אובדי עצות. הם הצביעו על החדר שבו הוא נמצא, מצאנו אותו לבוש חלקית עם תחבושות שמשתלשלות לו על הידיים כמו אריה בכלוב".
בטח יש רגעים שקשים להכלה, איך את מתמודדת עם זה בהיבט הנפשי?
"אני אופטימית מטבעי אז אני משתדלת לשמור על אופטימיות. יצא לי לחלץ מישהו שזה הסיבוב השני שלו והיה לי מאוד עצוב כי הבנתי שכנראה הוא ילך לכיוון של מחלה שהיא כבר לכל הזמן. בחורה אחת שהבאנו מדרום אמריקה הייתה נשואה ובן הזוג שלה נעלם עם הילדים והיא לא ראתה אותם עד היום. נחתנו איתה בשדה תעופה ופתאום היה איזה רגע של צלילות שהיא בכתה על הכתף של אמא שלה ואמרה: 'הוא לקח לי אותם'. זה עצוב, אבל בדרך כלל אני שומרת על אופטימיות".
קרן גם מקרים של חילוץ שנסעת ולא הצלחת לחלץ וחזרת בידיים ריקות?
"בהודו אנחנו די מלכים, אבל במדינות מתוקנות זה לא בדיוק ככה. היה מקרה אחד שקיבלנו מידע שהבחורה במצב מסוים, הגענו ומצאנו אותה במצב אחר יותר קל וההורים אמרו לנו לא להחזיר אותה, שהם יוכלו להתמודד עם זה".
יש גם אנשים מאזור הגליל והגולן שחילצת?
"מן הסתם, לא מעט".
מהן התובנות שלך מכל מה שאת עושה בעשר השנים האלה?
"אני חושבת שידע זה כוח. צריך מידע אמיתי ונגיש לאנשים שיידעו מה הסיכונים ולמי לפנות אם קורה משהו, כי יכול לקרות מצב כזה שההורים לא יודעים, הם אומרים 'הילד שלי טוב, לא נוגע בסמים אף פעם' ובסוף הם מגלים שהוא מעשן מגיל 12. הדברים צריכים להיות פתוחים. אנשים צריכים לדעת מה הסיכונים. אני לא בעד ולא נגד חוקיות של חומר כזה או אחר, זה לא עניין שלי. אבל צריך להנגיש את המידע האמיתי, אנשים צריכים לדעת מה הסיכון ולעשות בחירה מושכלת".