פרשת תרומה נפתחת בפסוק: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", (פרק כ"ה, פסוק ב). הקב"ה מבקש מבני ישראל לתרום עבור המשכן וכליו אותו הם מתעתדים לבנות במדבר. אם תשימו לב, צריך לומר 'תנו לי תרומה' ולא "קחו לי תרומה". אם כך מדוע בפרשה נאמר קחו תרומה?
החפץ חיים השיב תשובה נפלאה. כשאנחנו נותנים צדקה, הכסף הולך אבל המצווה נשארת איתנו לנצח. ולכן כשאנחנו נותנים צדקה אנחנו בעצם לוקחים ומשאירים לעצמנו את המצווה. בהמשך הפרשה בני ישראל עושים את הכרובים. והכרובים פורשים כנפיים למעלה והפנים שלהם מביטות איש אל אחיו. "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו", (פרק כ"ה, פסוק כ).
רבי יצחק אלחנן ספקטור, הרב של קובנה, אמר על הפסוק הזה: כשבני ישראל מפנים את הפנים שלהם זה אל זה ודואגים זה לזה ועוזרים זה לזה, אז נאמר עליהם שהם עושים את רצונו של הקב"ה. מדהים איך שהפרשה רלוונטית לימנו. ימים בהם רובנו מתנדבים ותורמים ככל יכולתנו למען העם שלנו, למען אנשים שאת חלקם אנחנו בכלל לא מכירים, למען האחים שלנו. שימו לב כמה מצוות יש לכם, כמה מצוות אתם לוקחים. לנצח. ואם נצח, אז עם זה, בעזרת השם, ננצח.
פרשה ממשיכה עם מצוות בניית בתי כנסת ובתי מדרש לתורה ולתפילה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", (פרק כ"ה, פסוק ח). לבית הכנסת ישנה חשיבות מיוחדת. זהו מקום המקדש מעט בו הקב"ה בכבודו ובעצמו שוכן. רבנו בחיי כתב שכל מי ששותף בבנית בית כנסת, יש לו זכות גדולה. וכמובן צריך לשים לב שבית הכנסת ובית המדרש לא ישארו ריקים. המגיד מדובנא המשיל משל נאה. ילד עשיר הגיע לכיתה עם ארנק יפה, התקנא בו חברו העני והחליט לחסוך פרוטה לפרוטה כדי לרכוש לעצמו ארנק זהה. אמר לו העשיר: בשביל מה אתה צריך ארנק יפה אם אין לך כסף להכניס בו? ובנמשל: בשביל מה צריך בתי כנסת ובתי מדרשות אם אף אחד לא מתפלל ולומד בהם?
לאורך הפרשה מוזכרים כלי המשכן והוראות כיצד לבנות אותם, כמו הכרובים, שהזכרנו לעיל, המנורה שעשויה מקשה אחת, העמודים וגם הארון. את הארון נדרשו ישראל לצפות מבחוץ ומבפנים בזהב טהור. למה גם מבפנים? לא מספיק שיצפו את הארון בזהב טהור מבחוץ? נאמר בגמרא: "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". כלומר פינו ולבנו חייבים להיות שווים.
קראו גם:
מסופר על אביו של האדמו"ר מלעלוב, רבי שלמה זצ"ל, שרצה למכור את צמד הבקר שלו עבור חמישה עשר זהובים. הגיע קונה שהסכים לקנותם בשניים עשר זהובים בלבד ורבי שלמה לא רצה. בלילה שינה רבי שלמה את דעתו והחליט למכור את הבקר בשניים עשר זהובים. בבוקר, כשהיה באמצע התפילה, הגיע הקונה מיום האתמול ושאל את רבי שלמה אם הוא מוכן למכור לו את הבקר עבור שניים עשר זהובים, רבי שלמה לא השיב כיוון שהיה באמצע התפילה. כעבור שעה הגיע אותו קונה שוב והניח על השולחן חמישה עשר זהובים. אמר לו רבי שלמה: מקודם לא יכולתי להשיב לך כיוון שהייתי באמצע התפילה, אך בלילה החלטתי למכור את הבקר עבור שניים עשר זהובים ולכן לא אקח ממך זהוב יותר. ולוואי ונזכה שגם אנו וגם מנהיגינו - פינו ולבנו יהיו שווים. שבת שלום!