"הוא ישב על כיסא לכיוון הבריכה. תומר ישב מצד אחד ואמא ואבא מצד שני. הוא סיפר בדיחות וכולם צחקו. הוא היה ממש במרכז העניינים ואני עמדתי ולא הבנתי. אמרתי, הוא מת או לא? ואז אבא שלי אמר ליאור, למה את עומדת? ואיתי פינה לי מקום בכיסא שלו. הבנתי ואמרתי לעצמי ליאור, את בחלום, אבל תנצלי את זה. התיישבתי לידו ופשוט ליטפתי לו את הפנים, והוא לא הבין מה אני עושה. אני ממש זוכרת את התחושה הזו, ואז התעוררתי".
כך מספרת בקול שקט ליאור יצחק, אחותו התאומה של איתי יצחק ז"ל בן ה־17 מגן נר, על החלום שחלמה ימים ספורים לאחר מותו. "אני מרגישה שהוא עוד יבוא. אני גם מרגישה אותו עכשיו. הוא שולח לי סימנים", היא אומרת.
כזכור, איתי יצחק ז"ל מצא את מותו בליל שבת לפני כשבועיים בכניסה לכפר מוקייבלה, בקטטה עם נערים. נסיבות האירוע עדיין בחקירת המשטרה, ועל האירוע הוטל צו איסור פרסום. איתי יצחק ז"ל הותיר אחריו אמא, אבא, את אחיו הגדול תומר ואת אחותו התאומה ליאור.
כשבוע לאחר השבעה, כשהמבקרים כבר התפזרו, נפגשנו עם ליאור יצחק. היא מקבלת את פנינו בחצר הבית. על השולחן יש כמה תמונות שלה ושל אחיה. אי אפשר לפספס את החיוך הכובש והעיניים הממגנטות שלהם. "היינו דומים. אני לא רואה בינינו דמיון, אבל כולם כן, אז אני זורמת איתם", היא אומרת. "היינו דומים בחלק העליון של הפנים ובעיניים. כשהיינו שמים מסכה בגלל הקורונה זה בלט עוד יותר".
הם היו בלתי נפרדים עד לאותו יום נורא, שליאור כאילו חזתה מראש שהוא יגיע: "חודש לפני שזה קרה היו לי הרבה מחשבות על מוות וטרגדיות. יותר מבדרך כלל. שבוע לפני אני זוכרת שישבתי עם ידיד טוב שלי ואמרנו, איך זה שאנחנו שומעים על כך כל הרבה סיפורים נוראים ואנחנו לא מכירים אף אחד שזה קרה לו?" היא מספרת. "איבדתי את החבר הכי טוב שלי. את הדבר הכי חשוב לי בחיים האלה וזה שהיה הכי קרוב אליי".
"אני אטוס בשבילו לקרנבל"
שני האחים בני ה־17 למדו בכיתה י"ב. ליאור בעמק חרוד, איתי בניר העמק. היא בחרה להרחיב את מקצועות התיאטרון והפסיכולוגיה, הוא למד מכונאות. "תאומים זה לא קשר רגיל", היא אומרת. "הוא תמיד לקח את התפקיד של האח הגדול. תמיד דאג לי ושמר עליי. אבל גם אני תמיד דאגתי לו.
"ביסודי תמיד היינו יחד. אותם חברים ואותם בילויים. כשהגענו לתיכון הדרכים קצת התפצלו. החברים שלו היו ידידים שלי, אבל לא היה בינינו קשר חזק. עכשיו, אחרי מה שקרה, אני מרגישה שהם כמו אחים שלי. הם פה 24/7 ולא עוזבים אותי לרגע. בשנה האחרונה יצא לנו להיות הרבה יחד לבד בבית אחרי בית הספר, כי אחי הגדול תומר יצא לשנת שירות".
הוא היה דואג לבדוק עם מי את יוצאת? לאן את הולכת?
"תמיד היו לו שליחים. לפני כל מסיבה הוא היה שולח שניים-שלושה חברים שלו שהיו באים אליי ואומרים לי ליאור, כל מה שאת צריכה אנחנו כאן ומי שמתקרב אלייך תגידי. ממש כמו שומרי ראש".
איתי ז"ל היה ילד כובש. אחותו אומרת שכשהוא נכנס לחדר, היה קשה להוריד ממנו את העיניים. מעבר ליופי, היה בו קסם שאי אפשר להתעלם ממנו. "אני יודעת שאומרים את זה על המון אנשים, אבל איתי באמת היה משהו מיוחד. הוא היה ילד של אמא. להורים שלי תמיד היתה חולשה אליו. כתאומים, הרגשתי בכל מקום שיש בינינו סוג של השוואה, ותמיד הרגשתי שאותו אוהבים יותר. אם זה בחוגים שהלכנו יחד או בתנועת נוער - הייתי מרגישה שהמדריכים או המורים יותר מתחברים אליו. היה לו קסם שמשך אליו אנשים. רק מי שהכיר אותו יבין את הקסם הזה. זה לא משהו שאפשר להסביר במילים. אולי זה היה החיוך, המבט, העיניים.
"היינו אחים מצחיקים. איתי היה מספר את הבדיחה ולי יש צחוק מתגלגל. השילוב הזה היה מצחיק את כולם".
"אני רוצה להאמין שאחזור לשגרה. שיעורי נהיגה, מיונים לשנת שירות. יש מחשבה שהוא לא יעבור איתי את ציוני הדרך האלה. אני חושבת על חתונה וילדים ושהוא לא יהיה שם, אבל אז זה מרגיש שזה סתם. שהוא יהיה, כי זה לא קרה"
החלום הגדול שלו, היא מספרת, היה הטיול שאחרי הצבא. "הוא חלם לטוס אחרי הצבא לברזיל. לקרנבל ולחופים. אם הוא היה מסכים, הייתי מצטרפת אליו". עכשיו, היא אומרת, החליטה להגשים את החלום עבורו: "אני אעשה את הטיול הזה במקומו. אני אטוס לקרנבל בשבילו.
"חוץ מזה הוא רצה לעשות כסף, להיות מיליונר. אף אחד לא ידע איך הוא תכנן להפוך למיליונר. תמיד סקרן אותי לחשוב מה היה המסלול שאיתי יבחר בו. עולים לי 700 תרחישים על מה הוא היה יכול לעשות ולאיזה כיוון הוא יילך. סקרן אותי מה יעלה בגורלו, לאן איתי יגיע".
"כל הדרך התפללתי"
נראה שהגורל כמעט תמיד מסדר את זה ככה שרגע לפני שאתה מאבד את היקר לך מכל תזכה לקבל איתו כמה רגעים אחרונים מאושרים, שיישארו צרובים לעד. גם פה, יצחק קיבלה מאחיה התאום יום פרידה שבו היו קרובים מתמיד. "ביום שזה קרה תיכננו לנסוע לים, אני, אמא ואחי הגדול תומר. הצענו לאיתי להצטרף אבל הוא אמר שלא בטוח שיהיה לו כוח לקום מוקדם. כבר עמדנו לצאת ופתאום הוא קם וביקש שנחכה לו. נסענו לים, ואני ואיתי פשוט היינו דבק באותו יום. הלכנו לקיוסק ביחד ונכנסנו למים ביחד". היא מראה לי תמונה של שניהם מאותו היום. "נצמדנו אחד לשני יותר מהרגיל. אני גם לא מעלה בדרך כלל סטורי ותמונות. ודווקא באותו יום העליתי תמונה איתו. רציתי להיכנס למים אבל לא רציתי לבד, אז איתי נכנס יחד איתי. היינו איזה חצי שעה במים ודיברנו על מלא דברים. לא היו לנו הרבה שיחות עומק במהלך החיים, אבל זו היתה שיחה ממש עמוקה. זה היה סוג של תשובה שסיפקתי לעצמי, שהוא ילד מאוד בוגר".
על מה דיברתם?
"דיברנו על אהבה וקשרים. אני שמחה שיצא לנו לעשות את השיחה הזאת, כי אני שיקרתי לו על משהו שקשור אליי ובאותה שיחה התוודיתי על השקר. אני לא יודעת איך הייתי מרגישה אם הוא לא היה יודע".
הרגעים האחרונים שלהם יחד היו בארוחת שישי, שיצחק הרגישה שהיא שונה מתמיד. "בדרך כלל אנחנו צוחקים ומדברים, אבל בארוחה הזו היה ממש שקט. הוא אמר שהדג היה לו ממש טעים. אני גם זוכרת איפה הוא ישב ואיפה אני. מאז, בכל ארוחה אני יושבת באותו מקום, והכיסא שלו נשאר ריק. בארוחות שישי לאמא יש את אבא ולתומר את החברה שלו ולי ולאיתי היה אחד את השני. הוא היה החצי השני שלי. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה כשהוא יצא מהחדר. אני אפילו לא זוכרת מה הוא אמר לי".
לפני שהתבשרה על האסון, היא מספרת, הרגישה שמשהו קרה. "שעתיים אחרי הארוחה גם אני יצאתי עם חברות. ישבנו באזור תצפית שמשקיף על הכביש שמחבר בין גן נר למוקייבלה, והיו 'וייבים' לא טובים. לא ידעתי להסביר בדיוק מה עובר עליי, אבל אמרתי לחברות שלי שיש משהו לא טוב. הרגשתי שמשהו לא בסדר. הסתובבתי מדי פעם על הספסל והסתכלתי על הכביש".
היא חזרה הביתה בסביבות שתיים לפנות בוקר. "אבא לא הרגיש טוב באותו יום. כאב לו הראש. כשחזרתי שאלתי אותו איך הוא מרגיש והוא אמר שלא טוב, שאיתי בבית חולים ואמא איתו. שאלתי אותו מה זה, התקף אלרגיה? הוא אמר לא, הוא נחתך. שאלתי אותו ממה? הוא אמר מה קרה ואז הבנתי את התמונה, אבל לא חשבתי שמדובר במשהו כזה. חשבתי שאולי הוא יצטרך שיקום ובכלל חשבתי לחזור לחברות שלי, לספר להן מה קרה".
האב הרצל התקשר לאשתו אסתי וכשלא היה מענה, הוא ובתו החליטו לנסוע לבית החולים. "אחרי כמה דקות, דודה שלי התקשרה ואמרה שנבוא, כי המצב לא טוב. לקחתי לדרך תהילים שאיתי הביא לי לפני הטסט. כל הדרך לבית החולים התפללתי. עלתה המחשבה שהוא כבר מת אבל ניסיתי לסלק אותה ולקוות שהוא בסדר. כשהגענו למיון, דוד שלי עמד בכניסה והמחשבה שאיתי מת התחזקה. פשוט התחלתי ללכת לכיוונו, כאילו ידעתי לאן ללכת. הכניסו אותנו לסוג של חדר בבית החולים והיו שם מאבטחים. הסתכלתי שמאלה וראיתי את איתי שוכב ואמא שלי לידו אבל עדיין לא הבנתי מה קורה. לא רציתי להגיד שהוא מת אז שאלתי את דודה שלי בלחש אם הוא חי? והיא בכתה. הסתכלתי עליו וראיתי דם על המיטה והרצפה, והבנתי שהוא מת".
"הסתכלתי עליו שעות"
על המראה של אחיה לאחר המוות היא אומרת, "הסתכלתי עליו שעות אבל אני לא זוכרת איך הוא נראה. אני כן זוכרת את העיניים שלו. אחת מהן לא נסגרה עד הסוף. באותם רגעים לא חשבתי על עצמי, הרגשתי שאני צריכה להיות שם בשביל אמא ואבא. בהתחלה רק חיבקתי אותם. אחר כך הנחתי עליו את הראש וחיבקתי אותו".
מה אמרת לו?
"לא אמרתי לו כלום. הרגשתי שאין מה להגיד. רק אמרתי שאני אדבר איתו אחר כך. חיבקתי ונישקתי אותו המון".
לאורך כל הריאיון כמעט היא מדברת על אחיה בזמן הווה. היא יודעת שמתישהו האסימון ייפול, אבל בשבילה הוא עדיין כאן איתה. "עד עכשיו אני לא קולטת שהוא לא נמצא. היתה הלוויה וראיתי את הגופה ושקוברים אותו וישבנו עליו שבעה ויש מוסכמה שאיתי מת ומדברים עליו בלשון עבר ויש עליו כתבות ואני זורמת עם המוסכמה, אבל אני לא באמת מבינה. האסימון עוד לא נפל ואני מחכה שהוא ייפול. כרגע הכל מרגיש כמו משחק, כאילו זה לא אמיתי. זה לא מרגיש שהוא לא פה".
את רוצה לנסות לחזור לשגרה, לבית הספר?
"יש לי מחשבות על זה. אני חושבת שאם בית הספר יחזור, אני אלך. איתי היה מאלה שיכולים לא להיכנס לשיעור כל השנה ויומיים לפני מבחן ללמוד ולהוציא 90. ציונים מפחידים ביחס למה שהוא היה משקיע. אני רוצה להאמין שאחזור לשגרה בימים הקרובים. שיעורי נהיגה, ספורט, מיונים לשנת שירות. יש את המחשבה שהוא לא יעבור איתי את ציוני הדרך האלה. אני חושבת על חתונה וילדים ושהוא לא יהיה שם, אבל אז זה מרגיש שזה סתם. שהוא יהיה, כי זה לא קרה".
למה הכי תתגעגעי?
"תמיד הייתי מציקה לו כדי לקבל ממנו יחס ואז הוא היה מרביץ לי. היו לו הרבה בשמים אז לא היה לו ריח ספציפי; אבל מה שאני כן זוכרת זה את הריח של השיער שלו. הריח הזה עדיין נשאר על הכרית שלו. אני אתגעגע לכל".
יש בך כעס על מה שקרה?
"רק אחרי שאדע מה קרה שם באמת, אדע אם אני כועסת או לא. כעס על אלוהים? זה כבר משהו גדול ממני. אני מאוד רוצה לדעת מה היה שם".
אנחנו שומעים על לא מעט מקרים שנגמרים בטרגדיה, ושהיו יכולים להימנע. מה יש לך להגיד כדי למנוע את המקרה הבא?
"אח שלי תומר אמר את זה הכי נכון: 'זאת לא חולשה לקום וללכת. זאת לא חולשה להתעלם גם אם מישהו קילל אותך, פגע בכבודך. הגבורה היא לחזור הביתה בשלום. אתה לא רוצה לראות את אמא שלך ככה, שבורה ומרוסקת'. איתי היה ילד טוב, אף פעם לא התערב בקטטה. כל אחד יכול להיקלע לאירוע כזה. תומר אחי אמר שאם בבית שלנו זה קרה, עם החינוך של ההורים שלנו, זה באמת יכול לקרות בכל בית".
עיניה הירוקות נודדות לא פעם במהלך הריאיון, ודממה רועמת משתררת. היא מודה שעדיין יש לה מחשבות של "מה היה אם". "בערך באותן שעות רציתי להתקשר אליו כדי שיעזור לי במשהו, ובסוף ויתרתי. אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם הייתי מתקשרת אליו. אולי הוא היה בא וכל זה היה נמנע. אני רואה הרבה נקודות בדרך שהיה אפשר למנוע את זה".
לסיום, חשוב לה להגיד: "איבדתי את הדבר הכי חשוב לי בחיים האלה. ואני רוצה להגיד לכל האחים והאחיות שפשוט יאהבו אחד את השני ויחבקו אחד את השני ושיריבו כמובן, כי אלו החוויות הכי מצחיקות; אבל אני מציעה שכל אח גדול יילך לאחותו הקטנה ופשוט יגיד לה שהוא אוהב אותה וייתן לה נשיקה. היא תעריך את זה".
עוד כתבות - חדשות מיינט העמק